בעיר הדיגיטלית, אין אלוהים

כך החיים המקוונים ממוטטים את הסדר הפוליטי הישן על כל היבטיו הציבוריים, החברתיים והאישיים
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

מאז שהופיע האינטרנט בחיינו, לפני כחצי מאה, מכריזים בפנינו שהמדיה הדיגיטלית היא כלי שיביא העצמה ושחרור דמוקרטי. ששלווה, קדמה ושגשוג שוכנים לאורך אוטוסטרדת המידע. אמנם לאינטרנט תמיד היו מבקרים, אבל רובנו פטרנו בביטול את אזהרותיהם או התעלמנו מהן כליל. בסוף 2011, בזכות תרומתם של פייסבוק וטוויטר לאביב הערבי, המשיכו עיתונאים ומפתחי טכנולוגיה לשבח את יכולתן של הרשתות החברתיות לתת קול לאוכלוסיות מודרות. אבל כפי שנאמר כבר פעמים רבות, האופטימיות הזאת נראית יותר ויותר תמימה ומוטעית מאז הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016. כיום, פייסבוק וטוויטר נחשבים לכוחות מזיקים, המזהמים את הספֶרה הציבורית במידע כוזב, מלבים מרירות וזעם ומשתמשים לרעה בנתוני המשתמשים כדי להזין אותם במניפולטיביות בתכנים פוליטיים.

אמריקנים מכל גווני הקשת הפוליטית חוששים ועייפים מהשפעתה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על התרבות הפוליטית

כיום, אמריקנים מכל גווני הקשת הפוליטית חוששים ועייפים מהשפעתה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על התרבות הפוליטית: גם חברת בית הנבחרים הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וגם הסנטור הרפובליקני ג'וש האוולי (Hawley) זכו לתשבחות על הביקורת החריפה שלהם על מארק צוקרברג, וגורמים משני צדי המתרס הפוליטי כבר משמיעים היום תביעות לרגולציה של תאגידי הטכנולוגיה הגדולים. האירועים העולמיים הגבירו את החשש הגובר מפני הרשתות החברתיות, לאחר שהתגלתה תרומתן לעליית משטרים רודניים, לפעילותן הגוברת של קבוצות להפצה המונית של מידע כוזב, ואפילו לקמפיינים הקוראים לרצח של אוכלוסיות מיעוט.

אלכסנדריה אוקסיו קורטז

צלבה את מרק צוקרברג לעיני כל: אלכסנדריה אוקסיו קורטז. תצלום: Ståle Grut NRKbeta

תשומת הלב הרבה שמקדישים כיום לשימושים הפוליטיים ברשתות חברתיות היא הכרחית וחשובה. אבל היא נוטה להחמיץ היבט מכריע במצבנו. רבים מהניתוחים הללו יוצאים מנקודת הנחה שהמוסדות והערכים הפוליטיים היסודיים שלנו עודם יציבים יחסים, ושהם לא ישתנו באופן מהותי – גם אם נידרש להגן עליהם מפני החשודים האנטי ליברליים המידיים, שמשתמשים במדיה הדיגיטלית כדי לנסות לחתור תחת הלגיטימיות של הדמוקרטיות. אם צוּקי רק יואיל בטובו לנקוט צעדים תקיפים יותר לטיהור חדשות הכזב מפייסבוק, ואם ג'ק רק יואיל בטובו לסלק את כל הנאצים מטוויטר, הכול יהיה בסדר והחיים יחזרו להיות כשהיו. אבל אם נמשיך להילחם את אותה המלחמה המוכרת ולא נכיר בכך שהמדיה הדיגיטלית מחוללת תמורה יסודית בפוליטיקה, לא נשרוד את הניסיון להבין מה מתרחש כיום בעולם ולהגיב ביעילות.

הבעיה שאנו מתמודדים עמה כיום אינה רק פעילותם של גורמים זדוניים, בין שמדובר בסוכנים זרים, תאגידים טכנולוגיים או פעילים פוליטיים קיצוניים. אנו נמצאים בעיצומו של שינוי עמוק בתרבות הפוליטית שלנו, כיוון שהטכנולוגיה הדיגיטלית משנה את החוויה האנושית גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית

הבעיה שאנו מתמודדים עמה כיום אינה רק פעילותם של גורמים זדוניים, בין שמדובר בסוכנים זרים, תאגידים טכנולוגיים או פעילים פוליטיים קיצוניים. אנו נמצאים בעיצומו של שינוי עמוק בתרבות הפוליטית שלנו, כיוון שהטכנולוגיה הדיגיטלית משנה את החוויה האנושית גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. האינטרנט אינו רק כלי שבאמצעותו עושים פוליטיקה בצורה טובה או רעה – הוא יצר סביבה חדשה שבה מערכת שונה של הנחות, עקרונות והרגלים שאינם דומים להנחות, לעקרונות ולהרגלים שהנחו את הפוליטיקה האמריקנית בעידן הקדם־דיגיטלי.

אפשר לומר שאנחנו לכודים בין שני עידנים, ואנו סובלים מהבלבול, התסכול והתשישות שמלווים בהכרח מצב ביניים שכזה. אם לשאול שורה מההוגה המרקסיסט אנטוניו גראמשי, "המשבר טמון בכך שהישן גוסס והחדש אינו יכול להיוולד. בתקופת המעבר הזאת מתגלה מגוון רב של תסמינים מורבידיים".

אף על פי שלא קשה לראות כיצד האינטרנט משנה את התודעה האנושית ואת המבנים החברתיים שלנו לאור היקפה ונוכחותה המתמדת בחיים האנושיים, אין פירוש הדבר שטבעו של השינוי הזה נגזר מראש ושהוא יתממש באופן צפוי וידוע. משום כך, עלינו להימנע מהסברים דטרמיניסטיים פשטניים. המאמר הזה אינו בא לתאר כיצד המדיה הדיגיטלית תשנה בהכרח את הפוליטיקה האמריקנית בלי שום קשר לאידיאולוגיות יריבות, לכוחות כלכליים, או למציאויות הפוליטיות והתרבותיות הקיימות. מטרת המאמר היא לתאר כיצד זעה הקרקע שמתוכה צומחות המציאויות האלה. טכנולוגיות של תקשורת הן התשתית החומרית שעליה נבנה חלק גדול מיסודות החברה האנושית. אי אפשר לחולל שינוי מהותי בתשתית הזאת בלי לשנות מהותית את אופי התרבות שנבנית עליה. כפי שאמר פעם ניל פוסטמן, "בשנת 1500, חמישים שנה אחרי המצאת מכבש הדפוס, לא הייתה לנו אירופה הישנה בתוספת מכבש הדפוס. הייתה לנו אירופה אחרת". ובדומה לכך אפשר לומר שבשנת 2020, חמישים שנה אחרי המצאת האינטרנט, אין לנו אמריקה הישנה בתוספת האינטרנט. יש לנו אמריקה אחרת.

שתי הערים

ברצוני להציג אנלוגיה לא מאוד מדויקת, שתעזור לנו בכל זאת להבין טוב יותר את מצבנו, או לפחות תצייר לנו תמונה מעט פשטנית אך יעילה שלו. אפשר לומר שהספֶרה הציבורית שלנו מכילה כעת שתי "ערים", העיר הדיגיטלית והעיר האנלוגית. המתח שאנו חשים כעת, מוזרותה של התקופה, התחושה שאיננו מצליחים לעשות צעדים חיוביים כחברה – התופעות האלה קשורות בחלקן הגדול ללידת העיר הדיגיטלית ולצמיחתה האדירה בעשרים השנה האחרונות. ולכן, כדי להבין את חשיבותה הפוליטית של המדיה הדיגיטלית, עלינו לנסות להבין את טבעה של העיר הדיגיטלית ולברר כיצד היא מנתבת את רגשות תושביה ומשנה את החיים הציבוריים.

