חביבה

להלן הפרטים שלוקטו משלל העדויות הסותרות והמדומיינות על שאירע ביום חמישי, 20 בפברואר, בשעת בוקר מוקדמת מאוד. חזרת הביתה לבדך, בתום ליל הופעות ובילוי עם קהלך ואוהבייך )בתיאטרון? בבית הקפה? במועדון?). דירתך שבקומה השנייה, שברחוב אלפרד דורנד קליי 22 , הייתה שקטה מלבד תקתוקו הקצוב של האורלוגין המוזהב שבסלון: את מוגנת, את בבית שלך, היי רגועה. שלא כרגיל, חדרה של סוכנת הבית רשל נותר מוגף, והיא לא חיכתה לך ולא יצאה לקראתך כמנהגה, פניה ישנוניות ובפיה הפצרות: תרצי לאכול, יא חביבתי? או לשתות? או אולי אמבט חם? מסכנה, את ודאי עייפה מאוד. תהית אם היא הקדימה לצאת לשוק הבוקר, או שהיא מאחרת לישון (ונרמוז בשלב זה כי אין זה מקרי, ועוד נשוב לכך בהמשך).

חלצת נעל דקת עקב על השטיח בסלון ועוד אחת בהמשך המסדרון, שמעת את טפיפות צעדייך על רצפת העץ החורקת, מון דייה, איזה לילה ארוך. הסרת את שמלתך הצמודה שהעיקה עלייך, פרמת את קרסי המחוך שמאחורי גבך, אחד ועוד אחד. איזו הקלה, יא ראבּ, אפשר לנשום סוף–סוף, אפשר לרוקן את השלפוחית הלוחצת, אפשר לשטוף את הפנים במים קרים. אפשר שהתבוננת עמוק במראה, בעיניים המרוחות באיפור שחור, מוגזם. לא חומלת על שום פרט, על שום קמט בפנים העייפות. אפשר שאמרת, כן חבּיבּתי, הסתכלי טוב, איפה ברק הניצחון בעיני הילדה שהיית? איפה הנערה הנחפזת, המשתדלת מדי, שעלתה לבמה לראשונה כדי להעפיל לגבהים שאיש לא האמין? כמה עברת מאז. כמה עוד לפנייך, ולפנייך לפני שיקמלו כמוך, לפני שתזקיני כמו דודתך לילה, שכיליונה ופריחתך כרוכים זה בזה תמיד, עד שתבוא הצעירה הבאה שתחליף גם אותך. זוהי דרכו של עולם.

הרחוב מקיץ משנתו בעצלתיים, וחדרך שווה נפש לתנועותיו, מוגף בתריסי עץ כבדים ובווילונות קטיפה אדומים, מגן עלייך. היי בטוחה. יש עיר של יום ועיר של לילה, וכל אחת מהן מתנכרת לרעותה. את, שמעדיפה את הלילה, מדלגת על הבוקר ומתעוררת היישר לצהריים. רעד של צינה עובר מקרסולייך עד עורפך. בעונה הזאת של השנה הבקרים קרירים עדיין. הנה המיטה שלך. הנה המיתה שלך. פשטת את הגרביונים הדקים, נותרת בקומבינזון תחרה שחור ספוג ריחות זיעה ועשן סיגרטות וצחנת תאוות של גברים זרים, או אולי התפשטת כולך ולבשת כותונת לבנה ארוכה כשל קדושה נוצרייה, שהונחה מקופלת על גב הכורסה, מול שידת עץ האלון העמוסה בקבוקי זכוכית, משחות איפור, מברשות ותיבת תכשיטים כבדה, פעורה כאשמה. אולי הסרת את צמידי הזהב הרקועים ואת עגילי הפנינה וזרקת אותם לתוך התיבה, אולי לא, רק מיהרת להישכב פרקדן על המיטה, רפוית איברים וכנועה כבצק שמנוני ורך, בלי לתת דעתך לכתמי האיפור שהותירו סימני אזהרה בשחור ואדום על תחרת הכר הלבן.

עוד לילה דחוס בך, חביבת הלבבות, ובְּמה שהפכת להיות. את כבר לא בטוחה ומתקשה לזכור. רעשי הבוקר מידפקים על תריסי הבית: טיפות גשם, משב רוח כלוא, חריקת גלגלי מרכבות מתרחקות בקצב פרסות, שריקת שוטר, דנדון פעמון רחוק, צעדיו של מסיֶה ארנו המפציר בכלבו לשקוט מנביחותיו, עוד מעט הם יצאו לטייל, להביא בגט ועיתון, יברכו את אשת השוער המברישה נמרצות את מבואת הכניסה במטאטא הקש, או מנגבת את האבק מאריחי החרסינה המצוירת שבקיר המדרגות העולות בספירלה עד לגג המשקיף על העיר המהוגנת, שנבנתה על חורבות הכאוס הישן. הכול בסדר, חביבה, את מוגנת, את טובה. החורף כמעט נגמר, והאביב ישוב במהרה, אפשר כבר להריח אותו כמו את ריח הקפה העז,המתוק, העולה מביתה של טוביאנה השכנה.

נשכבת על גבך והתכסית בסדין ושמיכה; ראשך, מחשבותייך, מוטבעים על כרי הנוצות, או אולי נשכבת על צדך; שוקייך, זרועותייך, חובקות את הכר הנענה ברפיון, רך ודחוס להתפקע כמו גופהּ של דודתך לילה, שבילדותך נזקקת לריחה, למגעה, כדי להירדם. כמו אז, גם היום את מתאווה לגוף אחר, ספוגי ומוצק כמוה כדי לפתל זרועות, שוקיים, רגליים, לפני שעפעפייך נסגרים, לפני שנשימותייך הולכות ומעמיקות, לפני שמחשבותייך נתפרות ונפרמות. אבל הפעם לא. את לבדך.

