ביום שלישי, שבועיים לפני חג השבועות, תלו וילונות חדשים על חלונות הבית הגדול של הגרינברגים והעמידו אגרטלים עם פרחים ורודים זרו חול על רצפת מרפסת הכניסה וקרצפו אותה בחומץ, כדי שתבהיק כמו חלמון של ביצה. החתן והמחותנים של חנה–ביילה, בתו של אַרקֶה גרינברג, סוחר הקמח, היו אמורים להתייצב שם ביום כלולותיה. אבי הכלה שלח שש עגלות כדי להביא את החתן והמחותנים ממקום מגוריהם, הנמצא במרחק שני מיילים. החתן היה בחור משכיל, מנהל חשבונות שעבד בבית מִבשָל גדול לייצור יי"ש. כיוון שהחתן הוא איש העולם הגדול, הזמינו עבור הכלה שמלת כלולות אצל חייט ידוע בסְלֹונִים. לחייט הזה קראו 'הפטרבורגי'. איש לא ידע מדוע קראו לו כך, אבל כינוי זה תרם הרבה ליוקרתו המקצועית.
כשהביאו את השמלה של חנה–ביילה, באו כל בנות העיירה לראותה. זו הייתה שמלת כלולות מיוחדת במינה, מקושטת בשבעה סרטים לבנים וּוְרודים. כל פעם, כשחנה–ביילה הראתה את השמלה לנערות, קראה אמה: "חנה–ביילה, רחצי היטב את הידיים, כדי שלא תכתימי את הסרטים." בעצם, היא התכוונה להזהיר את הבנות הצעירות שלא ייגעו בסרטים. הנערות התפעלו מהשמלה ובירכו את הכלה בעיניים רושפות קנאה: "עם שמלה כזו יהיה לך מזל נפלא!"
החתן והמחותנים איחרו לבוא. השעה כבר הייתה ארבע אחרי הצהריים, ושש העגלות עדיין לא חזרו. אבל הכליזמרים לא חיכו למחותנים. הם הלכו אל בית הכלה, לגמו כוסית יי"ש והתחילו לכוון את הכינורות, לפרוט על הבנדורהולהקיש בתוף. ריח טוב של יין ועוגות טורט עלה בבית.
חברותיה של חנה–ביילה באו לעזור לה להתקין את תסרוקתה וללבוש את שמלת הכלולות. בפינת חדר האוכל הגדול כבר עמדה כורסה גדולה, עטופה כיסוי לבן עם רקמה, להושבת הכלה.
מחוגי שעון הקיר הגדול נעו לאט. הם התקרבו לשעה חמש, והחתן והמחותנים לא הגיעו. אבי הכלה, לבוש במעיל מהודר שחור, כבר היה מוכן להוביל את בתו אל החופה. הוא עמד ליד חלון והביט החוצה בציפייה שהעגלות יגיעו עם המחותנים.
חוץ מפריטת כלי המיתר של הכליזמרים, נשמע בבית רק תקתוק מטוטלת השעון המרובע התלוי על הקיר. טיק–טק, טיק–טק, טיק–טק. כולם הביטו בו שלא מרצונם, כאילו רק בו תלוי מזלה של חנה–ביילה. טיק–טק, טיק–טק, הלוך ושוב נעה המטוטלת.
בֶּרל הכליזמר, נגן רזה ונמוך קומה, השעין את כינורו על הקיר. הוא התקרב אל השעון והציץ בו, כאילו הוא קצר–ראייה. ארקה הפנה פניו מן החלון ושיפד במבטו את הכליזמר. ברל מיהר ליטול את הכינור ולפרוט על מיתריו. השעה שש הגיעה.
השמועה שהכלה כבר לבושה בשמלת הכלולות מסלונים והחתן עוד לא הגיע חלפה בעיירה במהירות הברק. כולם ידעו שחסרים מאה ושלושים רובל לנדוניה על סך שמונה מאות רובל, והחתן לא מוכן לעמוד תחת החופה עד השלמת החסר. הוא והמחותנים עקפו את בית הגרינברגים, והעדיפו לנסוע לפונדק של מירצ'קין ולחכות...
יהודים, חברים טובים של ארקה סוחר הקמח, התחילו לסגור את החנויות שלהם. כולם רצו ללכת להיוודע מה נשמע. ילדים התגנבו אל מרפסת הכניסה, טיפסו על הספסל והציצו פנימה מבעד לחלון, כדי לראות את הכלה. הם הפיצו את הידיעה שהיא יושבת בשמלת הכלולות ומחכה.
חנה–ביילה ישבה וחשבה איך החתן הלך לטייל איתה מאחורי הבוסתן של הכנסייה. הוא חיבק אותה, נשק לה, תמך בזרועה ואמר במתיקות: "את חושבת שהייתי רוצה אותך רק בגלל כספי הנדוניה? לא ולא! אני רוצה להקים בית מבשל לייצור יי"ש למען שנינו. אני רוצה את זה בשבילך, יותר מאשר בשבילי," טען וליטף את גבות עיניה השחורות.