האנלוגיה הזאת שאולה, כמובן, מאוגוסטינוס, שבחיבורו עיר האלוהים מציג שתי ערים נבדלות שמערכת היחסים ביניהן בונה את ההיסטוריה האנושית כולה. לפי אוגוסטינוס, עיר האלוהים כוללת את בעלי האמונה לאורך ההיסטוריה, ועיר האדם כוללת את חסרי האמונה. בזמנו של אוגוסטינוס, צמיחת הכנסייה בתוך האימפריה הפגאנית הייתה המימוש הבולט ביותר של עיר האלוהים. ולצורך האנלוגיה שלנו חשוב לציין שתושבי שתי הערים האלה חלקו ספֶרה ציבורית אחת משותפת. הם חלפו זה על פני זה באותן דרכים, סחרו באותם שווקים ואפילו נלחמו אלה לצד אלה באותו צבא. אך אף על פי שהם חלקו את אותו מרחב פוליטי ומילאו את תפקידם באותם מוסדות פוליטיים, היו להם שני מערכים שונים של תחושות ונאמנויות. הספרה הציבורית כללה אנשים בעלי השקפות יסודיות שונות בנוגע למציאות, לחיי המוסר ולחברה האזרחית. עם הזמן, ככל שעלה מספרם של אזרחי עיר האלוהים, אופיו של המרחב הציבורי המשותף השתנה.

יש אנשים שחיים גם בעיר האנלוגית וגם בעיר הדיגיטלית, אך בעולם יש יותר ויותר אנשים שמעולם לא הכירו את העיר האנלוגית

אפשר לשאול את המבנה הבסיסי מחזונו של אוגוסטינוס, ולבחון דרכו את המדיה הדיגיטלית והתרבות הפוליטית בארה"ב. אז בואו נשחק עם המבנה של עיר דיגיטלית ועיר אנלוגית ונבדוק כיצד המתחים בין השתיים משפיעים על תקופתנו. עד כה, התרבות הפוליטית שלנו התעצבה בראש ובראשונה בעיר האנלוגית, ששיקפה, בהתאם לתקופה, גם את המורשת של תרבות הדפוס וגם את התנאים שיצרה המדיה האלקטרונית. כעת אנו עדים לעליית העיר הדיגיטלית, המתאפיינת בעיקר בנוכחותה הגורפת של האינטרנט בחיינו – לא רק בבית או בעבודה אלא גם בטכנולוגיה הניידת. יש לציין, כמובן, שהאנלוגיה בין שתי הערים האלה לשתי הערים של אוגוסטינוס קורסת בשלב כלשהו, כי העיר הדיגיטלית בכל זאת שונה מעיר האלוהים ברוב המובנים, וכי איננו מדברים כאן על גורלות נצחיים. ההקבלה החשובה היא זו: אופי ההשתתפות שלנו בספרה הציבורית נקבע בעיקר על ידי העיר שאליה אנו נאמנים, וכעת אנו עדים להשתלטות של אחת מהן על הספרה הזאת. יש אנשים שחיים גם בעיר האנלוגית וגם בעיר הדיגיטלית, אך בעולם יש יותר ויותר אנשים שמעולם לא הכירו את העיר האנלוגית.

ההמרה של אוגוסטינוס הקדוש, פרא אנג'ליקו

"ההמרה של אוגוסטינוס הקדוש" (1430-1435), פרא אנג'ליקו. תצלום: ויקיפדיה

כדאי לזכור באיזה שלב בהיסטוריה של העיר הדיגיטלית אנחנו נמצאים. האינטרנט קיימת כבר כחמישים שנה, אבל ה־World Wide Web – האזור באינטרנט שאליו אנחנו ניגשים באמצעות דפדפנים – בן שלושים בערך. המעבר ל־Web 2.0, שהנגיש את הפעילות הדיגיטלית לאנשים רבים יותר וקירב את הזהות שלנו "בחיים האמיתיים" לזהות המקוונת שלנו, החל  לפני מעט יותר מחמש עשרה שנה. המעבר לסמארטפונים ולטאבלטים, שהפך את המדיה הדיגיטלית לנוכחות מתמדת בחיינו, ואף לברירת המחדל התקשורתית, התרחש רק בעשור האחרון. במילים אחרות, רק לאחרונה התחילה העיר הדיגיטלית לפלוש למרחבים הציבוריים שעד אז התנהלו לפי סדרי העדיפויות והרגישויות של העיר האנלוגית. אמנם עוד קודם דובר רבות על ההשלכות של המדיה הדיגיטלית, אבל בימים ההם השלכותיה עדיין היו שטחיות, ולכן המשכנו להניח שהעתיד יימשך כשהיה, רק מהיר יותר וטוב יותר ומכיל יותר.

כשתופעות מסוימות מבלבלות את מעמד המומחים המסורתי שלנו, וכשהמושגים הפוליטיים הישנים והטובים כבר אינם עוזרים לנו להבין מדוע התופעות האלה מתרחשות, הסיבה לכך היא כנראה ההתנגשות בין העיר הדיגיטלית והאנלוגית

אז אם שתי קהילות נבדלות שוכנות כעת באותו מרחב ציבורי, העימותים במרחב הזה ישקפו יותר ויותר את המתחים בין שתי הקהילות. כשתופעות מסוימות מבלבלות את מעמד המומחים המסורתי שלנו, וכשהמושגים הפוליטיים הישנים והטובים כבר אינם עוזרים לנו להבין מדוע התופעות האלה מתרחשות, הסיבה לכך היא כנראה ההתנגשות בין העיר הדיגיטלית והאנלוגית.

ניקח לדוגמה את נושא בדיקת העובדות. כשהתברר ההיקף העצום של השקרים, ההטעיות ותיאוריות הקונספירציה שהציפו את הרשתות החברתיות בהקשר לבחירות 2016, רבים הדגישו את הצורך בבדיקות עובדות מעמיקה יותר. הצד האנלוגי שלי הגיב בהנהון נמרץ. הצד שהתחיל להכיר בחשיבות העיר הדיגיטלית הניד בראשו בתדהמה על כך שמישהו בכלל מעלה בדעתו שזה פתרון מתאים. הצד שהעיר הדיגיטלית כבר התחילה לשנות פשוט חשב לעצמו: ¯\_(ッ)_/¯.

ההתעקשות חסרת השיניים על כך שבדיקת עובדות תוכל לגשר על הפערים בתפישות העולם של שתי הערים, נובעת מחוסר הבנה של סביבת המדיה החדשה. המתעקשים אינם מזהים את ההבדל בין כלכלת דלות המידע לכלכלת שפע המידע. דלות של מידע מעודדת אמון: כשהעובדות מעטות, קל יחסית לשכנע את הבורים. אבל שפע של מידע – מצב שאפיין כבר את החברות המודרניות המוקדמות – מעודד דווקא ספקנות: ככל שיש יותר לדעת, כך האמת נראית לנו חמקמקה יותר. שפע מופרז של מידע (חוקר המדיה ג'יי דייוויד בולטר מכנה זאת Digital Plenitude), גורם לנו לחשוב שהאמת אינה אמיתית: הרי אפשר למצוא עובדות המתיישבות עם כל טענה שנרצה לתקף. וכך כל המידע הופך למידע העשוי להיות כוזב. לא רק שבדיקת עובדות אינה פותרת את הבעיה הזאת, גם אם היא נעשית מתוך כוונה טובה, אלא שהיא עלולה דווקא להחריף אותה. זהו פתרון בלתי הולם של העיר האנלוגית לבעיה של העיר הדיגיטלית.

