הוא היה בן 84 במחלקה לתשושי-נפש בגדרה. גמור מהאלצהיימר. אני הייתי בן 48. גמור מלראות אותו כך. יום יום היה הולך אחורה. אמא מתה שנה קודם לכן, בת 80, והוא הלך ואזל. ללא זמן ומרחב ומה שביניהם. רוב צלמו כאדם נמחק.
כמו בני דורו, לא הספיק להיות ילד. נולד מיד לתקומה ולמדינה, לפני 100 שנה. הוריו החלוצים השאירו אותו בלילות, בן שלוש או ארבע, עם שתי אחיותיו, בנות שש או שבע בצריף הפרוץ לרוח, עם תנים ושועלים – והלכו לאסיפת החברים. לבנות את המושב ועקרונותיו. כך כתבה אמו, הסבתא חנה, בזיכרונותיה. היא ציינה ששערותיה סומרות מהזיכרון הזה. איך גידלו כך את ילדיהם בראשית נהלל. כך נהגו גם שאר החלוצים, בעצמם ובילדיהם. זאת הייתה הנורמה. כך גדלו כולם שם, בני הדור השני.
ועכשיו אני חושב, הייתה לי ילדות יפה בכפר, בדור השלישי. עם החברים והעבודה והטרקטור והסוסה והטיולים. אבל, אולי בעצם, גם אני, לא הייתי לגמרי ילד. אולי השאירו אותנו קצת לא גמורים. התמימות של אמא ואבא להאמין לכל מה שמספרים להם, בשם הציונות, בלבלה אותי. נזכרתי פתאום באמירה של דויד גרוסמן, שמבוגר, הוא ילד שנקרש.
***
מגיל 13, אני זוכר את עצמי כאבא של אבא שלי. הוא יושב לי על הכתפיים, עוד לפני הבר-מצווה שלי. סומך עלי, מעביר לי אחריות ואני שמח לקחת. ילד נהללי גאה, בן לאבא צבר עמוס מחויבות שכמו הטיל על עצמו ובן לאמא, פליטה מאוסטריה. מחויבת לא פחות להשתלב כאן. כאילו יש לה ברירה, אחרי השואה ומלחמת העולם השנייה.
נערה יתומה מאב, שלא הספיקה להיות ילדה וכבר הפכה לאישה ולאמא בעצמה. תמיד אמרה שהכול טוב, והכחישה את כל הרע. כדי לעודד את עצמה וכדי שאנחנו נאמין. הם התחתנו ב-1943, כשהוא היה בפלמ"ח. קיבל אופנוע וחופשה ל-24 שעות לחתונה – וחזר ממנה ישר לג'וערה, לבסיס האימונים שליד קיבוץ משמר העמק. אמא חזרה לבד לביתו ובית הוריו, בצריף במשק. הרפת הייתה ירח הדבש.
אנו אנו
אבא עוד המשיך לחיות בערגה את הפלמ"ח ואת מלחמת השחרור, כשהייתי כבר בן 12 והתקדמנו למלחמת ששת-הימים.
והוא נשאר שם, בן עשרים ומשהו, הנווט המעולה ואיש השדה, המדריך הנערץ מפלוגה ב' בפלמ"ח. בימים שהכלל קדם לפרט. מי שראה כבשים אוכלות פרחים וגם זאבים אוכלים בני אדם. אחר-כך המג"ד בראשית צה"ל, שאינו מפסיק להאמין, כמו ילד, בצדק, שדיברו בשמו ולפעמים עשו דברים אחרים, או שלחו אחרים.
כשהיה בעצמו בן 48, ב-1967, עדיין היה מפנטז שמשה דיין שוב יקרא לו להילחם שוב לצידו על עמק הירדן והדגניות, כמו במלחמת השחרור, ולהדוף את הסורים מגדרות המשק.
