מה שמותר לכובשים

הטיעונים המצדיקים תפיסת שטחי האינדיאנים

1§  אדון עתה בזכויות הלגיטימיות והראויות שעל פיהן רשאים הספרדים לכוף את שלטונם על הברברים.

2§  טענתי הראשונה בנושא זה היא: לספרדים נתונה הזכות לנוע כרצונם (ius peregrinandi) אל אותן ארצות, והם גם בעלי זכות לשהות בהן (ius degendi), ואין איש רשאי לאסור זאת עליהם, כל עוד אינם גורמים לברברים נזק כלשהו.

אישור לכך מצוי, קודם כול, במשפט העמים (ius gentium), שהוא החוק הטבעי (ius naturale), או שהוא נגזר מתוך החוק הטבעי, כהגדרת החוק הרומי: "הדרך הטבעית שעל פיה נוהגות כל האומות נקראת משפט העמים". ¹ בהתאם לכך, בקרב כל האומות מוסכם כי יחס רע לאורחים ולנוכרים, מבלי שתימצא לכך סיבה מיוחדת כלשהי, הוא בלתי אנושי, ולהפך, מתחייב לנהוג כך כלפי נוכרים, על פי מידת קבלת האורחים, ויחס זה אנושי הוא. הדבר לא היה כך אילו עוללו אותם נוכרים רע בעת שהותם בקרב אומות זרות.

שנית, מאז תחילת הקיום האנושי, כאשר הכול היה עדיין משותף, מותר היה לכל אחד לנוע כרצונו ולשים פעמיו אל עבר כל אזור שחפץ. לא נראה שדבר זה התבטל בגלל חלוקת המשאבים והקניין ². העמים מעולם לא התכוונו שהחלוקה הזאת תפגע בחופש ההתקשרות של אדם עם משנהו. מעשה כזה היה לבטח נחשב לבלתי אנושי גם בזמנו של נוח.

מניעת כניסתם של אלה הנחשבים אויבים לעיר או לארץ כלשהי, או גירוש היושבים בעיר או בארץ כלשהי, כמוהו כמהלך מלחמתי

שלישית, כל הדברים שאינם אסורים, אינם פוגעים באחרים או מזיקים להם – מותרים הם. כזה הוא, אנו מניחים, מסע [הגילויים] הזה של הספרדים, שהתבצע ללא פגיעה או נזק לברברים, ולכן הוא מותר.

רביעית, הצרפתים אינם רשאים לאסור על הספרדים לנוע בצרפת או להתגורר בה (ולהפך), אלא אם כן נגרם להם נזק או שנפגעו באופן כלשהו. כך גם הברברים אינם רשאים לאסור זאת על הספרדים.

חמישית, הגליה נחשבת לעונש חמור ביותר, ולכן אין לגרש אורחים, אלא אם כן פשעו.

שישית, מניעת כניסתם של אלה הנחשבים אויבים לעיר או לארץ כלשהי, או גירוש היושבים בעיר או בארץ כלשהי, כמוהו כמהלך מלחמתי. כיוון שלברברים אין עילה למלחמה מוצדקת כנגד הספרדים, ובהנחה שהספרדים חפים מכל פשע, הרי שהברברים אינם רשאים לאסור על הספרדים לשהות בארצם.

את הנימוק השביעי מספק ורגיליוס: "התנהגו כמו עם? אי ארץ אשר מנהגיה כה נבערים? הלוא גם כאורחים אל החוף לא קיבלונו! שלח הונף לקראתנו – ננעל בפנינו כל שער!". ³

את השמיני ניתן למצוא בספר בן סירא: "כל בשר אוהב למינהו ובן אדם לרעו". ⁴ אם כן, נראה כי קשרי ידידות בקרב בני אדם נוצרים מתוקף החוק הטבעי ואיסור על בני אדם חפים מפשע להתאגד הוא בניגוד לטבע.

התשיעי מצוי בבשורה על פי מתי: "אֹרֵחַ הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי [...]". ⁵ מכאן, כיוון שעל פי חוק הטבע נראה שיש להכניס אורחים, פסיקה זאת של המשיח צריכה לחול על כולם.