חייה החדשים של המילה

כיצד ניטיב להבין את השפעותיה של העיר הדיגיטלית? מדוע הופעתן של טכנולוגיות התקשורת הדיגיטלית משנה באופן יסודי את התרבות הפוליטית?

הצעד הראשון הוא למקם את הופעת האינטרנט בהקשר ההיסטורי הרחב של טכנולוגיות התקשורת. קווי המתאר של ההיסטוריה הזאת מוכרים היטב. המצאת הכתב, ובייחוד הכתב הפונטי, "הרכיבה מחדש את התודעה", כפי שהיטיב לומר ולטר אוֹנג (Ong), וכפועל יוצא היא הרכיבה מחדש גם את החברות האנושיות. היא עשתה זאת, בין היתר, על ידי יצירת סוגים אפשריים חדשים של ביטוי, ארגון וזיכרון. הכתב אפשר לנו, לדוגמה, לנתק את פעולת התקשורת מהקונטקסט של פגישה פנים אל פנים, מה שמיתן את הנטיות ה"התנצחותיות" של המפגשים האלה, כפי שאמר אונג, כלומר את הדמיון שלהם לקרב, בייחוד בזירה הפוליטית. הכתב גם"הפריד את 'המִנהל' – האזרחי, הדתי, המסחרי ועוד – מסוגים אחרים של פעילויות חברתיות". ומכיוון שהכתב החצין את המחשבה והזיכרון, הוא יצר את חוויית העצמי המתווך, שהובילה לעלייה במודעות העצמית.

השלכות הכתב התפשטו באטיות, שכן לאורך ההיסטוריה הכתיבה הייתה כלי השמור למעטים. בתחילת המאה השש עשרה האיץ הדפוס את השפעותיה של המילה הכתובה והפיץ אותן, ולכן היה לו תפקיד מכריע בהתהוות העולם המודרני – הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך הן הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה המדעית. באמצע המאה התשע עשרה, עם בוא הטלגרף, החלה התקשורת האלקטרונית לשנות את הסדר החברתי שנבנה על יסודות הדפוס. התהליך הזה הואץ עם הופעת הרדיו והטלוויזיה. לראשונה בהיסטוריה אפשר היה להגיע לקהל גדול ומפוזר, וכך נולדה תרבות שרוממה תגובות מידיות בקנה מידה המוני על חשבון ההרהור האטי במילה הכתובה. כשהמדיה הדיגיטלית הופיעה, היא האיצה עוד יותר את התהליך הזה, אך בו בזמן היא השיבה לחיינו את הממד הדרמטי והבלתי צפוי שאפיין את התקשורת פנים אל פנים בעבר.

מלים, אונליין

מלים שינו את תפקידן מרגע שהן סטטיסטיקה, מזון לאלגוריתמים. תצלום: כריס

 

עליי להודות שאני מצייר כאן תמונה בקווים כלליים. כפי שיודעים ההיסטוריונים של הטכנולוגיה, מבט מעמיק ומדוקדק יותר בכל אחת מההתפתחויות הללו יחשוף כל מיני תפניות מעניינות ובלתי צפויות, ונתיבים חלופיים שנטשנו או סירבנו להם. עם זאת, המשמעות הבסיסית של התמונה הכללית תעמוד בעינה. כפי שאמר ניל פוסטמן:

"טכנולוגיות חדשות משנות את הרכב תחומי העניין שלנו: את הדברים שאנו חושבים עליהם. הן משנות את אופי הסמלים שלנו: את הכלים שאנו חושבים באמצעותם. הן משנות את טבעה של קהילה: את הזירה שמחשבות מתפתחות בתוכה".

ה"פיד" של הרשתות החברתיות שלנו נקבע על ידי תהליכים אלגוריתמיים נסתרים, שנועדו למקסם את פעילותינו ברשת, ומובן שגם להם יש השפעה גדולה על הדברים שאנו חושבים עליהם

את השינוי הראשון – הדברים שאנו חושבים עליהם – אפשר לתאר במונחים של קשב, והרי זה נושא שמלהיט את השיח הציבורי שלנו בנוגע לטכנולוגיה בשנים האחרונות (אף על פי שכבר ב־2008 הדליק ניקולס קאר [Carr] נורה אדומה ואף הזהיר מפני הסכנות הטמונות ב"טְרגוּט" פרסומי של קבוצות קטנות ויחידים). המבנה של המדיום התקשורתי מנחה ומנווט את הקשב שלנו. הטלוויזיה, למשל, ממקדת אותנו במאפיינים הגופניים של דמות פוליטית הרבה יותר מהעיתון, ובוודאי מהרדיו. הטלגרף הביא לראשונה אירועים מרוחקים לתשומת לב הציבור על בסיס יומיומי, ובכך שינה את הנושאים השולטים בשיח הפוליטי ואת קצב הדיון. ועכשיו, המדיה הדיגיטלית מנגישה לנו מגוון רחב אף יותר של תופעות, קרובות כרחוקות, ולעתים תכופות עושה זאת בזמן אמת. יתרה מזאת, ה"פיד" של הרשתות החברתיות שלנו נקבע על ידי תהליכים אלגוריתמיים נסתרים, שנועדו למקסם את פעילותינו ברשת, ומובן שגם להם יש השפעה גדולה על הדברים שאנו חושבים עליהם.

על השינוי השני שפוסטמן מתאר – הכלים שאנו חושבים באמצעותם – נאמר כך: יש הבדלים גדולים בין חשיבה באמצעות פמפלט, חשיבה באמצעות עיתון, חשיבה באמצעות תמונה טלוויזיונית וחשיבה באמצעות מֶם. הכתיבה מחדדת את הדיוק בהבעה ומעודדת אותנו לארגן השקפות וטיעונים בסדר הגיוני ובשיטתיות. התמונה הטלוויזיונית חזקה יותר מהכתיבה במובנים מסוימים וחלשה ממנה באחרים, כי היא פועלת במשלב רגשי אחר. היא מסוגלת להעביר מסר ללא מילים – ישר ללב, כמו שאומרים – אבל היא אינה מסייעת לנו באותה מידה להציג טיעונים שיטתיים, וודאי שאינה מעודדת זאת.

אך ברצוני להעמיק בנוגע לשינוי האחרון מבין השלושה – האופן שבו טכנולוגיות חדשות משנות את טבעה של קהילה. פילוסופים טוענים זה זמן רב שהעצמי האנושי מתעצב ביחס לאחרים, ואפשר לומר –"לָאַחֵר". אופיו של העצמי מתפתח תחת מבטו של "האחר" ומושפע ממנו. בעיר הדיגיטלית, אנו נמצאים תחת מבטו של אחר קולקטיבי שנוצר על ידי אלגוריתמים. הקהל הזה, הכולל חברים, זרים וגורמים שאינם אנושיים, אינו דומה לשום "אחר" שנתקלנו בו בעיר האנלוגית. כמו מבטו של אלוהים, פניו של האחר הדיגיטלי נמצאות בכל מקום, ואנו חפצים עד מאוד בחיוכן. אנו מבקשים את אישורן, או לפחות את תשומת לִבן. אנחנו מנסים להבין מה ציפיותיו של הקהל הזה, וכדי לעמוד בהן אנו עורכים התאמות קטנות באופן שבו אנו מציגים את עצמנו.