אבל עכשיו כבר 2003. משה דיין מת מזמן וגם הסורים ברחו מזמן, וקיבוצי הדגניות חיים מופרטים, בקשיי היום-יום, בלי מיתוסים. כל אחד לעצמו ולכל אחד יש טנק משלו, שהוא מאמין בו. אותו טנק סורי שנחסם בשערי דגניה. גם מי שנשבע שהיה וראה והגן במו עיניו וגופו, כבר מת מזמן. הרי בסוף תמיד משכתבים את ההיסטוריה, או מגחיכים אותה.
אז אני עוצם עיניים ומקשיב לו. הוא חוזר ללכת איתי בשדה. אני מדלג איתו בין הפרות, לתרנגולות, לאגסים, לתפוחים, לאשכוליות ולתפוזים, למשמשים, לארטישוק, לאגוזי הפקאן, לאבוקדו, לחיטה ולשעורה, לכותנה לסברס המתוק בלי קוצים. עם קצת קוצים בלב.
ולעקרונות. הרבה עקרונות גידלו לו שם בשדות. בשם העקרונות היו שם מוכנים כמעט להרוג ולהיהרג. גשמי ברכה הצמיחו אותם. שיטפונות של חורף ושרב של קיץ החריבו אותם. הציפיות שהחיים גדולים מהפנטזיות והאידיאולוגיה מעל לכל. היא כמובן תנצח.
עכשיו רק הדגים עפים
דגי הזהב באקווריום של המחלקה לתשושי-נפש בגדרה משוטטים עכשיו, באור חיוור, לנגד עיניו. הוא בוהה בהם. שקט, אדיב ונורא כאן. ריח שתן קלוש מתפשט מקצה המסדרון ואחות אתיופית חייכנית וזריזה, מחליפה אותו מיד, בריצפז עם ניחוח לימון.
הפדאיונים כבר לא רוצחים בשדות הכפר והלוחמים מותשים. סאשה וגרישה, שגרים כאן יחד איתו, מנופפים ומאיימים מידי פעם במקל ההליכה שלהם. זה על זה. האחות האתיופית הזריזה מזנקת לעברם וניצבת ביניהם. עוצרת בגופה את המלחמה הבאה, להפריד ביניהם. אין לה ולהם מושג מי הם עצמם, מה זה הפלמ"ח ומה זה הקפא"פ - קרב הפנים אל פנים, שהתאמנו בו.
***
ועכשיו אבא רוצה שאקנה לו טנדר ענק, גבוה עם קומות, "כמו של הבֶּצֶרִים מנהלל", הוא מסביר לי. להעמיס עליו חבילות חציר עד גובה השמים ולנסוע. "בוא נעוף מכאן, ומהר", הוא אומר לי במסדרון המחלקה. הוא חייב להסתלק מכאן ומיד.
"לאן?" אני שואל.
"כשנגיע, נדע", הוא עונה.
אני מחטט בכיס, לחפש את המפתחות. בינתיים, עד שהטנדר ייסע, אני רואה אותו עומד עם יצחק שדה, משה דיין ויגאל אלון. מנסים יחד לתפוס טרמפ החוצה. עוד אין לי טנדר כמו של הבֶּצֶרִים וקצת כבד לי, ואני שובר את הראש: איך אני דוחף עכשיו את כולם, יחד איתי לקבינה.
אוריאל בן עמי, בן נהלל, הוא איש תקשורת. סופר, עיתונאי, יועץ ומנחה. עוסק בלימודי יהדות, במסגרות שונות. ספר שיריו "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה", מעין ביוגרפיה שירית, על יחסו למקום הולדתו והשפעותיו, יצא בהוצאת אור-מדיה.
תמונה ראשית: אכן חציר. תצלום: לוקה הוטר, unsplash.com
תגובות פייסבוק
5 תגובות על ארבעים ושמונה שמונים וארבע
נוגע ללב
כתוב ברגישות רבה. הכבוד . הגאווה. האנושיות. הדעיכה שלא מוחקת את מה שהיה.