על פי החוק הטבעי משותפים הם המים הזורמים והים, וכך גם הים והנמלים. ועל פי משפט העמים מותר להפעיל אוניות מכל מקום בכל אחד מהללו

העשירי הוא כנאמר בחוק הרומי: "על פי החוק הטבעי משותפים הם המים הזורמים והים, וכך גם הים והנמלים. ועל פי משפט העמים מותר להפעיל אוניות מכל מקום בכל אחד מהללו". ⁶ על פי אותו היגיון, משתמע כי מדובר בעניינים אוניברסליים, ואיש אינו רשאי למנוע אותם. מכאן נובע שהברברים פוגעים בספרדים אם הם אוסרים עליהם את הכניסה למחוזותיהם.

הנימוק האחד עשר הוא שהברברים עצמם מקדמים בברכה כל ברברי מכל מקום. אם כך, תהיה זאת פגיעה בספרדים אם לא יקבלו אותם בברכה.

הנימוק השנים עשר הוא: אם לא הייתה לספרדים זכות לנוע בחופשיות בשטחי הברברים, הדבר היה בהתאם לחוק הטבעי, האלוהי או האנושי. אלא שבהתאם לחוק הטבעי והאלוהי ודאי שרשאים הם, ואם קיים היה חוק (lex) אנושי כלשהו האוסר זאת עליהם, וללא סיבה כלשהי, מתוקף החוק הטבעי או האלוהי, הרי שחוק זה היה בלתי אנושי ובלתי הגיוני, ובשל כך חסר תוקף חוקי.

על פי הנימוק השלושה עשר: או שהספרדים שועבדו לברברים או לא. אם לא שועבדו להם, אין הברברים רשאים למנוע מהם דבר. אם שועבדו, חייבים הברברים לנהוג בהם כראוי.

הטיעון הארבעה עשר הוא שהספרדים הם שכני הברברים, כפי שברור וגלוי מתוך האוונגליון, המספר על אודות השומרוני הטוב. ⁷ הברברים חייבים לאהוב את שכניהם כשם שהם אוהבים את עצמם, ⁸ משמע אסור להם, ללא סיבה מספקת, למנוע מהספרדים לשהות בארצם. כדברי אוגוסטינוס: "כשנאמר 'אהב את שכנך' ברור שכל אדם הוא שכן".

כובש מקסיקו ומחריבה, הרנן קורטס (דיוקן מהמאה ה-18, צייר אלמוני), תצלום: ויקיפדיה

3§ טענתי השנייה: מותר לספרדים לסחור בקרב הברברים כל עוד אינם גורמים נזק לארצם של אלה. אם כך, מותר להם לייבא מוצרים שהם חסרים ולייצא משם זהב או כסף, או סחורות אחרות, המצויים אצלם בשפע. שליטי הברברים אינם רשאים למנוע מנתיניהם לקיים יחסי סחר עם הספרדים ולהפך, שליטי הספרדים אינם רשאים למנוע מנתיניהם לקיים קשרי סחר עם הברברים. ההוכחה לכך נגזרת מהטענה הראשונה. מלכתחילה, גם על פי משפט העמים נראה כי נוסעים/טיילים (peregrini) רשאים לקיים מסחר כל עוד אינם פוגעים באזרחים המקומיים. שנית, באותו אופן ניתן להוכיח שהדבר מותר גם על פי החוק האלוהי. אם כן, כל חוק שיחוקק כדי לאסור את הדבר יהיה, ללא ספק, בלתי הגיוני. שלישית, שליטיהם של הברברים מחויבים, בהתאם לחוק הטבעי, לאהוב את הספרדים, ולכן אסור לברברים - ללא סיבה מספקת - למנוע מהספרדים לעשות לביתם, ככל האפשר מבלי לפגוע בברברים. רביעית, איסור ייראה מנוגד לאמרה "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". ⁹

לסיכום, אין ספק שהברברים אינם רשאים למנוע מהספרדים לסחור עימם, כפי שנוצרים אינם רשאים למנוע מנוצרים אחרים לסחור עימם. אין ספק שאילו אסרו הספרדים על הצרפתים לסחור בתחומי ממלכת ספרד, לא למען טובת ספרד אלא כדי שהצרפתים לא יפיקו רווח כלשהו, היה חוק כזה בבחינת עוול ומנוגד לאהבה הנוצרית (caritas). אם אי-אפשר שאיסור כזה ייקבע בחוק צודק, הרי שגם לא ניתן ליישם חוק כזה באופן צודק (חוק הוא בלתי צודק על פי יישומו בפועל). כפי שנאמר: "הטבע יצר מידה של קרבה בין כל בני האדם". ¹⁰ מכאן שפגיעה של אדם ברעהו מנוגדת לחוק הטבעי, כי לאמיתו של דבר "לא אדם לאדם זאב", כפי שאומר אובידיוס, "אלא אדם". ¹¹