כיום כבר ידוע היטב שרשתות חברתיות משתמשות בכלים כמו לייקים, ריטוויטים ומנגנוני גמול נוספים כדי לנצל לצורכיהן את הרצון שלנו בתשומת לב ובאישור. קהל הכלאיים הדיגיטלי, שחלקו אנושי וחלקו מכונה, מסוגל לחדור לכל ממד בקיומנו ולטשטש את הגבולות המסורתיים בין חיי הפרט לחיים הציבוריים, ולכן הוא מגביר את יכולתה של העיר הדיגיטלית לעצב את זהותנו. מובן שקבוצות השווים האחרות בחיינו עדיין קיימות: המשפחה, בית הספר, עמיתים, שכונות, קהילות דתיות וכן הלאה. אבל השפעתן דועכת בהשוואה לזו של הקהל הדיגיטלי המתווך, שהופך את העיר הדיגיטלית למעין תיבת סקינר המעניקה לנו חיזוקים מידיים.

הזירות המקוונות, בין שמדובר ברשתות חברתיות, אפליקציות של הודעות או פורומים, אינן סתם במות להביע בהן את דעותינו הפוליטיות. אלה מקומות שבהם מתהווים ההרגלים הפוליטיים שלנו, הרגישויות הפוליטיות שלנו ואפילו צורת הדיבור שלנו

העיר הדיגיטלית גם משרישה באזרחיה הרגלים ונטיות. הזירות המקוונות, בין שמדובר ברשתות חברתיות, אפליקציות של הודעות או פורומים, אינן סתם במות להביע בהן את דעותינו הפוליטיות. אלה מקומות שבהם מתהווים ההרגלים הפוליטיים שלנו, הרגישויות הפוליטיות שלנו ואפילו צורת הדיבור שלנו. לכל פלטפורמה מקוונת יש מערכת של איסורים, תגמולים ומאפיינים נוספים שמַבנים את התחושות שאנו חשים בה, את האופן שבו אנו מתבטאים בה ופוגשים בהתבטאויות של אחרים, ואת השינויים שאנו עורכים בצורת הדיבור שלנו ואת הדרישות שאנו מציבים בפני אחרים בכל הקשור לצורת הדיבור שלהם.

לייק, עיתונות, צוקרברג

הכסף החדש, המטבע החזק באמת. תצלום: אסתר ורגס

מקסימליסטים של חופש הביטוי קרי כל מי שלדעתו אין להטיל שום מגבלה על מה שאפשר לומר, גם אם מדובר בדעות מבחילות – מזדעזעים מנכונותם של אנשים לקרוא להגבלת חופש הביטוי של הזולת. אבל המקסימליזם של חופש הביטוי פורח בתרבות הדפוס, ואילו בעיר הדיגיטלית העמדה הזאת פחות נחשקת, וזאת משתי סיבות: ראשית, בתרבות הדפוס רווחה ההשקפה שאומרת כי בהינתן קורטוב של היגיון בריא והשכלה בקרב ההדיוטות, האמת תנצח בשוק הרעיונות. הכתיבה והקריאה הן פעולות אטיות ושקולות, והן נוטעות בנו את התחושה שאדם המורגל בחשיבה ידחה בסופו של דבר כל רעיון כוזב. שנית, את המילה הכתובה אנחנו חווים כמציאות דוממת – זוהי "האות המתה", שאיבדה את הכוח והמידיות של המילה הדבוּרה. מכיוון שהכתיבה פחות הפכפכה מהדיבור, חופש הביטוי בכתב נראה לנו פחות מזיק.

אבל לפני שהמילה הפכה לדבר שנחרט על משטח פיזי, היא הייתה פעולה חיה ובועטת. המילים לא היו דברים – הן עשו דברים. זאת הסיבה שאנשים בתרבות הדפוס התקשו להבין מדוע יצחק לא חזר בו מהברכה שנתן ליעקב, אף שכאשר נתן אותה חשב שמדובר בעשיו: הם לא הבינו שכאשר המילה יצאה לעולם, לא היה אפשר עוד לבטלה. בעיר הדיגיטלית המילה זוכה לחיים חדשים ומשיבה לעצמה חלק גדול מחיותה של המילה הדבוּרה. המדיה הדיגיטלית חוזרת ומשלבת את המילה במצב דינמי. הקהל הדיגיטלי אינו תמיד גלוי לעין, אבל בניגוד לדפוס, הנוכחות שלו מתאפיינת במידיות שמזכירה מפגש פנים אל פנים. השיח המתנהל בפלטפורמות השונות של המדיה הדיגיטלית, מטוקבקים ועד תגובות ברשתות החברתיות, ידוע לשמצה בלוחמניותו. המילים פעילות, ואת השלכותיהן השליליות לא קל כל כך לבלום.

השפע המופרז של המידע מעורר במשתמשים את הרצון לכלים שיעזרו להם לברור ולצנזר את הפיד, והם מתרגלים לסמוך על מנהלי הרשתות שיגבילו את חופש הביטוי באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים שלהם

יתר על כן, השפע המופרז של המידע מחסל את התקווה שהאמת תנצח בשוק הרעיונות, כי הוא אינו מאפשר את קיום האידיאל המסורתי של האזרח, הניחן בחוש ביקורתי ומתמצא בעובדות. השפע המופרז של המידע מעורר במשתמשים את הרצון לכלים שיעזרו להם לברור ולצנזר את הפיד, והם מתרגלים לסמוך על מנהלי הרשתות שיגבילו את חופש הביטוי באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים שלהם.

מיתוסים מנופצים

הנטיות וההשקפות הפוליטיות שלנו אינן נגזרת בלעדית של תפישות העולם שלנו – הן נולדות גם מתוך המגע שאנו מקיימים עם הסדר החומרי של העולם. אך מתברר שההשקפות החדשות שנולדות בעיר הדיגיטלית סותרות את השקפותיה של העיר האנלוגית המודרנית. המיתוסים המיטיבים והמזיקים שבבסיס העולם המודרני הפסיקו לעניין אותנו ולהניע אותנו לפעולה. הם איבדו את אחיזתם בדמיוננו ובלבנו. קריאותיהם החוזרות ונשנות – עוד עובדות, עוד מדע, עוד מומחים; דעו את ההיסטוריה; התייצבו לצד ארצכם – נשמעות פתאום ריקות מתוכן.

אז כדי להיטיב להבין את השלכות המדיה הדיגיטלית, עלינו לבחון לעומק כיצד היא מעצבת חוויות אנושיות בעלות היבטים פוליטיים מובהקים – למשל, כיצד היא מעצבת את חוויית העצמי, כיצד היא משפיעה על חוויית המקום והזמן, וכיצד היא מטה אותנו לחשוב על הסדר הסוציו-פוליטי. נבחן כל אחת מההשפעות האלה בתורה.

היקסמותו המחודשת של העצמי

במסגרת הדיון שהוא עורך בטבעה של החברה החילונית, צ'רלס טיילור (Taylor) טוען שאחד החלקים החשובים ביותר בהתהוות העידן המודרני היה התפוגגות הקסם מהעולם והופעת "העצמי העטוף" (buffered self). בניגוד "לעצמי הפרוץ" (porous self), העצמי העטוף החדש אינו מתייחס למקורות משמעות השוכנים מחוץ לנפש ואינו מאמין בהם. העצמי החדש הזה אינו מתרגש מכוחות שמעבר לשליטתו. ואפשר לומר שבעיר הדיגיטלית, העצמי נעשה שוב "פרוץ" במובנים מסוימים. שוב הוא נתון למרותם של כוחות המסיגים את גבולו, אלא שהפעם הכוחות האלה אלגוריתמיים ולא רוחניים.