אהבתי מאוד.
גם לפדאינים יש אלצהיימר והם מותשים.
אבל לכולנו יש כוח להמשיך את הפנטזיות המטופשות
אוריאל- טווה את כל המיידע העצום על הזמנים- האנשים- ההיסטוריה- העמק - לספר! על החלום ועל השבר- ועל האור והצל- על היוזמה העצומה של דור ראשון ועל הכשלון להעצים ולחבר את המזרחים לאתוס הציוני - ללא המרמור והאנטאגוניזם. על ההחמצה לבנות חברה עם סולידריות. על הפלא של להיות עם רב גווני מסוכסך שמתאחד לשברירי שנייה בזמן המאיים שוב באותות של חורבן. מוקירך- אני.
לעשות את רומא ולנוח
בעברית עושים הרבה דברים, וגם העברית החדשה, העכשווית מרבה לעשות ואף מפליאה לעשות. אכן, הפועל "לעשות" משמש בסיס ליצירת פעלים מורכבים: לעשות צרות, לעשות טוב, לעשות שטויות, ובשפה המדוברת נמצא פעלים מורכבים כגון "לעשות שכל", "לעשות ש..." במובן של "לגרום" וגם לשמש בביטויים כמו "זה לא עושה לי את זה" ועוד. האופי הכללי מאוד של "לעשות" מאפשר לו להיות מין ג'וקר בחפיסת הקלפים של יצירת פעלים וביטויים בעברית, כמו פעלי "לעשות" בלשונות רבות בעולם.
הקשר, סוג הקשר, בין "לעשות" ובין חלקו השני של הפועל המורכב יכול להיות מגוון מאוד וגם מורכב. אין דין "לעשות ביד" במובן המיני (אוננות) ובין "לעשות בראש" שפירושו להניד את הראש או לבצע מחווה פיזית-הבעתית. גם "לעשות נעים" שונה מהבחינה הזאת מ"לעשות שמח", כשהראשון נוטה להיות אישי-ספציפי והשני נוטה להיות כללי, לחול על אווירה וסביבה רחבה יותר. "לעשות קוף" פירושו לעטות הבעה של קוף, כחיקוי. "לעשות צבא" פירושו לשרת בצבא, עם גוון משמעות הנוגע להשלמת השירות הצבאי, בין אם בעתיד ובין אם בהתייחס לשירות שהסתיים: "איפה את עושה צבא?", "מתי עשית צבא?"
עניין השלמת הפעולה מביא אותנו לעיון בצורות נפוצות, שבהן החלק השני בפועל המורכב, בתפקיד של מושא, הוא שם פרטי. ברמת הגולן, למשל, אפשר "לעשות את הזוויתן", ובנסיעה לאירופה רבים "עושים את פירנצה". המובן של המבנה הזה הוא ללכת לאורכו של הנחל, במקרה של הזוויתן, ולהשלים את המסלול המקובל המערב אותו ומאפשר לנו לסמן "וי" לצד שמו, ברשימה אמיתית או מדומיינת, כך שנוכל להעיד שהיינו, ראינו, סיימנו, מיצינו ואנחנו נחשבים למי שעשו את כל אלו במידה ובצורה המקובלות. זהו גם גורלה של פירנצה: מי ש"עשו את פירנצה" היו בה ובאתרים העיקריים שלה, ולא ייתפסו אומרים במבוכה "לא היינו ב..." כשמדובר על אחת מנקודות הציון העיקריות המופיעות במדריכים, באתרי האינטרנט הממליצים על אתרים בעיר האיטלקית המופלאה. למעשה, אם נקדיש את זמננו בפירנצה לביקור בבית של חברים, לביקור אצל רופא שיניים לצורך הלבנתן ולקנייה של נוזל קירור למנוע המכונית, לא נוכל לומר ש"עשינו את פירנצה". פירנצה הקנונית מורכבת מרשימה סגורה למדי של מקומות, פעילויות וסעיפי-חובה, והשלמתה הסבירה של הרשימה היא המאפשרת לנו להציב את שמה הפרטי של העיר בחלק השני של הביטוי המתחיל ב"לעשות את...", כלומר כמושא ישיר.