אם יש אצל הברברים נכסים משותפים, המוחזקים כך על ידי האזרחים או על ידי אורחים, אסור לברברים למנוע מהספרדים להיות שותפים בהם וליהנות מהם

4§ טענתי השלישית: אם יש אצל הברברים נכסים משותפים, המוחזקים כך על ידי האזרחים או על ידי אורחים, אסור לברברים למנוע מהספרדים להיות שותפים בהם וליהנות מהם. לדוגמה, אם מותר לנוכרים אחרים להפיק זהב מהאדמה המשותפת או מהנהרות או לשלות פנינים מן הים או מן הנהר, הברברים אינם רשאים לאסור זאת על הספרדים - כפי שהדבר למותר אחרים, ובתנאי שהאזרחים והאיכרים המקומיים לא ייפגעו מכך. אישור לכך נמצא בטענה הראשונה והשנייה, לעיל. אם מותר לספרדים לנוע ולסחור בקרב הברברים, משמע מותר לברברים לעשות שימוש מושכל בחוקים וביתרונות שמהם נהנים כלל הנוכרים.

שנית, על פי משפט העמים התופס דבר שאיננו שייך לאיש (res nullius), הוא ההופך להיות לבעליו. ¹² אם כן, אם בעקבות כריית זהב מן האדמה, או שליית פנינים מן הים, או כל דבר אחר מן הנהרות, מרבצים אלו לא נוכסו על ידי אדם מסוים, הרי שעל פי חוק העמים: הראשון שתופס אותם הופך לבעליהם, ממש כמו הדגים בים. יש דברים רבים נוספים שצריך לקבוע על פי משפט העמים, כאלה הנובעים מן החוק הטבעי ותוקפם מספיק ברור כדי לקבוע שהם מקנים זכויות בעלות מחייבות. ואולם, גם באשר לעניין שלא תמיד נובע מהחוק הטבעי יש הסכמה רחבה דיה ברוב חלקי העולם, המאפשרת להפוך אותו למחייב, ובמיוחד כשהוא לתועלתו המשותפת של הכלל. אם לאחר התקופה הראשונה לבריאת העולם, או שיקומו של העולם לאחר המבול, הגיעו רוב בני האדם להחלטות, כמו למשל שאין לפגוע בשליחים (legati) בכל מקום שבו הם נמצאים, שהים משותף לכולם, ששבויי מלחמה הם עבדים, וכן הוסכם שאין לגרש נוכרים - הרי שללא ספק יש לכך תוקף, גם אם יש אחרים החולקים על כך.

5§   טענתי הרביעית: ילדים לאב ספרדי, שנולדו בספרד ורוצים להיות אזרחי המקום, לא ניתן למנוע מהם את האזרחות או את היתרונות שמהם נהנים אזרחים אחרים בזכות הוריהם בני המקום. הוכחה לכך קיימת במשפט העמים, שעל פיו אזרח הוא מי שנולד במדינה. ¹³ אישוש לכך מצוי בעובדה שאדם הוא חיה אזרחית (animal civile), אך מי שנולד במדינה מסוימת איננו אזרח של מדינה אחרת. פירושו של דבר, אם איננו יכול להיות אזרח של אותה מדינה מסוימת, לא יוכל להיות אזרח של כל מדינה אחרת, כי החוק הטבעי ומשפט העמים מונעים זאת.

הכיבוש מערבב: גבר ספרדי, אישה ילידית ובנם בן התערובת. פרו, המאה ה-18. מתוך הסדרה Los cuadros del mestizaje del Virrey Amat, תצלום: ויקיפדיה

אכן, מי שירצו להתגורר במדינה כלשהי של הברברים שבה נוכרים ואחרים נוהגים להתאזרח - כדי לקחת לעצמם אישה או מכל סיבה אחרת - נראה שאי-אפשר למנוע מהם מה שאחרים מקבלים

אכן, מי שירצו להתגורר במדינה כלשהי של הברברים שבה נוכרים ואחרים נוהגים להתאזרח - כדי לקחת לעצמם אישה או מכל סיבה אחרת - נראה שאי-אפשר למנוע מהם מה שאחרים מקבלים, ועקב כך לא ליהנות מיתרונות האזרחות בדומה לאחרים, בתנאי שיוכפפו גם הם לחובות שהאחרים חייבים בהן.

