זה שעולה או זה שיורד?

הורים מכירים את השלב בחיי ילדיהם הקטנים שבו הם שואלים "למה?", ועושים זאת השכם והערב, כמעט על כל דבר. מאחורי השאלות החוזרות לא מסתתרת בהכרח בקשה לדעת סיבתם של דברים. לעתים קרובות, הילדים רוצים להבין כיצד דבר שאינו מוכר או אינו ברור משתלב בעולמם ובעולם בכלל. כך קרה, לפני שנים, ששמעתי ילדה קטנה שואלת את אביה בכניסה למסעדה: "אבא, למה צריך נימוסים?"

כתשובה, בחר האב ללכת על דרך האבסורד. הוא ניסה לצייר לבתו עולם שבו אין נימוסים, שבו ההתנהגות אינה מתועלת על פי מוסכמות, והציע לה לדמיין שאנשים עושים את צרכיהם בפרהסיה, "ממש כאן", הוא אמר לה והצביע לבתו המתחלחלת על המרחב שבין השולחנות במסעדה. לא יכולתי שלא לחייך. דרך טובה לחשוב על "למה צריך" משהו הוא לדמיין שהוא איננו. מבחינת החינוך לחשיבה פתוחה, התשובה הייתה טובה. אך כפי שקורה לעתים קרובות, ה"למה" נותר לא פתור, ללא מענה. אכן, זהו הקושי עם שאלות "למה", ולא זה המקום להתעמת איתו. לעומת זאת, עם השאלה עצמה, יש טעם לשהות מעט, בשינוי קל: מה התועלת שיש בנימוסים?

נימוסים נחשבו כהתנהגות צבועה, מנוגדת באורח חריף ל"דוגרי", לישירות הכנה וחסרת הפשרות שהצברים רצו לטפח ולייחס לעצמם כחלק מן השוויוניות המופגנת

אין זה סוד שבחברה שלנו יש בוז מסורתי לנימוסים. החברה הישראלית הצעירה, המהפכנית, החלוצית, ראתה בנימוסים סרח עודף של עולם שהיא הפנתה לו עורף, עולם של מעמדות נוקשים, של היררכיה שאין לסטות ממנה. נימוסים נחשבו כהתנהגות צבועה, מנוגדת באורח חריף ל"דוגרי", לישירות הכנה וחסרת הפשרות שהצברים רצו לטפח ולייחס לעצמם כחלק מן השוויוניות המופגנת.

מקובל, במלוא העדינות. תצלום: אוליבייה קולה

קל לייחס לנימוסים מידה של טכסיות, וקל עוד יותר להיטפל לטכסיות כמיושנת, מיותרת, צבועה, מגוחכת או מנותקת. הגברת הראשונה של איסלנד, אליזה ריד, שהיא קנדית במקור, מספרת בספר חדש פרי עטה, "Secrets of the Sprakkar" העוסק בנשים איסלנדיות מרשימות, כיצד היה עליה ללמוד במהירות את הטכניקה המדויקת הנדרשת לביצוע קידה ראויה לשמה. בן זוגה, גודני יוהסנון, הוטל במהירות לזירה הפוליטית במולדתו, ועד מהרה נבחר לנשיאות, והקנדית-איסלנדית חשה חובה ללמוד את כללי הטכס. אלא שקידה של הגברת הראשונה, מחווה שהיא מבצעת מול מלכים ומלכות, אינה עניין של נימוס בלבד, ולא לכגון אלו אנחנו מכוונים במונח "נימוסים". קל להשליך את התינוק עם המים, לבלבל בין צורה ותוכן.

לכן אפשר לנקוט גישה הפוכה, ובמקום לברר מהם בדיוק נימוסים ומה בינם ובין מחוות טכסיות וטכסים בכלל, להביט בתועלת שיש בהתנהגויות שהחברה שאנו חלק ממנה תופשת כנימוסים, וכך להגדיר את תחום הנימוסים כולו.