השימוש הזה במושא הישיר הזה מבטא מיצוי. והמושא עצמו, שם פרטי במקרה הזה, מייצג את הרשימה, את המעבר המלא בה. הדבר דומה ל"לעשות צבא", כפי ש"לעשות קורס טיס" אין פירושו להתקבל ולנשור לאחר שלב מסוים בו, אלא להשלימו עד תום, עד להסמכה. אלא שהשם הפרטי – "הזוויתן", "פירנצה" וכדומה – הוא עוד יותר ספציפי ומאפשר לקפל בתוכו את הרשימה האמורה.
ולעתים, יש ברשימה רק סעיף אחד. הדבר ניכר בכך שהמבנה שהצבענו עליו קיים גם עם שמות פרטיים של אנשים, או אם שמות עצם המציינים אנשים ספציפיים. בעברית העכשווית נפוץ המבנה "לעשות את...", כמו ב"לעשות את החברה של אחותי" במובן המיני – ולא נפלֶה כאן, כי יש גם "לעשות את דורון" ו"לעשות את מיכל" ו"לעשות את השכן מהקומה השנייה" וכו'. הפירוש של "לעשות את" במובן הזה ובמבנה הזה הוא "לקיים יחסי מין עם", "לשכב עם".
כדי להבין במה מדובר, חשוב להתבונן בפרטים. ראשית, אומר שאיני מתייחס כאן לא לאתיקה ולא לאסתטיקה של הביטוי או של הגישה שעולה מתוך השימוש בו. "לעשות את" במובן של "לשכב עם" כולל אכן סימון "וי", על רשימה שיש לה סעיף אחד. לגבי מהותו של הסעיף, כלומר מה נחשב למעשה שמתיר או מצדיק לומר שאדם "עשה את..." במובן הזה, הרי שהדברים נתונים לתפישות תרבויות ולנורמות של הזמן. בשעתו, כשביל קלינטון אמר "I did not have sex with that woman", עלה בי החשד שהוא מנסה לטעון שהמעשים שהוא עשה איתה אינם נחשבים לקיום יחסי מין. כלומר, במונחי העברית העכשווית שאנו מביטים בה כאן, הוא טען שהוא "לא עשה את מוניקה לוינסקי". בשימוש הזה ב"לעשות את..." יש בהחלט מובן של מיצוי, כלומר של עשיית הדבר עד לנקודה שבה הוא נחשב עשוי, כך שאפשר להוסיפו לרשימה דמיונית או מוחשית, מה שמכונה בשפות מסוימות, בוולגריות לא פחותה, "לסמן קו בקת הרובה".
במבנים הללו של "לעשות את...", ובוודאי במבנה האחרון שהצבעתי עליו, יש מקום לדבר על השפעתה של האנגלית האמריקנית, ועל אפשרות של תרגום-העתקה לעברית של משפטים אמריקניים שנפוצים בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות הפופולרית. יתכן מאוד שהשפעה כזאת פעלה ופועלת בחיזוק המעמד והתפוצה של המבנה העברי העכשווי. על הגסות, העדריות והנימה הפוגענית שיש ב"לעשות את פירנצה" ועוד יותר מכך ב"לעשות [מישהו]" לא ארחיב כאן, אולי כדי לא לעשות לכם את המוות.
הדג הזה הוא אני
מייקל וודראףהם לא מעוררים בנו חשק לחבק אותם, והם שונים מאיתנו מאוד, אבל...
X 17 דקות
האני העצמאי
אטול גוואנדהמה חשוב בסוף החיים? הרפואה מתקשה להתמודד עם הזיקנה, כשנדרשים ליווי, חמלה...
X 18 דקות