אהבה

לא היו לכן חברים

היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים שלא הבנתן. אבא שלכן, רואה החשבון, אנס אתכן במשרד שלו. סבתא שלכן שמרה את המפתח מ-48'. הייתן הנכדה המוצלחת, הילדה הכי יפה בגן, היו לכן עיניים שהסגילו כשזעמתן, שהקפדתן לעצום בנשיקה הראשונה שלכן. עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן. מזל. שכבתן שבוע במחלקה הפנימית ואז חזרתן. עכשיו היה לכן כסף. קניתן בגדים יפים. צעצועים לאחיינים שלכן. ספוגיות כדי שתוכלו לעבוד ללא הפסקה, כל החודש. כשנתקלתן אחת בשנייה במכונית – מישהי נכנסת, מישהי יוצאת – לא חייכתן. צחקתן. הצחוק שלכן היה חזק כל כך עד שנמאס לשכנים לשמוע אתכן. העמדתן פנים שאתן גונחות בזמן שמיררתן בבכי. מיררתן בבכי. כשחזרתן הביתה והסרתן את האיפור מעל פניכן הוא התערבב בדמעות של אושר. כשיצאתן לשתות עם חברי הילדות שלכן הזמנתן אלכוהול זול, ואז יקר, לפי הסדר. לא היו לכן חברים. היה לכן בן זוג שהיה מתכנת מחשבים ועבדתן רק כשהיה במילואים, או בחו"ל לצורכי עבודה, וניסיתם להיכנס להיריון אבל לקחתן גלולות ולא סיפרתן לו. אהבתן נשים. אהבתן גברים. הרבה. לא אהבתן אף אחד. הייתן יפות, היה לכן עור פנים רגיל, נמשים, שפתיים יבשות ואת הציפורניים גזזתן עד זוב דם כי פחדתן שאחרת תכאיבו למישהו. לא רציתן להכאיב לאף אחד. רציתן להרוג את כולם, רציתן לצעוק, פעם אחת צרחתן. אבל זאת הייתה טעות שלא חזרתן עליה. סתמתן את הפה. עשיתן סקס בחדרי שירותים ציבוריים, מועדוני ריקודים, על מדרגות סוכת המציל בחוף הים, במלון דירות יוקרתי, במיטה שלכן. נכנסתן למכונית שחיכתה לכן בכל לילה באותה הקלות שבה יצאתן ממנה. מה היה לכן להפסיד? לא היה לכן שום דבר.

אמרתי בלונדינית!

בכניסה לחדרון הראשון עמד גבר מלא ונמוך ולגופו מגבת ואמר, זה לא יכול להיות, ביקשתי בלונדינית. הסטתי קווצת שיער (כהה) מעל מצחי בזמן שהוא לחץ באצבעות עבות על מכשיר הטלפון שלו. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רב-משמעית. מי יודע, אולי ניפגש שוב. בינתיים, הוא קרא, אמרתי בלונדינית! והסב את פניו ממני (אני ביקשתי כלב, זמזמתי, אבל אבא הביא לי חתול קטן, חתול קטן). חייכתי בנימוס, הסתובבתי, ויצאתי משם. סרגיי, במכונית, הסתכל עליי. אם רצה לשאול משהו הוא לא שאל. לגמתי מבקבוק הפלסטיק שמילאתי בערק לפני שיצאתי, מחיתי בגב כף ידי את שפתיי וגיחכתי, אסף אמר שהוא מביא לו בלונדינית. סרגיי צחק והושיט את ידו אל הבקבוק שלי. הרחוב היה חשוך, וחיכינו. ליטפתי באצבעותיי את גבו של הספר ששכב בתיקי ולא הוצאתי אותו, מפני שיש שעות בחיים שבהן אי אפשר אלא להימלט מן האושר. בדקתי את תיבת הדואר שלי במכשיר הטלפון הנייד, שלחתי התנצלות נוספת לחברה שאמרה שיש משהו שהיא רוצה לספר לי. המוזיקה של סרגיי, קיי-פופ, רעמה באוזניים שלי. אשתו (הוא אמר לה שהתחיל לשמור בלילות באתר בנייה, או מגרש חניה, עבודה משתלמת, ולא הסתכל עליה) ודאי דוחקת מעליה עכשיו את שני הפעוטות שהתגנבו למיטה הזוגית, הם סידרו להם מיטות משלהם בממ"ד, שילמדו לישון לבד, ועדיין הילדים מתעקשים להצטרף אליהם בכל לילה. אבל סרגיי איתי עכשיו, ויש לפנינו שעות ארוכות עד הבוקר. לפעמים גם מאוחר יותר. אם אני מקבלת שמונה מאות לשעה, חשבתי, וחצי הולך אל אסף דרך סרגיי, כמה סרגיי מרוויח? הוא עזב את הרדיו והסתכל עליי. הוא לא נראה בלתי מרוצה. אני הסתכלתי קדימה, מבעד לשמשת המכונית, דרך הגדר החיה לעבר הבתים, אולי אוכל לראות משהו. מישהו, דמיינתי, עומד עכשיו בחדר שהוחשך כולו ונועץ מבטו בי. הזדקפתי במקומי. משחתי מחדש את הליפסטיק שמחה האלכוהול. ניסיתי לדמיין איך הייתי נראית אילו הייתי בלונדינית. כשחיכינו לכתובת חדשה מאסף סרגיי שאל אותי כמה זמן אני עושה את זה, וסיפר שוב על אשתו ושני הילדים, פעוט ותינוקת, ולה הוא סיפר שזו עבודה מצוינת, הזמן עובר, והיא הסתכלה עליו. במכונית היה חם ואמרתי, לא אכפת לך שאוריד את הגרביונים שלי, נכון? בי מיי גסט, הוא ענה, והסתכל על מסך הטלפון שלו בזמן שהתפתלתי במושב לצידו והסרתי את הגרבונים שלי, שלושים-ותשע-תשעים-ותשע בהנחה במשביר, מחיר אחרון, בלי החזרות, אבל אני לא משלמת על הדברים האלה בכל מקרה. לי-בי לי-בי, אסף שר באוזניי כשהתקשרתי לבדוק אם הם צריכים מישהי חדשה ואמרתי איך קוראים לי. והיא שלי-לי, לי-בי, לי-לי-לי-בי. יש לךָ ילדים, שאלתי בקול שנשמע מעושה גם באוזניי. גבוה מדי. מה, רק הורים מכירים את זה, היה נדמה לי שזיהיתי זהירות בקול שלו, ואולי כעס. לא, מה פתאום, השבתי. לא ידעתי למה, אבל רציתי למצוא חן בעיניו. אז מה אתה אומר, אתם צריכים או לא צריכים עוד מישהי?

מתוך "אהבה", מאת מעין איתן, הוצאת "רסלינג", 2020, סדרת "מעבדה" בעריכת נעמה צאל.

תמונה ראשית: סימנים של אהבה? תצלום: Alex Mihai C, ב-unsplash.com

Photo by Alex Mihai C on Unsplash

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מעין איתן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערסימנים של אהבה? תצלום: Alex Mihai C, ב-unsplash.com


תגובות פייסבוק