נפשך מבקשת להתנחם בך ולהתנתק ממך, לשוב ולהיות נקודה נטולת דאגות. אולי חייכת לעצמך, מסופקת. מה כבר עוללת היום. מה מחכה לך עוד: הערב, או הלילה, או בסוף השבוע, או ביום ראשון המבורך, בחיק אהובך היפה ועם כל השאר בתמונה הסדורה, המרגיעה, המורכבת מפיסות החיים שבך.

לקראת השעה 8:00 בבוקר צללית כהה של גבר זר עומדת בפתח דלתך, שבראש המדרגות. השוער ודאי זוכר אותו מביקוריו הקודמים, ואולי גם קיבל ממנו שטר. כמובן, הגברת מצפה לו כמובן. לא, אין צורך בליווי.  הוא מתנשף ממאמץ הטיפוס, מושיט יד לגומחה שמעל הכניסה לדירה ושולף מפתח ברזל, שהוטמן מבעוד מועד. הוא מנסה להשחיל אותו אל חור המנעול, פעם, פעמיים, המנעול מסרב, נאטם מפני רעד אצבעותיו השמנות. הוא מקלל חרש, מנסה שוב. נקישת בריח ברזל. תודה לאל. צירי הדלת חורקים מעט והוא חומק פנימה. צעדיו הראשונים נבלעים בשטיח הכניסה, ובהמשך מעירים את לוחות רצפת העץ שבמסדרון. נשימתו כבדה, מיוזעת, שורקנית מעט. אולי הוא עייף, אולי הוא שיכור, אולי הוא חד וצלול כפי שלא היה מימיו, מכוח קנאתו המורעבת. זיכרונות עבר מתוקים עוזרים לו למצוא את דרכו אלייך באפלולית המוגפת. הוא קופא בפתח דלת הטורקיז של חדרך. לבו הולם, מאיים להתפרץ מחולצתו המוכתמת, הפרומה ברישול מעל מכנסיו הקמוטים, שלא הוחלפו מאז ההופעה האחרונה. למה השפלת אותו? למה הודעת במופגן שאין לך שום עניין, שהכול מת? חיוכים קטנים, שמחים לאידו, תחת שפמי הגברים בקהל. ככה, ככה לעשות אחרי כל מה שעשה למענך? זונה. זונה, זה מה שאת.

הוא מתקרב, מתנדנד, מתבונן. שב וסוקר מקרוב את קווי גופך האהוב, המוכר. פנייך השלוות מופנות אל החלון, מניפה שחורה של זנב ציפור האש על הכר הלבן. כמה את יפה, יא ראבּ. הוא כורע ברך, אולי מוחה דמעה, אולי נותן לדמעותיו לנטוף על זיפי אומללותו המיוסרת, העתיקה, שראשיתה באבי כל הרוצחים הקנאים שסומנו באות קין, שנואים,

מורחקים, ולעד לא ימצאו להם לא בית ולא מחילה. אולי הוא מתפלל לאלוהיו, אולי הוא נזכר בפיוט מהסידור של יום הכיפורים: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵש, אולי הוא מתחנן אלייך בפעם האחרונה, אהובתו הנצחית, או לבורא העולם שיצר אותך, יצור ענוג ויפה כל כך, שתגאלו אותו מכאביו.

לא. הוא צריך להתעשת. הוא צריך לעשות את מה שמוטל עליו. לציית לצו לבו, לצו אהבתו הבלתי מתפשרת, כיצד לא ראית כמה שהוא, ורק הוא, אוהב אותך? אהבת אמת יש בלבו אלייך, שלא כמו הפרחחים הבטלים האלה שסובבים אותך. מי בנה לך ארמון אנדלוסי מהודר בטסטור? מי מילא את צרכייך עוד לפני שיבשו המילים על שפתייך? שפתייך הבשרניות, המתוקות מדבש, כמה היה רוצה לנשק אותן עכשיו. ובקרוב תהיי שלו לעולמי עד. את תהיי ג'ולייט והוא יהיה הרומיאו שלך.

העדויות סותרות.

אולי הוא הביא אתו בקבוק בנזין או כוהל, אולי הסתנן לביתך ערב קודם לכן כדי להטמין סיר חרס כבד מלא בשמן מתחת למיטת הברזל הרחבה מעשה אומן ־ מעשה אומן היא מי ששוכבת עליה עכשיו ־ מודה בלבו לסוכנת הבית הבוגדנית ולצמיד הזהב שעיוור את עיניה. הוא רק מבקש להכין לגבירתה הפתעה מיוחדת שלא תשכח לעולם. באצבעות קצרות ועבות הוא טובל בנוזל הצהוב, הסמיך, ומרפרף סביבך בעדינות מפתיעה מעגלים של ערגה, מעגלים של תשוקה, מעגלים של געגועים וסליחה ומחילה וקנאה ונקמה, מספיג את הסדינים הכולאים את גופך הרדום, מרפרף על מניפת שערך השחור הפרוש על הכר כזנב ציפור אגדית, מעביר מעט גם על חליפתו המקומטת ועל זיפי פניו הנחושות, הצודקות, האומללות כל כך, והנה עכשיו הוא מוכן להיעלם באש אהבתו, שלעולמי עולמים תבער יחד אתך.

הקטע הוא אחרית הדבר מתוך "חביבה", מאת נטלי מסיקה. ראה אור בהוצאת "פרדס", 2023.

תמונה ראשית: מתוך "חביבת האמיר" (1879), ז'אן-ז'וזף בנז'מן-קונסטאן. ה- National Gallery, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה