ארבעים ושמונה שמונים וארבע

הוא היה בן 84 במחלקה לתשושי-נפש בגדרה. גמור מהאלצהיימר. אני הייתי בן 48. גמור מלראות אותו כך. יום יום היה הולך אחורה. אמא מתה שנה קודם לכן, בת 80, והוא הלך ואזל. ללא זמן ומרחב ומה שביניהם. רוב צלמו כאדם נמחק.

כמו בני דורו, לא הספיק להיות ילד. נולד מיד לתקומה ולמדינה, לפני 100 שנה. הוריו החלוצים השאירו אותו בלילות, בן שלוש או ארבע, עם שתי אחיותיו, בנות שש או שבע בצריף הפרוץ לרוח, עם תנים ושועלים – והלכו לאסיפת החברים. לבנות את המושב ועקרונותיו. כך כתבה אמו, הסבתא חנה, בזיכרונותיה. היא ציינה ששערותיה סומרות מהזיכרון הזה. איך גידלו כך את ילדיהם בראשית נהלל. כך נהגו גם שאר החלוצים, בעצמם ובילדיהם. זאת הייתה הנורמה. כך גדלו כולם שם, בני הדור השני.

ועכשיו אני חושב, הייתה לי ילדות יפה בכפר, בדור השלישי. עם החברים והעבודה והטרקטור והסוסה והטיולים. אבל, אולי בעצם, גם אני, לא הייתי לגמרי ילד. אולי השאירו אותנו קצת לא גמורים. התמימות של אמא ואבא להאמין לכל מה שמספרים להם, בשם הציונות, בלבלה אותי. נזכרתי פתאום באמירה של דויד גרוסמן, שמבוגר, הוא ילד שנקרש.

***

מגיל 13, אני זוכר את עצמי כאבא של אבא שלי. הוא יושב לי על הכתפיים, עוד לפני הבר-מצווה שלי. סומך עלי, מעביר לי אחריות ואני שמח לקחת. ילד נהללי גאה, בן לאבא צבר עמוס מחויבות שכמו הטיל על עצמו ובן לאמא, פליטה מאוסטריה. מחויבת לא פחות להשתלב כאן. כאילו יש לה ברירה, אחרי השואה ומלחמת העולם השנייה.

נערה יתומה מאב, שלא הספיקה להיות ילדה וכבר הפכה לאישה ולאמא בעצמה. תמיד אמרה שהכול טוב, והכחישה את כל הרע. כדי לעודד את עצמה וכדי שאנחנו נאמין. הם התחתנו ב-1943, כשהוא היה בפלמ"ח. קיבל אופנוע וחופשה ל-24 שעות לחתונה – וחזר ממנה ישר לג'וערה, לבסיס האימונים שליד קיבוץ משמר העמק. אמא חזרה לבד לביתו ובית הוריו, בצריף במשק. הרפת הייתה ירח הדבש.

אנו אנו

אבא עוד המשיך לחיות בערגה את הפלמ"ח ואת מלחמת השחרור, כשהייתי כבר בן 12 והתקדמנו למלחמת ששת-הימים.

והוא נשאר שם, בן עשרים ומשהו, הנווט המעולה ואיש השדה, המדריך הנערץ מפלוגה ב' בפלמ"ח. בימים שהכלל קדם לפרט. מי שראה כבשים אוכלות פרחים וגם זאבים אוכלים בני אדם. אחר-כך המג"ד בראשית צה"ל, שאינו מפסיק להאמין, כמו ילד, בצדק, שדיברו בשמו ולפעמים עשו דברים אחרים, או שלחו אחרים.

כשהיה בעצמו בן 48, ב-1967, עדיין היה מפנטז שמשה דיין שוב יקרא לו להילחם שוב לצידו על עמק הירדן והדגניות, כמו במלחמת השחרור, ולהדוף את הסורים מגדרות המשק.

אבל עכשיו כבר 2003. משה דיין מת מזמן וגם הסורים ברחו מזמן, וקיבוצי הדגניות חיים מופרטים, בקשיי היום-יום, בלי מיתוסים. כל אחד לעצמו ולכל אחד יש טנק משלו, שהוא מאמין בו. אותו טנק סורי שנחסם בשערי דגניה. גם מי שנשבע שהיה וראה והגן במו עיניו וגופו, כבר מת מזמן. הרי בסוף תמיד משכתבים את ההיסטוריה, או מגחיכים אותה.

אז אני עוצם עיניים ומקשיב לו. הוא חוזר ללכת איתי בשדה. אני מדלג איתו בין הפרות, לתרנגולות, לאגסים, לתפוחים, לאשכוליות ולתפוזים, למשמשים, לארטישוק, לאגוזי הפקאן, לאבוקדו, לחיטה ולשעורה, לכותנה לסברס המתוק בלי קוצים. עם קצת קוצים בלב.

ולעקרונות. הרבה עקרונות גידלו לו שם בשדות. בשם העקרונות היו שם מוכנים כמעט להרוג ולהיהרג. גשמי ברכה הצמיחו אותם. שיטפונות של חורף ושרב של קיץ החריבו אותם. הציפיות שהחיים גדולים מהפנטזיות והאידיאולוגיה מעל לכל. היא כמובן תנצח.

עכשיו רק הדגים עפים

דגי הזהב באקווריום של המחלקה לתשושי-נפש בגדרה משוטטים עכשיו, באור חיוור, לנגד עיניו. הוא בוהה בהם. שקט, אדיב ונורא כאן. ריח שתן קלוש מתפשט מקצה המסדרון ואחות אתיופית חייכנית וזריזה, מחליפה אותו מיד, בריצפז עם ניחוח לימון.

הפדאיונים כבר לא רוצחים בשדות הכפר והלוחמים מותשים. סאשה וגרישה, שגרים כאן יחד איתו, מנופפים ומאיימים מידי פעם במקל ההליכה שלהם. זה על זה. האחות האתיופית הזריזה מזנקת לעברם וניצבת ביניהם. עוצרת בגופה את המלחמה הבאה, להפריד ביניהם. אין לה ולהם מושג מי הם עצמם, מה זה הפלמ"ח ומה זה הקפא"פ - קרב הפנים אל פנים, שהתאמנו בו.

***

ועכשיו אבא רוצה שאקנה לו טנדר ענק, גבוה עם קומות, "כמו של הבֶּצֶרִים מנהלל", הוא מסביר לי. להעמיס עליו חבילות חציר עד גובה השמים ולנסוע. "בוא נעוף מכאן, ומהר", הוא אומר לי במסדרון המחלקה. הוא חייב להסתלק מכאן ומיד.

"לאן?" אני שואל.

"כשנגיע, נדע", הוא עונה.

אני מחטט בכיס, לחפש את המפתחות. בינתיים, עד שהטנדר ייסע, אני רואה אותו עומד עם יצחק שדה, משה דיין ויגאל אלון. מנסים יחד לתפוס טרמפ החוצה. עוד אין לי טנדר כמו של הבֶּצֶרִים וקצת כבד לי, ואני שובר את הראש: איך אני דוחף עכשיו את כולם, יחד איתי לקבינה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אוריאל בן עמי, בן נהלל, הוא איש תקשורת. סופר, עיתונאי, יועץ ומנחה. עוסק בלימודי יהדות, במסגרות שונות. ספר שיריו "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה", מעין ביוגרפיה שירית, על יחסו למקום הולדתו והשפעותיו, יצא בהוצאת אור-מדיה.

תמונה ראשית: אכן חציר. תצלום: לוקה הוטר, unsplash.com

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל בן עמי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ארבעים ושמונה שמונים וארבע