אחרי הטיול ההוא חזרה חנה–ביילה לביתה וניגשה אל המראה כדי להביט בגבות שהחתן שלה ליטף באהבה כה רבה. הן נמתחו כמו שני פתילי קסם שחורים ודקים מעל עיניה המחייכות. כעת התעלמה חנה– ביילה מהילדים שהציצו מבעד לחלון. היא אצרה לעצמה את חוויית הטיול מאחורי הבוסתן של הכנסייה, וחשבה על האושר שנמוג בגלל מאה ושלושים רובל.
ההדר החגיגי שאפף את הכורסה שישבה עליה ולובן שמלת הכלולות נהיו אפורים כימי החול. הכליזמרים קיבלו בקבוק יי"ש וגמעו ממנו זה אחרי זה כמו שסובאים בבית מרזח, ולא כמו ששותים בחתונה. חנה–ביילה עצמה את עיניה כדי לא לראות זאת.
ארקה סוחר הקמח ואשתו עמדו מבוישים בפינת חדר השינה שלהם והביטו זה בזה.
"היכן לוקחים ברגע אחד מאה ושלושים רובל? אין בעיה להשיג עשירייה, אפשר גם שטר של עשרים וחמישה רובל. אבל סכום עצום כזה?!"
על פניו של ארקה עלה חיוורון צהבהב. הקמטים שעל מצחו העמיקו מאוד. פניו נראו כמו כרוב כמוש. עורקי הצוואר של אשתו אסתר תפחו, והעור המקיף אותם רטט. שניהם עמדו בפיות פעורים, כאילו כל אחד מהם ניסה לומר לאחר: "תגיד משהו, תן עצה..."
לפתע התחילה אסתר להסיר את תכשיטיה: את שעון הזהב הקטן, העגילים, מחרוזת הפנינים, הטבעות. "אני יודעת מה לעשות, אני יודעת מה לעשות!" - קראה כמי שעומדת לזנק אל תוך האש כדי להציל את בתה - "אני אלך אל וֶולוול המלווה בריבית, אפול לרגליו - - -"
היא לא הספיקה לסיים לומר את דברה, ודלת החדר נפתחה ביעף. צירל "הנגידה" נכנסה.
"מזל טוב!" קראה צירל. "שלחתי את דויד–מלך שלי להביא את הבחור העיקש אל החופה! אני בוטחת בארקה סוחר הקמח. הוא שווה בעיניי יותר ממאה ושלושים רובל. זהו, סוף פסוק!"
האושר המפתיע שנחת על ארקה ועל אשתו שיתק לרגע את לשונם, והם לא יכלו לומר מילה. ארקה תפס את ידה של צירל "הנגידה" ומלמל: "אלוהים... שאלוהים..." - דמעות בצבצו בעיניו וקולו נשנק. לאחר זמן-מה הצליח לומר כמה מילים בקול צרוד: "את הצלת אותי מנפילה אל בור קבר בעודי בחיים..."
צירל, "הנגידה", כפי שקראו לה בעיירה, גרה עם בעלה דויד–מלך ועם מלכה'לה, המשרתת שלהם, בבית גדול ובו שישה חדרים. ביתם הגדול היה מוקף גן דובדבנים. היא לא התיידדה עם איש בעיירה. היא לא הלכה למקום כלשהו, ורק ישבה ימים שלמים ליד החלון והביטה החוצה. כל השכנים, אפילו אלה שגרו רחוק מביתה, באו לשאוב מים מן הבאר שליד חלונה. מלכה'לה ניהלה את משק הבית, וצירל השגיחה על הבאר. מפעם לפעם נטלה מטאטא קש וטאטאה סביב הבאר. זו הייתה כל מלאכתה.
בעלה, דויד–מלך, חבש כובע–מצחייה. הוא היה היחיד בעיר שידע לרכוב על אופניים. לכן, לא קראו לו "ר' דויד מלך", אלא "אדון דויד–מלך ". הוא היה מעורב עם הבריות ושמר על קשר עם כל אנשי העיירה, לא חשוב מי ומה: גברים, נשים, ואפילו ילדים. הוא רכב על אופניו, נעצר מפעם לפעם ושוחח עם פלוני ועם אלמוני על כל ענייני העיר.
צירל "הנגידה" ודויד–מלך היו עשירים. הם היו שותפים בעסקים שונים בערים אחרות, ובביתם ניצבה כספת ברזל נגד גנבים ונגד שריפות. דויד– מלך נתן נדבות קטנות. בשביל נדבה גדולה היה צריך לבקש ממנו: "אדון דויד–מלך, דבר עם צירל ואמור לה שתיתן משהו למען גמילות חסדים. קופת הצדקה של הקהילה התרוקנה." דויד–מלך לא הרגיש שכבודו נפגע מכיוון שלא הוא אלא אשתו צירל היא בעלת הבית העיקרית. להפך, הוא התלוצץ על כך ובעצמו כינה את אשתו צירל "הנגידה".