הדיון של טיילור ב"היקסמות מחדש" מתחיל בשאלת המשמעות. בעולמנו המודרני נטול הקסם, המשמעות נובעת אך ורק מתוך נפשנו, והנפש האנושית היא סוג הנפש היחיד שקיים. מחוץ לנפש האדם אין דבר שיש לו משמעות בפני עצמו. לא זאת בלבד, אלא שלא קיימים סוכני פעולה לא אנושיים, לא בחומר ולא ברוח. בעולם שיש בו קסם, לעומת זאת, לרוחות ולאובייקטים יש "כוח לייצר או לכפות משמעות מבחוץ". המשמעות הזאת אינה תלויה במתבונן, ואנחנו עלולים להידרש להכיר בה בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא. לאובייקטים בעולם בעל קסם אף יש כוח סיבתי. האובייקטים "הטעונים" האלה, מסביר טיילור, "ניחנים בכוחות 'קסומים'", שעשויים להיות מיטיבים או מזיקים. הם יכולים להביא ברכה או צרה, מזור או מחלה, מוצא או סכנה. "וכך, בעולם בעל קסם", כותב טיילור, "דברים טעונים כופים משמעויות ומחוללים תוצאות מוחשיות שהולמות את משמעותם". העצמי הפגיע חיפש מקלט בחברה מאורגנת שחיי הטקס שלה נועדו להגן על חבריה מפני כוחות זדוניים. כפי שמסביר טיילור, זאת אחת הסיבות שהכפירה מסוכנת כל כך. לא רק שהכופר מבצע שגיאה אינטלקטואלית, אלא שהוא גם פוגע בביטחון הקהילה על ידי פגיעה בטוהרהּ.

הונג קונג, שקיעה, בחור, מעקה, נוף

איפה תמצא הנפש את מקומה, איפה גבולותיה? תצלום: אנתוני אינטרוורסטו

לפי טיילור, עולם בעל קסם "מתאפיין בהיעדר המבלבל של גבולות מסוימים, שנראים לנו חיוניים". מעל לכול, "הגבול בין הנפש לעולם פרוץ". ולכן העצמי הפרוץ בעולם בעל קסם "פגיע לרוחות, שדים וכוחות קוסמיים. ולכך מתווספים פחדים שמסוגלים לשתק אותו בנסיבות מסוימות". לעומת זאת, העצמי העטוף המאפיין את העולם נטול הקסם, הוא "בלתי פגיע", ו"שולט במשמעותם של דברים בעבורו". הוא גם חסין לפחדים שעלולים להצמית את העצמי הפרוץ. העצמי העטוף שמור מהעולם. גבולותיו פחות מטושטשים. המשמעות שוכנת אך ורק בתוך מוחו, והוא עצמו מתקיים בעולם של חומר דומם. זהו עצמי אוטונומי ובטוח בעצמו, הטיפוס האידיאלי לעולם המודרני.

לא אחת אנחנו מרגישים שהטכנולוגיות הדיגיטליות מכריעות את גורלנו לכאן או לכאן, ומשפיעות עלינו באופן שאיננו שולטים בו ואיננו מבינים אותו. אנחנו פגיעים. האוטונומיה שלנו פגיעה

כעת, בעיר הדיגיטלית, שוב צצות ומתגלות תכונות שאפיינו את העצמי בעולם של קסם. טכנולוגיות דיגיטליות משפיעות עלינו ומפעילות כוחות חיצוניים על חיינו. בעיר הדיגיטלית אנו שוב מודעים לכך שאנו פועלים בתוך זירה של כוחות מסתוריים שעליהם יש לנו שליטה מועטה בלבד, אם בכלל. לעתים אלה כוחות מיטיבים, אך לעתים אלה כוחות מזיקים החותרים תחתינו ומסכלים את תוכניותינו. לא אחת אנחנו מרגישים שהטכנולוגיות הדיגיטליות מכריעות את גורלנו לכאן או לכאן, ומשפיעות עלינו באופן שאיננו שולטים בו ואיננו מבינים אותו. אנחנו פגיעים. האוטונומיה שלנו פגיעה.

לא רוחות רעות מעיקות עלינו, אלא בּוֹטים ותהליכים אלגוריתמיים עלומים, שמביאים לנו ברכות או צרות לפי גחמה. בעיר הדיגיטלית מסרבים לתת לנו אשראי, להזמין אותנו לריאיון עבודה או לאשר לנו קצבה, בהתאם להחלטה של מערכות המבוססות על נתונים דיגיטליים, ולנו אין אפשרות לעשות דבר בנידון. העצמי שמתהווה מתוך הסביבה הדיגיטלית המתווכת הזאת דומה יותר לעצמי הפרוץ של עולם הקסם הישן, מאשר לעצמי העטוף של המודרניות נטולת הקסם. ולכן גוברת הסבירות שהוא יבקש לו מקלט בתוך מסגרת חברתית ויחתור לשמר את טוהר המסגרת הזאת.

מאפייניה של העיר האנלוגית המודרנית – ובייחוד מערכת הידע המבוססת על דפוס, והצלחתו הגוברת של הפרויקט הטכנו-מדעי השואף להרחיב את שליטת האדם בטבע – מעודדים אינדיבידואליזם חזק, בטוח ובלתי תלוי. אזרחי העיר הדיגיטלית מתפכחים מהאשליות האלה. הם יודעים שהם תלויים ופגיעים ולכודים בתוך מערכות שמעבר לשליטתם.

ההווה הנצחי

כיצורים גשמיים, הזמן והמקום עומדים בבסיס חוויית קיומנו. הזמן והמקום הם גם ממדים בעלי השפעה מכרעת על זהותנו הפוליטית: היכן נמצאים האנשים שעמם אני צריך להזדהות, או שאליהם אני אמור לחש מידה של נאמנות? מתי עליי להזדהות עמם ולחוש נאמנות כלפיהם? באופן מסורתי, כדי לזהות את הקהילות שאנו משתייכים אליהן היה עלינו לדעת את מיקומנו – הרי אחד מהמאפיינים שייחדו את המדינה המודרנית הוא שהשייכות אליה אינה מוגדרת במונחים משפחתיים או שבטיים, אלא במונחים גיאוגרפיים. גם היחס שלנו לזמן מעצב את חיינו החברתיים והפוליטיים, וכמוהו הצורה והתוכן של זיכרונותינו. קהילות תמיד נבנו סביב סיפורים משותפים וזיכרונות משותפים. אבל חוויית המקום והזמן שלנו אינה תמיד ישירה, ולעתים קרובות היא מתווכת על ידי טכנולוגיה. כששינוי טכנולוגי מארגן מחדש את מערכת היחסים שלנו עם המקום והזמן, הוא גם מארגן מחדש את הרגישויות החברתיות והפוליטיות שלנו.

כמו עיר האלוהים, העיר הדיגיטלית אינה מתקיימת במקום מסוים, והיא פועלת לפי כללי זמן משלה. קהילות דיגיטליות צצות בזמן משותף ולא במרחב משותף. בו־זמניות היא המטבע שבו סוחרת הממלכה. העיר הדיגיטלית מארגנת את חיי אזרחיה בתוך הווה נצחי שמנותק מהעבר ומהעתיד, אך יש לשים לב שזוהי העצמה של נטיה שכבר הייתה קיימת בתוך כלי תקשורת ההמונים האלקטרוניים, כמו הטלוויזיה. קהלי תקשורת ההמונים חלקו ביניהם זמן, ובתוכם היו תתי־קבוצות שחלקו גם מקום, כי הן התאספו מול הטלוויזיה, או ליד הרדיו, או בתיאטרון. אבל הטכנולוגיה הדיגיטלית הניידת מאיימת לפרום את הקשר בין הווה למקום, להפוך אותו לאפשרות בחירה. כעת אנחנו יכולים להיות במקומות רבים בכל רגע – להיות כאן בגופי, אך שם בדיבור או בראייה. הקהילה שאליה אני נמשך אינה מתקיימת בהכרח במקום אחד ויחיד, שכן היא מורכבת מאנשים כמוני, שנמצאים במקומות שונים ובכל זאת מצאו זה את זה בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית.