יש חשיבות גם לכך שהכתבים ממליצים על הכנסת אורחים: "הֱיוּ מְאָרְחִים זֶה אֶת זֶה בְּלִי לְהִתְלוֹנֵן", ¹⁴ ובהתייחס לבישופים: "וְהֶגְמוֹן הָעֵדָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֵין דֹּפִי בַּעַל־אִשָּׁה אַחַת משֵׁל בְּרוּחוֹ צָנוּעַ וְנֶחְמָד לַבְּרִיּוֹת מַכְנִיס אֹרְחִים [...]". ¹⁵ מכך משתמע כי אי-קבלת אורחים ונוכרים היא דבר מגונה לכשעצמו.

6§   טענתי החמישית: אם ירצו הברברים לאסור על הספרדים את מה שהוא בחזקת משפט העמים, כפי שהסברתי לעיל, בין שמדובר במסחר או בסוגיות אחרות שהוזכרו קודם לכן, חייבים הספרדים, בתחילה, להימנע מאנדרלמוסיה ולפעול בשום שכל ובדברי שכנוע, ולהראות בכל דרך שאינם מתכוונים להרע לברברים, אלא שואפים להתארח בשלום ולנוע מבלי לגרום אי-נוחות [נזק] כלשהי לברברים, ויפגינו זאת לא רק במילים, אלא גם בראיות הגיוניות, כפי שנאמר: "חכם מנסה הכול לפני שהוא אוחז בנשק". ¹⁶ אם ייכשל ההיגיון, והברברים ימאנו לשקוט אלא ירצו להגיב בכוח, הספרדים רשאים להגן על עצמם ולעשות את כל הדרוש כדי להגן על ביטחונם, כי מותר להגיב בכוח כנגד כוח. ¹⁷ זאת ועוד, אם לא נותרה כל דרך אחרת, הם רשאים לבנות מבצרים וביצורים. אם יפגעו בהם, הם רשאים, בסמכותו של השליט, להגיב על כך במלחמה, תוך ניצול הזכויות האחרות למלחמה. ההוכחה לכך היא שמלחמה צודקת נועדה להשיב ולגמול על פגיעה, כפי שנאמר בפסקה לעיל על ידי תומאס הקדוש. ¹⁸ ואולם, אם הברברים מונעים מן הספרדים את אשר להם על פי חוק העמים, הרי הם פוגעים בספרדים ללא כל הצדקה לכך. אם כן, אם יש צורך שהספרדים יצאו למלחמה כדי להגן על זכותם, רשאים הם לעשות זאת.

עם זאת יש לשים לב לכך שהברברים הללו חששנים הם מטבעם ולעיתים גם שוטים וטיפשים, ואף על פי שהספרדים רוצים להרגיעם ולשכנעם בדרכי שלום כי ביטחונם מובטח, עלולים הברברים, בצדק, לחוש פחד בראותם אנשים נוכרים בסביבתם, חמושים וחזקים הרבה יותר מהם. אם פחד כזה מניע אותם לפעול כדי לגרש את הספרדים או להרוג בהם, מותר לספרדים להגן על עצמם, מבלי לחרוג מגבולות המותר. משהושג הניצחון או הושב הביטחון, אסור לספרדים לממש את זכויות המלחמה האחרות כנגד הברברים, אין להורגם או לבזוז אותם ולא לתפוס את עריהם, כי אז יתברר שפחדם היה מוצדק והם חפים מפשע, כפי שאנו מניחים. הספרדים חייבים אפוא לדאוג לעצמם, אבל להמעיט בנזק לברברים ככל שניתן, כיוון שהמלחמה היא מלחמת מגן. תיתכן מלחמה שהיא צודקת, אף על פי שמצד אחד שלה קיימת הזכות, ומן הצד האחר מצויה אי-ידיעה שאין לגבור עליה (ignorantia invincibilis). כך, למשל, הצרפתים שולטים בבורגונדיה מתוך אי-מודעות סבירה (probabilis ignorantia): הם מאמינים שהיא שייכת להם. לקיסר שלנו ¹⁹ יש כמובן זכות ודאית בנוגע לארץ הזאת, והוא יכול להשיבה אליו במלחמה, אם כי הצרפתים יגנו עליה. כך אפשר להסיק באשר לברברים, ויש לייחס לכך משקל רב. זכויות המלחמה כנגד אנשים שהם אכן אנשי עוול ופגיעתם רבה שונות מזכויות המלחמה הנוגעות לאנשים תמים ולכאלה שאינם מודעים, כפי שהטיפול בהתגרויות של הפרושים (Pharisaei) צריך להיות שונה מהיחס לאויבים ילדיים וחלשים.

