מה קורה כשמשליכים מגנט לתוך צינור נחושת?

פלאי השפה, כל שפה, רבים מאוד, אך דומה שאין דבר מורכב, עמוק ומתוחכם יותר מהתחביר. צירופים מסוגים שונים, פסוקיות ומשפטים, יחידות משמעות גדולות יותר – יחידות טיעון, יחידות סיפוריות – יוצרים את המכלול האדיר שהוא התחביר. וכפי שמשמעותן של מלים מתחוורת מתוך השימוש המעשי שהדוברים עושים בהן, כך מתגלות יחידות המשמעות התחביריות על פי התפקידים שלהן במכלול המבנים ברמות השונות – מהצירוף הבודד (די אם נחשוב על צירופים כמו "בית ספר", "תכונת אופי" או "טענה שגויה") ועד למשפטים המורכבים ולטקסטים שלמים. התחביר עצום ומסועף. יחידות בניין קטנות מצטרפות אלה לאלה ויוצרות מבנים גדולים. שמו, "תחביר" מעיד על כך שמדובר בחיבור של דברים, כשהמונח האנגלי syntax הוא ממקור יווני,  σύνταξις, "σύν" "ביחד" ו-"τάξις", "סידור", כלומר "סידור ביחד".

במובנים רבים, תחביר הוא כל מה שיש בשפה. אם נחשוב על היחידות הבסיסיות ביותר, נראה שמשמעותן תלויה במקום שהן תופסות בסידור מסוים, בתבנית צירופים, כלומר בתחביר. כל דוגמה תהיה טובה. למשל, "שכונה", בעברית שלנו. "שְכוּנָה" היא שם עצם במשקל המביע מכלול מופשט, ומשמעותו של השורש ידועה לכל דובר עברית: שכ"נ עניינו שהייה במקום מוגדר, הימצאות בתוך חלל או מרחב, ועל פי רוב מדובר בשהות של קבע.

אך העברית הישראלית על מורכבותה היצירתית פורעת את ההסבר הפשוט והבסיסי הזה, כי הכול תלוי בתחביר. דוברי עברית עכשוויים – ובפרט אם הם אוהדי כדורגל – יודעים ונוהגים לומר "הם משחקים שכונה", והכוונה לכך שהשחקנים, הקבוצה, משחקים ברמה נמוכה מאוד. מה מקומה של אותה "שכונה" במשפט שציטטנו כאן? מדובר בתואר פועל, תיאור של האופן שבו השחקנים והקבוצה משחקים. ואם לא די בכך הרי שנשמע לאחרונה המשפט "לא לדעת כמה זרים מותר לשתף זה הכי שכונה שיש". האם לא לימדו אותנו שאחרי "הכי" בא תואר? "הכי יפה", "הכי מצחיק", "הכי טיפשי"... וכעת, במשפט הזה, "הכי שכונה". בתבנית הקטנה שבמקום הראשון שלה יושב "הכי", במקום השני יושב תואר, ולכן אין לנו אלא לומר שבמבנה הזה "שכונה" היא תואר.

ולא צריך להיטפל דווקא ל"שכונה", שם עצם שבמבנים תחביריים מסוימים הוא תואר פועל ובאחרים הוא תואר שם. הדוברים הילידיים של העברית הישראלית אינם זקוקים להגדרות והם גם אינם בודקים בספרי הדקדוק והלימוד לפני שהם בונים משפטים: הם הרי דוברים ילידיים, טבעיים.

למשל: "להכין מנה שונה לכל נכד זה הכי אמא שיש" – משפט שבו אפשר לטעון ש"הכי אמא" הוא תואר, בלי לנתח את המבנה הדו-חלקי הזה, אך גם אם נמקד את המבט ב"אמא" בשימוש הזה ניאלץ להכיר בכך שמדובר בתואר. ואפילו שם פרטי מובהק יכול להופיע בשימוש כזה, כמו במשפט "להגיע מוקדם לפגישה זה משה", כלומר, משה מוכר כמי שמגיע מוקדם לפגישה, במבנה תחבירי שבו "להגיע מוקדם לפגישה" מתואר כ"משה". האם "משה" ו"אמא" הם שמות עצם או תארים? זה בדיוק העניין: אין לשאלה תשובה כללית, והדבר תלוי תמיד בתפקוד של המרכיב הבודד בתוך התבניות המסוימות, במבנים התחביריים.

אחד הדברים שנופלים חלל בניתוח התחבירי השיטתי הזה הוא העניין המוזר המכונה "חלקי דיבר". אין טעם רב לסווג מלים ל"חלקי דיבר", כלומר לשמות עצם, תארי שם, תארי פועל, פעלים וכו', כי שום תגית כזאת לא מובטח לה שהיא נכונה באורח כללי, שהיא מבטאת מהות של מלה מסוימת. הפונקציה מתגלה במופעים הספציפיים במבנים התחביריים. ולא זאת בלבד, אלא שגם "מלה" היא מושג מעורפל, ערטילאי, מבלבל, מבולבל ומיותר. זה אמנם נושא לעסוק בו בהזדמנות קרובה אחרת, אך שום צירוף של אותיות וצלילים הזוכה לערך במילון אינו מיוצג שם במצבו הטבעי. מלה במילון היא פחות מפרפר מת שסיכה תקועה בו כדי להציגו בתיבת זכוכית בסיפור של נבוקוב.

לכל היותר, אם נחזור ל"שכונה", נוכל לכתוב במילון שיש מספר ערכים שצורתם החיצונית "שְכוּנָה": אחד יהיה שם עצם, אחר יהיה תואר הפועל, ואחר יהיה תואר. בכל ערך כזה נדגים באמצעות דוגמה אמיתית מטקסט מקורי, טבעי וחי. עד אז, גם על מרבית המילונים נוכל לומר שהם שכונה.