חצי מדהים

הם לא עוצרים לרגע: "מדהים", "מהמם" מוצמדים לכל דבר. מכל עבר אומרים לנו – ולמעשה צועקים עלינו – שחוויה של חופשה, ארוחה או אירוע יהיו "שאין דברים כאלו", או שהם יהיו "שחבל על הזמן". מבטיחים לנו אובדן חושים על כל צעד ושעל, וההבטחה מלווה באמצעים חזותיים בהתאם: הקוקטייל בתאילנד, הים במלדיביים והסלט הצבעוני להפליא באי היווני. גם הצעות לשיפור המראה החיצוני ארוזות בהבטחות מפליגות: שיגדילו לנו משהו, שיקטינו לנו משהו אחר, שיחטבו לנו אזור בגוף, שיהפכו אותנו לאתלטים של טריאתלון, שיגדלו לנו קוביות בבטן או יסדרו לנו קימורים במידה הנכונה. וכמובן, ששיטת ההרזיה תתבטא בתמורה קיצונית בחזות שלנו. ושהכול יהיה בקלות, במאמץ מזערי, ומהר – תוך זמן קצוב. לא פחות מכך מוכרים לנו מכוניות כסמלים להגעתנו למעמד, והתמונות בהתאם, מיקוד על הקשר הארוטי בין בעליה של המכונית ובין החפץ המעוצב והבוהק. כלי עבודה חשמליים נמכרים עם תמונות של שרירי קיבורת הזרוע, וחומרים נגד עצירות נמכרים עם תמונות של דוגמנים שעל פניהם הבעה של נינוחות המדומה לשלווה בודהיסטית, המושגת לא לאחר שנות דור במערה בהרים אלא לאחר בליעת תמציות צמחים, שרצוי שייאמר עליהן שהן באו מן ההרים הרחוקים ההם, וינחתו אצלנו בלי שניאלץ להשקיע כל מאמץ, פרט ללחיצה על כפתור לצורך תשלום.

בעומק לבנו, אנחנו יודעים שהפיצה המעוצבת שצילום שלה משך אותנו לעולם לא תהיה מושכת או טעימה כפי שהובטח לנו. היא גם תהיה פחות שונה מהמתחרות שלה מאותה קטגוריה של מחיר, סגנון וקידום מסחרי אגרסיבי

אנחנו חיים בעידן ההבטחות המופרזות. התופעה בוודאי מאפיינת את עולם הפרסום, אך השלכותיה רחבות הרבה מעבר לו. הבטחות היתר היו לנורמה. בעומק לבנו, אנחנו יודעים שהפיצה המעוצבת שצילום שלה משך אותנו (ונזכיר כי אין חובת גילוי נאות לאחר שימוש בפוטושופ ודומיה) לעולם לא תהיה מושכת או טעימה כפי שהובטח לנו. היא גם תהיה פחות שונה מהמתחרות שלה מאותה קטגוריה של מחיר, סגנון וקידום מסחרי אגרסיבי. גם ההמבורגר שזכה למקום גבוה בדירוג כלשהו ושנאמר עליו "שאין דברים כאלו", יהיה בסופו של דבר... המבורגר, אולי טוב, אולי אפילו טוב מאוד, אבל תמיד נוכל לזהות איזו מידה של אי-נחת, של חוסר מימוש של ההבטחה.

הדברים נכונים לא רק בתחום הקולינרי, הבולט בהבטחות לחוויה חושית בלתי אמצעית. אתרי הנופש לא יהיו שונים מאוד זה מזה, אם נשווה בין אתרים המקודמים באגרסיביות, באותה קטגוריה של מחירים. גם ההבדלים בין מכוניות (בין אם "משפחתיות", "קומפקטיות", "קרוס-אובר" או "יוקרתיות") יהיו קטנים ממה שהפרסומות הגלויות והסמויות מבקשות לומר לנו.

אין דברים כאלו: אתר נופש, ים, דקלים, נוף בראשיתי מתוכנן היטב, אובדן חושים. תצלום: מוחמד תסנים

גם לאחר ההחלטה, בין אם ההחלטה לאכול פיצה מסוימת ובין אם מדובר ברכישת כלי רכב יקר מפיצה פי 2,000 או יותר, ניוותר בתחושה קלה של אי-נוחות, של ספק, של אותה אי-נחת מכרסמת. נדרש מאיתנו מאמץ לקבל שדבר מסוים הוא טוב דיו, שהעובדה שהחלטנו ועשינו והמשכנו בחיינו היא סימן טוב לפרופורציות ולמעשיוּת בריאה.

אלא שדומה שסביב, רוצים להותיר אותנו קצת מאוכזבים, מעט חסרי מנוח, עם תחושה עמומה בבטן, ואפילו עם מידה של עוגמה בלב. אחד הכלים לעשות זאת הוא להפעיל אותנו באמצעים אלקטרוניים, בעיקר דרך אפליקציות והתרעות סלולריות ומחשביות, מערכות שבהן תשומת לבנו נחטפת ונרתמת לטובת גורם זר, שתמיד רוצה משהו מאיתנו, תמיד מבקש מאיתנו להחליט, ומיד. בכלים הללו, אי-הנחת שלנו מנוהלת בידי גורמים שיודעים בדיוק כיצד להתערב בנעשה במוחנו, עד הרמה הכימית.

מה יקרה אם נהיה מסופקים? אם באמת-באמת נהיה מרוצים? אם נחליט, נבצע, נהנה באורח סביר ונמשיך הלאה, לעניינים אחרים, אפילו חשובים יותר?

הרי מה יקרה אם נהיה מסופקים? אם באמת-באמת נהיה מרוצים? אם נחליט, נבצע, נהנה באורח סביר ונמשיך הלאה, לעניינים אחרים, אפילו חשובים יותר? מה יהיה אם ניטול מחדש את הרסן ונגן על ריבונותנו הרגשית, השכלית והכלכלית, אם ניטול בחזרה את השליטה על הזמן שלנו?

אם נעשה את כל אלו, יהיה לנו טוב מאוד. ולגורמים המסחריים יהיה קשה, אפילו רע. אם נחליט פחות, אם נמהר פחות, אם נחליף פחות, אם נגיב פחות, אם ניקח זמן לחשוב מה אנחנו באמת צריכים ורוצים – תישמט הקרקע מתחת למניפולציות הציניות שמנסות להתערב בכל אלו.

המניפולציה זקוקה לנו במצב מסוים כדי להמשיך לעשות בנו כבתוך שלה.

כחול פייסבוק, עגמומיות מחושבת היטב כדי להותיר אותנו עם תקווה לסיפוק מיידי זמין, שיהיה בהכרח זמני

אם נהיה מאושרים ממש, אם באמת נגיע לסיפוק מלא, יתכן מאוד שנביט למחוזות אחרים ונרצה דברים אחרים, אפילו דברים מסוג שונה לגמרי. למשל, עולה החשד שאפשר שנמצה את החופשות באתרי נופש צלולי-ים ומרובי דקלים וחול זך, ונפנה לשים לב לדברים שיעניקו לנו סיפוק עמוק יותר, ארוך טווח יותר. אולי אפילו סיפוק שקשור לאנושיות שלנו וליחס לזולת ולעולם? הפתגם הצרפתי אומר ש"הטוב יותר הוא אויבו של הטוב". מצד אחר, אם נהיה מאוכזבים מאוד, אם ההבטחה המופרזת תתגלם לכדי מפח נפש, הרי שלא נרצה עוד שום קשר לגורם המבטיח – ממשרד נסיעות דרך מסעדה וכלה באפליקציה מטרטרת בסמרטפון שממשיכה לנטוף צוף גם לאחר שאכזבה אותנו קשות.

וכך חוברים אינספור גורמים שמטרותיהם אולי שונות, אך האמצעי שהם משתמשים בו כדי להשיגן דומה מאוד: כולם רוצים להותיר אותנו קצת מאוכזבים, קצת שבעים ובכל זאת עדיין רעבים, במצב שבו עדיין נהיה נכונים לקבל מסר שההמבורגר הבא, שהפיצה הבאה, שהמכונית הבאה או החופשה הבאה הם-הם הדברים המדהימים באמת, המהממים מעל ומעבר, עד אובדן חושים. הרי אין דברים כאלו, לא?

הבטחת היתר מניחה שהפתרון 'שם', שעלינו פשוט לאמץ אותו, ושאז נוכל להשליך מאחורינו את הבעיה כקליפה ריקה, לאחר שאכלנו את אגוז הפתרון

בעולם המסחרי, גם כשמוכרים לנו דבר שאמור לשנות את מצבנו לבלי הכר, הכוונה היא תמיד לשמור עלינו כלקוחות, וההבטחה המופרזת משרתת את המטרה. אלא שהדברים אינם מוגבלים לעולם המסחרי. הבטחת היתר חדרה לתחומים נוספים, אפילו חשובים יותר. כך מדברים ללא הרף על "פתרונות", ובעיקר פתרונות לבעיות חמורות, גדולות, משמעויות במיוחד. מבעיות האקלים ועד לסכסוכים בין עמים, מפערים כלכליים ועוני ועד למיגור מחלות מסוכנות. הרעיון שלפיו אפשר לפתור מגלם לא פעם הבטחת יתר מסוכנת. הבטחת היתר מניחה שהפתרון "שם", שעלינו פשוט לאמץ אותו, ושאז נוכל להשליך מאחורינו את הבעיה כקליפה ריקה, לאחר שאכלנו את אגוז הפתרון.

לבעיות הגדולות אין פתרונות ברורים ומוגדרים, ובוודאי לא מיידיים. הבטחת היתר באשר לפתרונות זמינים מגבירה את המחלוקת, ובעיקר מעכבת את שינוי הגישה, את הכשרת הלבבות הנדרשת, את ההעמקה בהבנת המבנה הפנימי של הבעיה. במקום להיטלטל בין אופוריה של אשליה ומפח נפש של אכזבה, בכל הנוגע לבעיות הגדולות באמת, מוטב לנו להיות באזור הביניים, בלי לצאת מגדרנו משמחה ובלי לשקוע בעוגמת נפש של ייאוש. פתרונות אינם מוצרי צריכה, גם אם התרבות הפוליטית העכשווית נוטה למכור לנו אותם בדיוק כמו פיצות או חופשה במלדיביים.

האם אך מקרה הוא ששום שיטת מחשבה עתיקה לא קידמה את ה"מדהים" וה"מהמם", אלא בעיקר את הטוב? בעולם בעייתי ורועש כל כך, שביעות רצון ושלמות הלב נראים לא רק יותר בני השגה אלא גם רצויים יותר מאובדן חושים ואקסטזה.

תמונה ראשית: עוד פיצה, עוד הבטחה, עוד סיפוק חלקי. תצלום: תאמש פאפ, unsplash.comPhoto by Tamas Pap on Unsplash