כובש אימפריית האינקה ומחריבה, פרנסיסקו פיסארו. פסל בלימה, פרו. תצלום: Manuel González Olaechea, ויקיפדיה

אם לאחר שהספרדים הפגינו את רצונם הטוב במילים ובמעשים כאחד, והניחו לברברים לנהל את ענייניהם באין מפריע, ואף על פי כן הברברים שבו לסורם וחתרו לאובדנם של הספרדים, או אז רשאים הספרדים לנהוג בהם לא כבתמים, אלא כבאויבים בוגדניים

7§    טענתי השישית: היה ומוצו כל הניסיונות, והספרדים אינם מסוגלים עוד לשמר את ביטחונם מפני הברברים מבלי שיכבשו את עריהם וישעבדו אותם, רשאים הם לעשות כן. ההוכחה לכך היא שייעודה של מלחמה הוא שלום וביטחון, כדברי אוגוסטינוס במכתבו לבוניפציוס. ²⁰ אם כך, משעה שהותר לספרדים ליזום מלחמה, או גם, אם נחוץ הדבר, לפתוח בה, מסיבות שכבר צוינו, עליהם לעשות את כל הנדרש כדי להביא לסיום המלחמה, כלומר להשיג ביטחון ושלום.

8§    טענתי השביעית: אם לאחר שהספרדים הפגינו את רצונם הטוב במילים ובמעשים כאחד, והניחו לברברים לנהל את ענייניהם באין מפריע, ואף על פי כן הברברים שבו לסורם וחתרו לאובדנם של הספרדים, או אז רשאים הספרדים לנהוג בהם לא כבתמים, אלא כבאויבים בוגדניים, ולממש את מלוא הזכות למלחמה כנגד הברברים, לתפוס מהם שלל ולקחתם בשבי, להדיח את מנהיגיהם הקודמים ולמנות חדשים במקומם. כל זה צריך להיעשות במתינות ובמידה הנכונה ביחס לפגיעה שנעשתה. מסקנה זאת ברורה דיה, כי אם רשאים הם לצאת למלחמה, הרי שמותר להם גם לממש את זכויות המלחמה. אישור לכך הוא בעובדה שהברברים אינם זכאים לתנאים מועדפים, כיוון שהם בחזקת בלתי מאמינים (infideles). כל האמצעים האלה מותרים גם כנגד נוצרים, אילו נפתחה נגדם מלחמה צודקת, וקל וחומר שמותרים הם כנגד הברברים. משפט העמים הכללי קובע כי כל מי שנשבה במלחמה יהפוך לקניינו של המנצח, כפי שנאמר בחוק, ²¹ ובמיוחד כשמצוין: "על פי משפט העמים, כל מה שתפסנו מאויבינו יהפוך מייד לקנייננו, וגם את האנשים ששבינו רשאים אנו לכבוש לעבדות". ²² יתר על כן, כפי שקובעים מורי הכנסייה בהתייחסותם לנושא המלחמה, השליט הנלחם מלחמה צודקת הוא גם, מתוקף אותו חוק עצמו, השופט של אויביו ורשאי להענישם כדין ולהרשיעם כמידת הפגיעה שביצעו.

אישור לכך ניתן בעובדה, שצוינה קודם לכן, שעל פי משפט העמים אין לפגוע בשליחים, והספרדים הם שליחי הנוצרים. בשל כך הברברים מחויבים, לכל הפחות, להקשיב להם בסבלנות ולא לדחות אותם.

זוהי אפוא זכותם הראשונה של הספרדים: הם רשאים לכבוש את הארצות ואת שלטון הברברים, ובלבד שיעשו זאת ללא רמייה והולכת שולל ולא ימציאו עילות שווא למלחמה. ואולם, אם הברברים יתירו לספרדים לקיים בקרבם פעילות מסחרית בשלום, לא יוכלו הספרדים לטעון לסיבה כלשהי המצדיקה תפיסת רכוש של הברברים יותר מאשר תפיסת רכוש של נוצרים.

מתוך "על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה", מאת פרנסיסקו דה ויטוריה. עריכה והקדמה: עמוס מגד, תרגום  מלטינית והערות: נתן רון. הוצאת "מאגנס", 2018.

תמונה ראשית: בוקר על סוסו בצ'ילה. תצלום: Hoberman Collection, אימג'בנק / גטי ישראל