התועלת בנימוסים היא בכך שיש בהם ביטוי ואפילו החצנה של העובדה שאנו חושבים על הזולת

התועלת בנימוסים היא בכך שיש בהם ביטוי ואפילו החצנה של העובדה שאנו חושבים על הזולת. אדם פותח דלת במקום ציבורי, ומחזיק אותה פתוחה עד שמי שבא אחריו עובר בה גם הוא: בהחזקת הדלת הוא אמר "אני יודע שגם אתה צריך לעבור; אני יודע שיהיה לך לא נוח לפתוח אותה שוב מיד אחרי; אני רואה שאתה עמוס בחבילות; איני נותן לדלת להיטרק לך בפרצוף". התוצאה, אכן כן, היא גם טכס קטן, אבל פרטיו פחות חשובים ואין סיבה לקבע אותם בכללים נוקשים כמו קידה בפני מלכה. אדם מסיט מבטו הצדה באוטובוס או ברכבת בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה אישית בטלפון, בכך הוא אומר: "אני יודע שזה פרטי, כנראה אינך יכול להימנע מהשיחה, אבל אני מותיר לך בועה משלך לנהל אותה ולא תראה על פני תגובה לתוכן שיחתך". צבוע? מלאכותי? יכול להיות, אך יש במחוות הללו גם הכרה במצבו של הזולת, בכך שיתכן שהעניין שלו חשוב ואינו יכול להידחות לתנאים של פרטיות אמיתית. אדם מרים מהרצפה בסופרמרקט דבר שנפל מידיו של מישהו לידו, בכך הוא אומר: "ראיתי, זה קורה גם לי, זה קורה לכל אחד, בוא, אתן לך יד, אעזור לך", ומכיר גם במבוכה הקטנה שנגרמה לזר שלידו, באי-הנוחות שהוא חווה, ומבקש לרכך את הדבר, לחסוך לו מעט מאי-הנעימות. נהג מאפשר לנהג אחר להשתלב בתנועה (במקומותינו, מדובר בהבעה מובהקת של חולשה וב"פרייריות" שהיא בגדר חטא), ובכך הוא אומר: "היום אתה, מחר אני; בוא, אקל עליך, שיהיה לך נוח". מחוות היד המורה לנהג להשתלב, כמו מחוות היד המביעה תודה מצדו של מי שנתנו לו להשתלב, הן טכסים קטנים, הבעות נוספות, צנועות, של הכרה בזולת ובמצבו.

ההאטה, שכה רבים מטיפים לה, ובצדק רב, מתחילה גם בנימוסים שלנו כלפי אחרים

לא מיותר לומר שאין רע בטכסים קטנים מהסוג הזה. כמו הבעות מילוליות, הם מעבירים תוכן, כוונה, רגש, הכרה בזולת. והם אורכים שנייה, אולי חצי שנייה. פרק הזמן הקצרצר הזה הוא עולם ומלואו. הוא מאפשר דבר יקר מציאות נוסף: הוא מאט את הריצה שלנו קדימה. שהרי ככל שאנחנו רצים קדימה, כך אנו ממעטים להביט סביבנו ולאחור, כך אנו מעלימים את האחרים. פס ההאטה הצנוע שנוצר עם המעשה המנומס, עם ביצוע הטכס הקטן, מאפשר לנו להרים את המבט – ולעתים קרובות אנו עושים זאת ממש, כחלק מהטכס – ולראות את זולתנו. ההאטה, שכה רבים מטיפים לה, ובצדק רב, מתחילה גם בנימוסים שלנו כלפי אחרים. הרגע הקצר והיקר הזה, שבו אדם אחר מבחין בנו, אדם שאיננו מכירים, שאולי לא נפגוש עוד לעולם, ובמחווה, במבט, בחיוך ובמילה, מראה לנו שהקושי שלנו נגע בו, שהצורך שלנו הניע אותו לפעולה, הוא עיכוב חיוני והאטה מבורכת. רגעים כאלו מזכירים לשני הצדדים שהם באותה הסירה, שהם שווים מבחינה אנושית. באורח משונה, אירוני, נימוסים כאלו משיגים את המטרה המבורכת מבחינה אתית שה"דוגרי" הצברי נכשל בה מזה עשרות שנים: תודעה חיה ונוכחת של השוויון הקיומי הבסיסי בין בני האדם.

תמונה ראשית: "הקיסר ג'האנגיר שוקל את הנסיך ח'וראם" (1610-1615), איור של מנוהאר דאס, מיניאטורה בכתב יד של Tuzk-e-Jahangiri, בבעלות הקיסר עצמו, המוזיאון הבריטי. תצלום: ויקיפדיה