בין המבנים המתמיהים המתגלים לנו בעברית החיה של ימינו, בולט השימוש המשונה ב"יותר מדי". ההרגל שלנו הוא לחשוב על סולם עולה מבחינת הכמות או המידה. לרוב, הרצף הבא ייראה לנו סביר ובוודאי גם הגיוני: "מעט", "הרבה", "יותר", "הרבה יותר" ולבסוף "יותר מדי", אפילו "הרבה יותר מדי".

אלא שהצורות הללו אינן חיות בריק, אינן מתקיימות לבד ואין הכרח לחשוב עליהן כחלק מרצף. המציאות הלשונית טופחת על פנינו ומגלה לנו דוגמאות כגון "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו". מהמשפט אנחנו מבינים שהבועט הצעיר בועט היטב, אפילו בולט ביכולת הבעיטה שלו. ואנו גם לומדים את לב העניין: שהוא בועט באיכות שאינה צפויה לצעיר בגילו אלא עולה עליה בהרבה. כלומר, יש לנו כאן "יותר מדי" שאינו שלילי, אינו הגדשת הסאה, אלא שמציין "מעל ומעבר [לצפוי, למקובל, לנורמטיבי]".

דוגמה נוספת לא איחרה לבוא: "הכעס של ברק מוצדק, אנחנו עובדים יותר מדי קשה בשביל היכולת הזאת". כלומר, השחקנים (מדובר בשחקני כדורגל, ומיד נשוב לעניין הזה) מבינים שלפי אמות מידה סבירות, כמות העבודה שהם משקיעים הייתה צריכה להפיק יכולת טובה יותר. הם עובדים הרבה מאוד, לפי דעתם, והתוצאה אינה מספקת. הבעיה אינה בכמות העבודה. אין מדובר בעבודה רבה מדי, כזו שהייתה יכולה לפגוע בשחקנים ולסכן אותם בריאותית, אלא בתפוקה הדלה לעומת העבודה הרבה. שוב, לפנינו "יותר מדי" במובן השונה שאנו מאתרים בדברינו כאן.

זהו רגע מתאים לפנות לעניין רחב יותר, הנוגע להקשר. שתי הדוגמאות, כמו לא מעט מהדוגמאות שאני מביא בטור הזה, מקורן בעולם הספורט התחרותי, בעיתונות הספורט המקוונת. בלשונות רבות, עולם הספורט נותן מקום לדיבור חופשי יותר, והוא מאגד בתוכו אנשים שמודעותם לשפה גבוהה היא מוגבלת יחסית, כמו השכלתם הפורמלית. הדבר מאפשר זרימה פחות מבוקרת של שפת הדיבור אל המדיום הכתוב – המקוון או אף המודפס. יתרה מכך, העממיות, שמתבטאת לכאורה ברובד הלשוני של רבים מהמצוטטים בעיתונות הספורט, מאפיינת מזה שנים גם את הכותבים שבהם, שלא לדבר על המגיהים והעורכים (במידה שהללו מודעים, מיומנים או בכלל קיימים). כך היו מדורי הספורט למקור לא אכזב לשיקוף חידושים לשוניים ולהעלאת תופעות הקיימות בשפה הדבוּרה. אם נוסיף לכך רמה נמוכה במיוחד של עריכה בהקשר העברי, ברור מדוע לעתים יש צורך לקרוא בקול רם את הכתוב כדי להבין מה נאמר.

בכל האמור באותו "יותר מדי", הרי שהוא גם נשמע בדיבור ולא מהיום. מי ששמע משפטים כאלו יעיד כי במקרה כמו "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו", אפשר לשמוע עליה בגובה הטון ב"יותר מדי".

יש בלשנים שעוסקים בדיוק בכך, כלומר במבנה המוזיקלי של המשפט ובקשר בינו ובין התחביר על יחידותיו השונות. איני נמנה עליהם, מסיבות של העדפה אישית. ובכל זאת, הזיהוי של העלייה בטון בשימוש הזה ב"יותר מדי" נראה לי ודאי. לפנינו סימן לשוני: המסמן הוא העלייה בטון, והמסומן הוא אותו "יותר מדי" שאינו נושא את המובן השלילי של too much, של יותר מהסביר או יותר ממה שצריך, אלא את המובן של ערך הפלגה קיצוני, וחיובי בעליל. דוברי עברית המעורים בכל חושיהם במציאות הלשונית יכולים לקרוא משפטים כאלו ולשמוע את עצמם, לזהות שהם "מרגישים להם נכונים" רק כשהאינטונציה משתנה עם עלייה ב"יותר מדי". אין זה מבחן מדעי, כמובן, אבל ממילא התצפית על הלשון שלך עצמך היא עניין מורכב. הדוגמאות, מצדן, אומרות די והותר כבר ברמת פענוח המשמעות. בכדורגל אף אחד לא בועט "יותר מדי טוב" ובתחום תחרותי כל כך אף אחד לא "עובד יותר מדי קשה". עם המידע הבסיסי הזה אנחנו ניגשים לפענח את המשפטים, ונאלצים להכיר בכך שיש לפנינו "יותר מדי" מסוג שונה מהמוכר לנו ברגיל.

וכך עלינו לברך על הכאוס העריכתי, על חוסר המקצועיות ואפילו על ההפקרות הנבערת של האחראים על מדורי הספורט. בשטחים שבאחריותם חוגגת העברית המדוברת הטבעית, פרועה, יצירתית, משתנה, מכעיסה ומסקרנת, ואף פעם לא יותר מדי.