קללת מאה הספרים

מהם מאה הספרים שאדם צריך לקרוא בחייו? מהם מאה הספרים שכל בן תרבות צריך להכיר? מהם מאה הספרים שאם נקרא אותם חיינו יהיו טובים יותר, שלמים יותר? מהם מאה הספרים שיגרמו לנו לדעת שלא התהלכנו בעולם הזה כעיוורים שאינם מודעים לפסגות היצירה הספרותית?

אם נרצה, אם דווקא נרצה, נוכל לקבל תשובה לשאלה. ואם 100 הוא מספר גדול מדי (או אפילו, אולי, קטן מדי) לא יהיה קושי להשיג רשימה של 10, של 50 או של 250. מקורות מקוונים לרוב, עיתונים וכתבי עת, בני סמכא בתחום הספרות וגם גוּרואים לעת מצוא ויועצים לחיים טובים שלעולם אינם חסרים ובוודאי אינם נרתעים מלהציע את רשימותיהם, ישמחו לתת לנו את מבוקשנו. ואותה השאלה בדיוק אפשר לשאול על סרטים, על יצירות מוזיקליות, על פלאי עולם ואתרי תיירות, על סוגים של יין או קפה או מסעדות מדורגות בסולמות יוקרה ואיכות מכל סוג.

אנו מביטים ברשימה והיא מביטה בנו, משקפת לנו את כל מה שלא עשינו, את כל החסר, את כל מה שאנו לוקים בו

ונניח שקיבלנו את הרשימה ואנו מאמצים אותה אל לבנו. מה מצבנו אז? אנו מביטים ברשימה והיא מביטה בנו, משקפת לנו את כל מה שלא עשינו, את כל החסר, את כל מה שאנו לוקים בו. גרוע מכך: הרשימה מעידה על כך שעד שקיבלנו אותה, החלטותינו היו גרועות, דרכנו חובבנית, לא רצינית, לא שיטתית. רשימה כזאת היא תעודת גנאי מהדהדת לכל מה שעשינו עד כה. הבטחת התיקון המגולמת בה מלווה במחיר יקר, לא רק לאגו אלא גם לתחושה העצמית הבסיסית: ״מה...? לא קראת אלא שבעה ממאת הספרים?״, אומר לנו הקול בתוכנו. ומיד מוסיף: ״אז מה עשית עד כה? מה קראת בכלל? על מה כילית את זמנך ואת כוחותיך, את כספך ואת תשומת הלב שלך?״ ואפילו: "מה לך ולטעם הטוב? מה אתה מבין בספרים? בספרות? באמנות ובתרבות?" מושפלים ומופחתים, אנו עלולים לגשת למלאכה. ולא זאת בלבד, אלא שמובטח שנעשה זאת בתחושה של דוחק.

והרשימות הללו אינן יודעות רחמים. מי יודע בכלל איך היא סודרה? מי יודע מנין כדאי או צריך או אפשר בכלל לגשת אליה? מהפריט הראשון לאחרון? האם יש בה סדר חשיבות? האם ״אנה קרנינה״ קודם ל״מאה שנים של בדידות״ כיוון שהרומן של טולסטוי ממוקם גבוה יותר ברשימה מזה של גרסיה מארקס? ובכך לא תם העינוי ולא בא הקץ לחוסר הרחמים. נניח שאנחנו אוזרים עוז, משפילים מבט, משנסים את מותנינו הרפות, וניגשים למשימה, ואפילו עושים זאת לפי הסדר המוכתב על ידי הרשימה. אנחנו קוראים ספר, יודעים שהתקדמנו צעד זעיר בלבד. אנחנו קוראים עוד אחד, ועוד אחד. אנחנו משתדלים לא לאבד את הכיוון, לא לבזבז זמן בהפוגות שרק יזמנו לנו את הקול הפנימי הסונט, המצליף: הרי גם אם נהנינו, גם אם ספגנו משהו, גם אם הצלחנו אפילו – מי יודע כיצד – להפיק תועלת עמוקה יותר, תובנות חשובות של צורה ושל תוכן, הבזקים של יופי ושל חוכמה, אנחנו בסך הכול בפריט הרביעי, השביעי, התשיעי של רשימה בת 25, 50 או מאה ספרים. קדימה, לעבודה, הרי הזמן קצר.

מה יהיה אם נגיע לספר ה-47 מתוך 50? או גרוע מכך, לספר ה-99 מתוך 100 הספרים שעלינו לקרוא בחיינו? האם נוכל לגשת לספר ה-100, האחרון, ולקרוא אותו בנחת?

וזה בדיוק העניין: הזמן קצר, אומרת לנו הרשימה המטילה צלה על חיינו. והרי החיים קצרים, ובכל אופן בהכרח סופיים. מה יהיה אם נגיע לספר ה-47 מתוך 50? או גרוע מכך, לספר ה-99 מתוך 100 הספרים שעלינו לקרוא בחיינו? האם נוכל לגשת לספר ה-100, האחרון, ולקרוא אותו בנחת? לא ולא, עיננו תסטה כל העת אל השעון, אל לוח השנה, ולא נוכל לחמוק מהתהייה האפלה: "זהו?", כי סוף הרשימה של הספרים שחובה עלינו לרפד בהם את נתיב חיינו עלול לסמן את סוף הנתיב עצמו, את סופנו שלנו. במצב התאורטי הזה, לא תהיה לנו כל הנאה או תועלת מן הספר האחרון. והדבר יהיה נכון גם ביחס לספר שלפניו, ולזה שלפניו ולזה... וכל הסבל הזה יעבור עלינו בבדידות, בקור, בסגור הקריאה המעונה שלנו.