ניצחון הזמן המשותף ושקיעת המרחב המשותף בעיר הדיגיטלית משנים את חוויית ההשתייכות החברתית. אמנם המדינה המודרנית אינה עומדת להיעלם בזמן הקרוב, אבל מערכת היחסים בין האזרחים למדינה עוברת שינויים

ניצחון הזמן המשותף ושקיעת המרחב המשותף בעיר הדיגיטלית משנים את חוויית ההשתייכות החברתית. אמנם המדינה המודרנית אינה עומדת להיעלם בזמן הקרוב, אבל מערכת היחסים בין האזרחים למדינה עוברת שינויים. הנאמנות למדינת הלאום, שעוד קודם לכן הייתה מנותקת במידת מה מהקהילות המקומיות, דועכת כעת נוכח התמורות המתחוללות בנאמנויות הדיגיטליות.

המדיה הדיגיטלית משנה לא רק את חוויית ההווה שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שאנו מנהלים, באמצעות הזיכרון, עם העבר. "האנתרופולוגים מדברים על 'תרבויות' שונות", כתב הפילוסוף איוון איליץ' (Illich), "אבל ההיסטוריון של המרחבים המנטליים יאמר שאלה 'זיכרונות' שונים. לכלי הזיכרון שלנו יש היסטוריה, והיא נבדלת במידת מה מההיסטוריה של הדבר שאותו אנו זוכרים". זיכרונותינו מגדירים אותנו, או היבטים מסוימים שלנו, הן כיחידים והן כחברה. אבל מה שאנו זוכרים הוא פונקציה של האופן שבו אנו זוכרים, של כלי הזיכרון שלנו – טקסטים, תמונות, אנדרטאות, פידים של מדיה חברתית. שינוי בכלים הוא גם שינוי בעצמי וביחסו לחברה. לטכנולוגיות הדיגיטליות יש השפעות רבות על חיינו, אך מעטות חשובות יותר מנטייתן לארגן מחדש את האופן שבו אנו זוכרים ואת מה שאנו זוכרים.

דיסק קשיח

איזה עתיד יש לזיכרון? תצלום: מרכוס שפיסקה

כאמור, ההשלכות הללו מתחדדות כשבוחנים אותן במבט היסטורי. ולטר אונג טען שחברות שהתנהלו בעל פה היו שמרניות מאוד כי הידע היה מועט ושברירי. לא היה להן זיכרון פרט לזיכרון חי, והידע מת אם מי שהחזיקו בו לא הוריש אותו לאחרים. השפה עצמה התמקדה בכלים מְנֶמוניים יעילים, בייחוד בכל הקשור למבעים פואטיים: פתגמים, משלים, דימויים חזקים, ביטויים קצביים, טקסים, נוסחאות, חזרות. אך בחברות כותבות וקוראות סר חינם של רבים מכלים האלה.

הכתיבה העניקה לנו כלי מהימן, שאינו תלוי בבני אדם, לאחסון ידע. לא רק שהידע הכתוב מסוגל לשרוד אחרי מותו של הפרט, אלא שהוא יכול לשרוד אחרי מותה של תרבות שלמה. החברות האורייניות מוסרות את מלאכת הזיכרון לידי הטקסטים הכתובים, ובכך פוטרות את עצמן מהשמרנות שמאפיינת מסורות שבעל פה. כך קרה שבניגוד לחברות הקדם־מודרניות, שהביטו לאחור אל עבר מרוחק ומפואר, חברות מודרניות רבות, שדמיונן שוחרר מכבלי הזיכרון, פיתחו ציפיות אוטופיות והניחו שהטוב ביותר עוד יבוא. עם זאת, במשך מאות שנים לא התפשטה האוריינות באופן שוויוני באוכלוסייה, ולכן הרגלי החשיבה והמבע הקהילתיים, שהתבססו על מסורות שבעל פה, נותרו על כנם לאורך חלק גדול מהעידן המודרני.

כשהכתיבה חדרה לראשונה אל תרבויות המתבססות על מסורות שבעל פה, היא שימשה בעיקר את המוסדות והביורוקרטיות. היא שימרה את זיכרון השבט, הקבוצה, או האומה, ולא את זיכרונו של הפרט. ככל שאמצעי הכתיבה (ובהמשך הצילום) הגיעו לעוד ועוד אנשים, הפרט היה יכול לייצר ולשמור לו גם זיכרונות אישים ולפתח זהות שאינה תלויה אך ורק בקבוצה. זאת אחת הסיבות לעליית קרנם של חיי הפרט בעידן המודרני על חשבון החיים הציבוריים.

הפכנו למתעדים כפייתיים של חוויותינו האישיות, אך בה בעת אנו אדישים לארכיונים שאנו יוצרים, או כורעים תחת גודלם. יש לנו גישה רבה מתמיד לעבר, אך איננו מסוגלים לחולל מפגש משמעותי בינו לבין ההווה

אם נמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות האלה עד לעידן המדיה הדיגיטלית, יתגלה לנו פרדוקס. מעולם לא יכולנו לתעד את חיינו ביסודיות רבה כל כך כמו בעידן הכלים הדיגיטליים, ואף על פי כן יש לנו תחושה שהזמן עצמו מתערער, ושאנו מאבדים אחיזה בהיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו. הפכנו למתעדים כפייתיים של חוויותינו האישיות, אך בה בעת אנו אדישים לארכיונים שאנו יוצרים, או כורעים תחת גודלם. יש לנו גישה רבה מתמיד לעבר, אך איננו מסוגלים לחולל מפגש משמעותי בינו לבין ההווה.

זה לא מפתיע. אפלטון זיהה דינמיקה דומה לזאת בביקורתו על הכתיבה בדיאלוג פיידרוס: אמנם הכתיבה מקנה לנו את היכולת לשמור הרבה יותר ידע ולגשת אליו, אך היא גם פוטרת את בני האדם מעול שימור הזיכרון הקולקטיבי. כמו הכתיבה והדפוס, גם השימוש שלנו במדיה הדיגיטלית מייצר ארכיון (וכן שובל של נתונים שהמשתמשים עצמם אינם רואים, אך יש לו ערך רב עבור אחרים). אבל גם אם נדמה שהמדיה הדיגיטלית משמרת זיכרון, בפועל היא דומה יותר בארעיותה לתקשורת בעל פה. אמנם הציוצים והסטטוסים שלנו אינם מתנדפים באותה מידיות כמו המילה הכתובה, אך התוצאה בפועל דומה. הארכיטקטורה של הפלטפורמות הדיגיטליות נותנת תחושה של תיעוד מרובה, אך בפועל היא מעודדת שכחה והתמקדות בעכשיו. ואינו מתכוון להתמקדות בתקופה הנוכחית, או בשנה הנוכחית, אלא ביום הנוכחי, ואף בשעה. לחיות ברשתות החברתיות פירושו להישאב להווה היפר־מורחב, שאליו חודר העבר רק לפעמים.

פלטפורמות ואפליקציות מסוימות מבליטות מדי פעם חלקים מסוימים בארכיון שלנו, אבל הן עושות זאת באופן מלאכותי – התראות כמו "ביום הזה לפני..." באפליקציות של תמונות, או התראות בפייסבוק שמזכירות לנו מתי נעשינו "חברים" של מישהו. החוט הנרטיבי אבד. עבר רחוק ועבר קרוב מתערבבים. השנה שעברה היא עולם אחר.

