עולם של ציורי ילדים

תחושה מוזרה אחזה בי כשקראתי הודעת דואר אלקטרוני מאחת מהוצאות הספרים, בתגובה לבקשתי לשלוח לי ספר בקובץ. כך כתבה עובדת ההוצאה: "בכל מקרה יכולה לשלוח לך קובץ, אם מעדיף".

תחושה מוזרה, אך לא בלתי מוכרת. תערובת של אי-נוחות ותימהון, מידה של אי-הבנה באשר למה שניצב לנגד עיניי, מן הבחינה התחבירית ובכל הנוגע לשימושי השפה. אין מדובר במקרה חד-פעמי, רחוק מכך. יותר ויותר אפשר להיתקל במשפטים כאלו בהודעות בדואר האלקטרוני ובאמצעי התקשורת הכוללים הקלדה, ואפילו בשיחות בעל פה עם נציגי שירות ומכירות במעגלים מסחריים ורשמיים שונים.

ברגיל, היינו מצפים שהמשפט של עובדת ההוצאה יהיה "בכל מקרה אני יכולה לשלוח לך קובץ, אם אתה מעדיף", אך המשפט שהגיע ממנו היה ללא כינויי הגוף המתבקשים, "אני" ו"אתה".

קל לטעון שמדובר במגמה לקצר בכתיבה, להעביר את עיקר המסר הנדרש לצורך הבנה מינימלית והתנהלות בסיסית, או במלים פשוטות, שכך "קל יותר". הטענה הזאת נשמעת לא פעם נוכח תופעות בלשון (ולא רק בעברית). פעם אומרים שקל יותר להגות בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת, שיש העדפה לקיצור ולדחיסה של המידע, שקוצר הזמן אינו מאפשר פרישה של צורות ארוכות ושלכן הללו נשמטות או מפנות מקומן לחלופות קצרות. "שיקולי קיצור ויעילות" הם הקלף המונח בקלות על שולחן הדיון הלשוני. אלא שלא רק שיש באימוץ ההסבר הזה ויתור על ניסיון להבין תופעות לעומק ולרוחב, באורח שיטתי וכלל מערכתי, אלא שלא פעם "שיקולי קיצור ויעילות" או "קלות", פשוט אינם נכונים עובדתית וקורסים בבדיקה זהירה ומדויקת. פרט לכך: אם אנו מביטים על תופעות לשוניות, כלל לא בטוח שכצופים מהצד אנחנו יכולים לשפוט מה "קל" יותר לדוברים ובוודאי שאין בידינו לקבוע שזאת הסיבה שהם בוחרים בצורות ובמבנים מסוימים במקום באחרים.

התופעה לפנינו, והיא דורשת התייחסות, שכן היא חלק מהמציאות ומהמצאי של העברית בת זמננו. ראשית, יש לשים לב שמשפטים מהסוג זה מופיעים ככל הנראה בשיח רשמי, שבו לצד אחד יש איזושהי סמכות מנהלית-בירוקרטית, והצד השני ניצב מולו בבקשה או ברצון לברר דבר-מה. שנית, לפחות על פי הניסיון שלי, דרגי פקידוּת ובעיקר מזכירות (כן, נשים), מרבים להשתמש במשפטים מהצורה הזאת – הנה רשמתי "רוצָה לשתף במסקנות בעקבות יום הכיף המחלקתי" בפתח הודעה שהפיצה עובדת במחלקת למשאבי אנוש (הנה עוד ביטוי שנתייג ב"עוד נשוב אליו") באחד הארגונים. עולה החשד שלפנינו סימנים לתחביר בירוקרטי, לדגם משפט שנפוץ בתת-מערכת בתוך המכלול הגדול של העברית הישראלית. צריך יהיה לאסוף דוגמאות רבות, על הקשריהן, ולנתח אותן, אך יתכן שמדובר בצורה של הרחקה, של גידור מבחינת נטילת האחריות, ושל עלייה במדרגה של רשמיות מסוימת. והאם רק אני רואה במבנה גם סימנים לפסיביות-אגרסיבית? סימן לחוסר רצון להתחייב? ניסיון להתייצב, ובכוחנות מרומזת, במישור גבוה יותר מהמישור שבו נמצא בן השיח?

תחבירית, יש לשים לב שמדובר בצורות פועל בזמן הווה, שכן עתיד ועבר בעברית רגיל מאוד שיבואו ללא כינוי גוף. ההווה, זמן בעייתי וחידתי בעברית, נושא תפקידים של הבעת ה"עכשיו" וגם הבעת ה"תמיד", והוא בעל מאפיינים שמניים, לא רק של פועל. יתכן שמה שהיו בעבר משפטים הצהרה הוויים שהחלו ב"הריני" הם כעת משפטים שנפתחים ב"כינוי גוף אפס", מסוג "יכולה לשלוח לך קובץ". עוד יש להעיר שהגוף במשפטים הללו הוא גוף ראשון או שני, כפי שהגיוני שיהיה בשיחה, אפילו בדואר אלקטרוני, או בפנייה של הרשות לכל מי שיעמוד מול מה שהיא אומרת (בשלט, בהודעה שמופצת וכו'). אפקט נוסף שנגרם הוא שכשהגוף שמתייחסים אליו מובן מאליו מתוך ההקשר, הוויתור עליו נושא סיכון נמוך לאי-הבנה. דווקא הקידוד המגדרי בעברית מועיל בעניין הזה, שכן אילו מי שכתב לי את ההודעה המקורית היה אדם ממין זכר, והוא היה כותב "יכול לשלוח לך קובץ, אם מעדיף", היינו קרובים יותר לאפשרות של אי-הבנה. האפשרות לא לציין כינוי גוף כשהוא כבר הוזכר מפורשות במקום קודם במשפט מורחב לאפשרות לא לציין אותו כלל כשהוא ברור בהקשר של שיחה בין שניים. במובן הזה, אפשר לטעון לטובת נימוק ה-"קיצור", אך לא בהכרח לטובת נימוק ה"קלות", שכן האפשרות לאי-הבנה גוברת כשאין מציינים את כינוי הגוף לכתחילה.

כל הדברים הללו לא באים אלא לומר שיש צורך ללמוד את הנושא ולחקור אותו ברצינות: מי מפיק את המשפטים הללו? באילו הקשרים? אל מי? מתי אין מוותרים על כינוי הגוף? האם יש הבדלים בין כותבות וכותבים, בכל הנוגע לתופעה הזאת? כלומר: לפנינו שאלה תחבירית עשירה, שאין סיבה לחמוק מבדיקתה על ידי הסתתרות מאחורי נימוקי של "קלות" או "קיצור". תחביר, עסק מורכב וקשה, לא מקום לעצלנים. מרשה לעצמי לומר.