בכך לא תושלם סאת העינוי. בהכירנו את העידן שאנו חיים בו, גם אם ניטול על עצמנו לקרוא את מאת הספרים, יש סיכוי גדול מאוד שלפני שנגיע למחציתה, או אפילו לתום הרבע הראשון, תתפרסם רשימה אחרת, שתהיה בהכרח שונה מזאת שמטילה עלינו את אימתה כעת. והרשימה החדשה לא תהיה טובה יותר, ובוודאי לא תבטיח לנו יותר נחת, שלוות נפש, הנאה ותחושת מיצוי טובה.

אין מנוס מהמסקנה שמקור המצוקה, הסבל והתחושות הרעות האחרות הוא ברשימה עצמה, כלומר ברשימה באשר היא, כתופעה המנסה למסגר את התרבות או לפחות מטען כלשהו מתוך התרבות.

בשלב זה, נפנה את הבמה לרגע או שניים לטובתו של נָטסוּמֶה סוֹסֶקִי (Natsume Sōseki), סופר יפני נפלא, ולדו-שיח קצר מתוך הרומן שלו Kusamakura [הציטוט המובא כאן הוא תרגום גולמי שלי מתוך התרגום האנגלי המופלא של מרדית' מק'קיני, משנת 2008] – הדו-שיח הוא בין המספר, גיבור הרומן, שהוא צייר ומשורר, ובין אישה מסתורית שהוא פוגש בפונדק בכפר הררי. הגיבור, ששמו לא נמסר לנו, הניח ספר על כן קריאה מתקפל, והוא שקוע בקריאה, בשעה שהצעירה, נאמי, ניגשת אליו:

"האם זה ספר מערבי? הוא בוודאי עוסק במשהו מאוד מסובך".

"הו, לא ממש".

"אז על מה הספר?"

"ובכן, למעשה, אני עצמי לא ממש מבין אותו".

היא צוחקת. "זאת הסיבה שבגללה אתה לומד אותו, נכון?"

"אני לא לומד. כל מה שעשיתי היה לפתוח אותו מולי על הכן ולהתחיל לטבול בו".

"האם מעניין לקרוא כך?"

"כן".

"למה?"

"כי עם רומנים ודברים כאלו, זאת הדרך המשעשעת ביותר לקרוא".

"אתה די מוזר, נכון?"

"כן, אני מניח שאני קצת מוזר".

"מה הבעיה בקריאה מההתחלה?"

"אם אנחנו אומרים שצריך להתחיל מההתחלה, פירוש הדבר שצריך לקרוא עד הסוף".

"איזו סיבה משונה! למה שלא תקרא עד הסוף?"

המספר-הגיבור והצעירה מגיעים לנושא של הרומן של סוסקי: מהות המעשה האמנותי, ומהות הנפש שממנה בוקעת וזורמת היצירה. ובהמשך הגיבור משמיע את הקביעה הבאה:

"עולם שבו התאהבות דורשת להינשא הוא עולם שבו רומנים דורשים להיקרא מן ההתחלה ועד הסוף".

לענייננו, נוכל לראות בדו-שיח מתוך הרומן היפני, ובאמירה החותמת את הציטוט הקצר מתוכו כאן, אזהרה מפני קבלת מרות ללא מחשבה או תחושה שכך מתאים לנו. ולא פחות מכך, קריאה ליהנות, לספוג את היופי, ולהביא את עצמנו למפגש מלא, גם עם ספר, וגם עם אדם שאנו מוצאים בדרכנו.

מיטב הספרים נופלים בידינו מתוך מפגש עם אדם שהייתה לו סיבה להמליץ עליהם, להפנות אותנו אל ספר, דווקא אותנו, דווקא אל הספר הזה, דווקא כעת

זהו הסוד, ולכן טוב לדחות את הרשימות מהסוג שתיארתי בראשית הדברים. אין בהן מפגש אמיתי, אין בהן פתיחה של הלב, ואין בהן מבט של אדם אל אדם. כל כולן קור וניכור. ספרים צריך לפגוש. במיטבם פועמים בהם חיים. הפעימה יכולה להרטיט רקמות שונות במכלול שהוא הספר, כפי שיכולות לרטוט בנו רקמות שונות של הנפש. מיטב הספרים נופלים בידינו מתוך מפגש עם אדם שהייתה לו סיבה להמליץ עליהם, להפנות אותנו אל ספר, דווקא אותנו, דווקא אל הספר הזה, דווקא כעת. כל מפגש כזה הוא יקר מפז, והוא בלתי נפרד מזרימת חיינו ומזרימתנו בהם ובעולם. חל על הדבר הכלל הגדול ששמעתי מפי אדם חכם רק לאחרונה. האיש סיפר לי על שיחת חברים, שבה אחד הנוכחים תהה, לאן, מבחינת היקום והפיזיקה, הולכת האנרגיה האדירה שמשקיעים צעירים במרדף אחר בנות זוג אפשריות (והדברים נכונים לשני המינים, כמובן). האיש החכם הביט בשואל וענה: "במיטבה, היא מומרת לחום".

הרשימה מוקדשת בחום לג'ף, לעמית א' ולאילן פ'.

תמונה ראשית: מתוך "גשם ניתך ב-Shōno", הדפס מאת אוטגאווה הירושיגה (1797-1858), תצלום: ויקיפדיה