אינסוף נקודות מבט

העיר הדיגיטלית מביאה להתפכחות של אזרחיה מאחד המיתוסים המרכזיים של המרחב הפוליטי שלנו: המיתוס שלפיו המוסדות המודרניים הם ניטרליים, שהם משקיפים על המציאות במבט אובייקטיבי. המפעל המדעי המודרני, העיתונות, האוניברסיטה, מערכת המשפט, השוק החופשי, המערכות הטכנולוגיות שמארגנות את העולם המודרני, אפילו התבונה עצמה – כל אלה נחשבו לכלים ניטרליים הפועלים למען טובת הכלל. אבל אזרחי העיר הדיגיטלית מפקפקים בקיומה של ניטרליות למען טובת הכלל, וכפועל יוצא הם מפקפקים גם במושג טובת הכלל עצמו. התסמין הבולט ביותר של התופעה הזאת הוא ההתנגדות הגוברת והולכת לסדר הליברלי המסורתי ולמוסדות המפתח שלו, וכן ההידרדרות הפתאומית הגדולה במעמדה של המתינוּת והפשרה הפוליטית.

סיינה, ארמון פובליקו

אם היה ספק היכן מרוכז הכוח: ארמון פובליקו בסיינה, איטליה. תצלום: מתאו קוטופה

בעיר הדיגיטלית, קשה יותר ויותר לבטוח בניטרליות ובאובייקטיביות של המוסדות האלה. לא משום שהטיעונים נגד הסדר הליברלי גברו על הטיעונים בעדו – מי שחושב כך מניח שכללי המשחק של העיר האנלוגית עדיין מנהלים את הזירה הפוליטית. הקושי שלנו להאמין בניטרליות נובע בין היתר מהשינויים שמחוללת המדיה הדיגיטלית במערך הקשרים החברתיים, כי המערך החדש הזה מעודד פיצול מרובה של זהויות ומציב את הזהויות האלה בקרבה נפיצה זו לזו. הסדר החברתי החדש הזה הוא היפר־פלורליסטי, מרחב של עימות בלתי פוסק ובלתי פתיר. אנו בוררים לנו תתי־תרבויות יותר ויותר צרות, ואז מוצאים את עצמנו בפורומים ציבוריים שאין בהם תחושה של שלם שכולנו משתייכים אליו.

כיוון שהריבוי שולט, ואין לנו חוט נרטיבי משותף לאחוז בו, חסרה לנו גם השקפת עולם משותפת. האדיבות, תמימות הדעים והפשרה הופכות כך לפנטזיה של אנשים תמימים, או להונאה של אליטה אנוכית נגד הציבור

התוצאה היא תחושת ריבוי עמוקה יותר, ללא כוחות צנטריפטליים שיאזנו אותה. וכיוון שהריבוי שולט, ואין לנו חוט נרטיבי משותף לאחוז בו, חסרה לנו גם השקפת עולם משותפת. האדיבות, תמימות הדעים והפשרה הופכות כך לפנטזיה של אנשים תמימים, או להונאה של אליטה אנוכית נגד הציבור.

העצמי החישובי

מצבו החדש של העצמי בעיר הדיגיטלית יתבהר לנו אם נפנה למאמרו של ולטר בנימין מ־1939, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", כי אחדות מהטענות שהוא מעלה בנוגע לאמנות חלות גם על הזהויות המתעצבות בכלים דיגיטליים. החלק הידוע ביותר בחיבורו של בנימין הוא הדיון שלו ב"הילה" של יצירת האמנות – ייחודיותה החומרית וההיסטורית, האותנטיות שלה ומעמדה כמקור בלעדי. "אף השעתוק המושלם ביותר חסר דבר אחד: את הכאן והעכשיו של יצירת האמנות – את נוכחותה החד־פעמית במקום אשר בו היא נמצאת". (תרגום שמעון ברמן).

ואותו טיעון רלוונטי גם לעצמי בעידן השעתוק הדיגיטלי. כשאני פוגש שעתוקים דיגיטליים של העצמי – שלי או של אחרים – נוכחותם הפיזית אינה כאן ואינה עכשיו.

לכך יש לפחות שתי השלכות. הראשונה היא ששעתוקים של העצמי אינם מקבלים את אותה הכרה מוסרית שהעצמי הגשמי זוכה לה בכאן ובעכשיו. שעתוקים של רמברנדט אני יכול לקרוע לגזרים ללא השלכות וללא היסוס רב מדי, אבל במקור איני יכול לנהוג כך. לכן אני עלול להרגיש חופשי להשתלח בשעתוק דיגיטלי של אדם, גם אם לא הייתי נוהג בו כך אילו עמד מולי בגופו.

שנית, בעידן השעתוק הדיגיטלי, העצמי מאבד את ייחודיותו. נמחקת התפישה הרומנטית שלפיה לעצמי יש איזו מהות חמקמקה שהיא היא אני. העצמי החישובי, כלומר העצמי שכלים חישוביים מסוגלים להבין אותו, הוא עצמי מדולדל שהילתו התנדפה.

נמשיך להיעזר בבנימין, והפעם בדיונו במה ש"אינו מוכר לנו חזותית", כלומר ביכולתן של מצלמות לחשוף את מה שהעין הבלתי מזוינת אינה קולטת:

"הצילום מקרוב פורס ומותח את החלל, הצילום האיטי – את הזמן. וכשם שאין עניינה של ההגדלה להבהיר רק את מה שמבחינים בו ׳בין כה וכה׳ במטושטש, אלא היא חושפת מבנים חדשים לגמרי של החומר, כך הצילום האיטי אינו חושף תכני תנועה מוכרים בלבד, אלא מגלה בתכנים המוכרים תכנים בלתי מוכרים לגמרי".

וכפי שההיבטים המתגלים בסרט צילום לא היו מוכרים לנו, ואף על פי כן תמיד היו שם, גם המדיה הדיגיטלית חושפת בפנינו הבטים של חוויה חברתית שתמיד היו שם אף שלא תמיד תפשנו אותם. אבל את מה שהמדיה הדיגיטלית מגלה לנו על אופיים וטבעם של החיים החברתיים, היא גם משנה.

צילום, סמרטפון, נוף

איפה הנוף? האם יש עוד מציאות? תצלום: ג'ושוע הונה

לדוגמה, זהות האנשים שאני מתרועע עמם. כשעברתי לעיר חדשה כדי לעבוד בעבודה הראשונה שלי אחרי הלימודים באוניברסיטה, האנשים החדשים שפגשתי לא יכלו לבחון מיד את שמותיהת ותחומי העניין של חבריי מהתיכון ומהלימודים האקדמיים. אפילו אני לא הייתי מסוגל למפות ביסודיות את הרשת החברתית האנלוגית שלי, ובוודאי שהיא לא הייתה נגישה באופן מידי למכרים חדשים. כיום, אלא אם אני נוקט צעדים מכוונים למנוע זאת, הרשתות החברתיות שלי נגישות ביותר, וקל מאוד לחפש בהן. קשריי הקודמים אינם חבויים עוד, וכבר אין לי שליטה מוחלטת על יכולתם להגדיר אותי בסביבה חדשה. וכך, מה שנחשף משנה אותי.

מאז שהחיים החברתיים עברו דיגיטציה, אני נעשה מודע מאוד לעיסוק שלי בבקרת הרושם, ואני יודע, או לפחות חושד, שכולם עוסקים בכך בדיוק כמוני. כפועל יוצא, אנו חווים את העצמי הדיגיטלי כתוצר מלאכותי, ואולי אף כמניפולציה אנוכית של היחסים החברתיים

ומה לגבי האופן שבו אנו מציגים את עצמנו ברשת? כפי שאמר הסוציולוג ארווינג גופמן ב"הצגת האני בחיי היומיום" (1959), תמיד ניהלנו את ההתרשמויות שלנו בהתאם לאופי סביבתנו החברתית. אדם חד עין שעקב אחרי מסביבה לסביבה היה יכול לזהות את ההתאמות הקטנות שאני מבצע באופן שבו אני מציג את עצמי – התאמות שאולי אני בעצמי כבר לא הייתי מודע אליהן. אבל מאז שהחיים החברתיים עברו דיגיטציה, אני נעשה מודע מאוד לעיסוק שלי בבקרת הרושם, ואני יודע, או לפחות חושד, שכולם עוסקים בכך בדיוק כמוני. כפועל יוצא, אנו חווים את העצמי הדיגיטלי כתוצר מלאכותי, ואולי אף כמניפולציה אנוכית של היחסים החברתיים.

הדיגיטציה של החיים החברתים גם מאפשרת לנו לעקוב במדויק אחר מסלול התפתחותן של השקפות והשפעות, ולכן קשה לנו לראות בעצמנו משתתפים ספונטניים, מקוריים, בדרמות של חיינו. שוב, יכול להיות שאנשים חדי עין תמיד היו מסוגלים לעקוב אחר מסלולים כאלה, אבל עכשיו כולנו מודעים מאוד לערוצים שבהם זורם ההון החברתי, וכולנו שומרים קבלות. בעבר האפילו צללים רחמניים על הדינמיקה החברתית, אך כעת היא חשופה ושקופה. השקיפות עצמה הפכה למעלה. מה יש לנו להסתיר בכלל? אבל זאת גישה מוטעית. שקיפות מסוג זה עלולה להיות חסרת רחמים ובלתי נלאית. היא עלולה להתיש ולייאש. היא מסכנת את האינטימיות שלנו ומאיימת להפוך מערכות יחסים למאבקי הישרדות דרווינסטיים. פיתחנו מודעות מוגברת למנגנונים ולתחבולות של החיים החברתיים.

בסיסי הנתונים של הזיכרון, המסלולים החשופים של החיים החברתיים, תפישת העצמי לא כדבר שאנו חושפים אלא כדבר שאנו משווקים – כל אלה מייצרים עומס אירוני בלתי נסבל. הם הופכים את כל האינטראקציות החברתיות למעין משחק אנוכי בלתי נמנע, שבו כל המשתתפים מנסים להונות את האחרים במידה כזו או אחרת. במצב כזה, קשה מאוד להאמין בכנותו של "אחר" המפציר בנו לעזור לקהילה. קשה מאוד להאמין שטובת הכלל אכן עומדת בראש מעייניו.

ביחד, שקיעה, חבורה

ביחד, או סתם עוד הזדמנות לתצלום? תצלום: צ'אנג דואונג

מיתון הציפיות

כדי להבין את המתחולל בימינו יש להכיר בכך שהטכנולוגיה הדיגיטלית משנה הן את טבעו של העצמי שנכנס לזירה הפוליטית והן את מבנה הזירה עצמה. הניגוד בין אנשים שחיים בעיקר בעיר הדיגיטלית לאלו שעדיין חיים בעיקר בעיר האנלוגית מחריף והולך. מי שמפציר בנו לשמור על מוסכמות העיר האנלוגית ולהסתמך על פתרונותיה, נשמע צדקן. המידות והאידיאלים הישנים, והמוסדות המושתתים עליהם, איבדו את אחיזתם בנפשנו. הם כבר אינם מובנים מאליהם. כפי שקרה לאנשים בראשית העידן המודרני, גם תפישת העולם השלטת שלנו התרסקה, ואנחנו משוטטים אנה ואנה בחיפוש אחר דרכים חדשות לייצר תמימות דעים, להתמודד עם אתגרי הפלורליזם, להכווין את החברה אל טובת הכלל. אבל נכון לרגע זה, נדמה שהמדיה הדיגיטלית אינה מכוונת אותנו לעבר תמימות דעים, אלא לעבר פילוג פוליטי ואפיסטמי, אל מצב שבו לא תיתכן שום גרסה בעלת משקל של טובת הכלל. במילים אחרות, אולי המצב עוד ידרדר לפני שישתפר.

בהרצאה מ־1982 בנושא ההשלכות התרבותיות והפוליטיות של המחשוב, השמיע איוון איליץ' אזהרה, שנשמעת כיום בהולה מתמיד:

"התנהגותם דמוית המכונה של אנשים הכבולים לאלקטרוניקה גורמת לדעיכה ברווחתם ובכבודם, ורובם לא יוכלו לשאת זאת בטווח הארוך. כשעוקבים אחר ההשלכות המבחילות של הסביבות המתוכנתות מגלים שהאנשים החיים בהן נעשים לאים, חסרי אונים, נרקיסיסטיים וא-פוליטיים. התהליך הפוליטי קורס, כי אנשים מפסיקים להיות מסוגלים למשול בעצמם. הם דורשים להיות מנוהלים".

התמקדנו בשינויים שהמדיה הדיגיטלית מחוללת בחוויה הסובייקטיבית שלנו. מבחינה פוליטית, היא דוחפת אותנו אל משילוּת אלגוריתמית, אל מערכות של חיזוי אנליטי ושל אשראי חברתי. שחיקת האמון הגדולה המתרחשת בעיר הדיגיטלית משאירה רִיק, ואנחנו נושאים עיניים לכלים הדיגיטליים שימלאו אותו. נדמה שאנו דוהרים בשני מסלולים משולבים: באחד, עוד ועוד נדבכים בחוויה האנושית עוברים לניהול ממוחשב, ובאחר, סובייקטים אנושיים עיקשים קורסים, או שהם מורדים במצב העניינים הזה.

כעת, לאחר שהתפכחנו מאשליות בלתי סבירות בנוגע לטבעם של העצמי והעולם, נוכל לחזור להתבונן במציאות ביתר איפוק ואחריות

אבל מנקודת מבט אחרת אולי אפשר לזהות במצבנו ניצוץ של תקווה, של הבטחה והזדמנות. יש דרך אחרת. כעת, לאחר שהתפכחנו מאשליות בלתי סבירות בנוגע לטבעם של העצמי והעולם, נוכל לחזור להתבונן במציאות ביתר איפוק ואחריות. ייתכן שהשאיפות הפרומתאיות שאפיינו את העצמי המודרני ואת החברה המודרנית יתחלפו כעת בהערכה בהירה יותר של הגבולות שבתוכם יכולה להתרחש פריחה אנושית אמיתית. וייתכן גם שנשוב ונפנים את חיוניותם של ערכים, הן ציבוריים הן פרטיים – שנפסיק, כפי שכתב ט.ס. אליוט, "לחלום על מערכות מושלמות כל כך שאיש לא יידרש שוב להיות טוב".

ל' מ' סָקָסאס (L. M. Sacasas) הוא מנהל התכנון החינוכי במרכז לחקר הנצרות בגיינסוויל, פלורידה, וכותב ניוזלטר בנושא טכנולוגיה וחברה בשם The Convivial Society.

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מעבד מרכזי בתוך לוח אם של מחשב. תצלום: Xia Yuan, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ל' מ' סָקָסאס, The New Atlantis.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בעיר הדיגיטלית, אין אלוהים

03
ג'ו

יפה מאוד.
האם העיר הדיגיטלית דנה את החברה שלנו לכישלון? למלחמות עולם שלישית? כבר היום, רוב האנשים בעולם לא מסוגלים להבחין בין אמת לשקר, לדבר דעה, להעריך פוליטיקאי דובר אמת וכו.
לאן כל זה הולך