לפנות ערב יום שלישי, יום הכלולות של חנה–ביילה, כשהעיר הייתה 'על גלגלים', עמדו כמה שכנים עם דליי המים שבידיהם ליד חלונה של צירל "הנגידה" ושאלו אותה: "האם שמעת כבר מה קורה אצל ארקה סוחר הקמח בקשר לחתונה?" אישה אחת הוסיפה: "הכלה כבר רצתה לפשוט את שמלת הכלולות, אבל החברות שלה לא הרשו לה."
רטט קל חלף באחת הגבות של צירל, כאילו גרגר אבק חדר אל עינה. היא קראה לבעלה ואמרה לו: "דויד–מלך, סע אל הפונדק של מירצ'קין וזרוק להם בפרצוף את מאה ושלושים הרובלים." היא הושיטה לו את שטרות הכסף ובעצמה הלכה לאחל מזל טוב לארקה סוחר הקמח ולאשתו אסתר.
חנה–ביילה הלכה אל החופה בברכיים כושלות ולא שמעה את נגינת הכליזמרים. אבל תחת החופה החתן הביט בה בדיוק כמו אז, מאחורי גן הדובדבנים של הכנסייה. מבטו אמר לה: "לא למעני עשיתי זאת, אלא למען שנינו. יותר למענך מאשר למעני." והיא האמינה לו.
שמלת הכלולות עם הסרטים הלבנים והוורודים זהרה בלובן חגיגי, מלא שמחה.
מתוך "בית עם שבעה חלונות", מאת קדיה מולודובסקי. תרגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. ראה אור בהוצאת "פרדס", 2021.
תמונה ראשית: פרח בשמלת כלולות. תצלום: קרי שייבר, unsplash.com
Photo by Kerri Shaver on Unsplash
תגובות פייסבוק
צוברים זכויות
אביהו זכאיצירוף של דת ורציונליות יצר את הקפיטליזם. | האם יש קשר בין דת...
X 9 דקות
חרטומים אלקטרוניים
אחת מדרכי הביטוי היומיומיות ביותר הוא השימוש באימוג'י. בטלפון ובדואר האלקטרוני וברוב הסביבות המקוונות שאנו כותבים בהן, הסימנים הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מההתבטאות.
לכאורה, יכולנו לומר שפרט לשפה הכתובה שאנו משתמשים בה כשאנו מקלידים מסרים ושולחים אותם לזולת או לעולם בכלל, אנו משתמשים גם באוסף של סימנים בעלי אופי חזותי מובהק. אלא שבמבט קפדני יותר, התמונה מורכבת הרבה יותר. סימני האימוג'י, מאגר גדול המשמש את כל הפלטפורמות האלקטרוניות הזמינות לנו, אינם נפרדים מהשפה. אנו משלבים אותם בכתיבה, בתחילת מסרים וגם בסופם, בתוך המסרים, בין המילים ולפעמים כביכול במקומן, וזאת לפני שאנו מציינים כאן צורות מתוחכמות במיוחד של שימוש באימוג'י כדי להצביע על דברים אחרים על בסיס דמיון צלילי או אסוציאטיבי למילים, לביטויים, לכינויים ולשמות פרטיים.
פורמלית, דרך טובה להתייחס לשאלת מקומם של סימני האימוג'י בשפה הוא לומר שהם חלק ממנה, כלומר חלק מהשפה המשמשת אותנו באמצעים האלקטרוניים השונים, מהטלפונים ועד לרשתות החברתיות ולטוקבקים. היכן הם משתלבים, כיצד הם מתייחסים למה שלפניהם ואחריהם, על מה הם מצביעים ומה מטענם הסמנטי ה"מילוני" לעומת המשמעות הניתנת להם בשימוש - כל אלו שאלות בסיסיות, בלשניות-מבניות. והשאלות הללו בדיוק מראות, בכך שיש להן מקום ושאין להן תשובות פשוטות, שהאימוג'י הם חלק מהשפה ושתיאור פעולתם הוא חלק מתיאור השפה. ארגיע מיד את הטהרנים ואומר כי בהקשר הזה, השפה היא שפת הביטוי האלקטרוני, המקוון. במקרה של עברית, למשל, נוכל לומר שמדובר בדיאלקט. ככזה, הוא ספג וסיפח השפעות מהשימוש באימוג'י בשפות אחרות, בוודאי באנגלית, והנה עוד עניין שיש לחקור ולתאר באורח מדויק.
לא מיותר גם להתעכב מעט על המונח "אימוג'י", emoji, וגם להבהיר מאין הגיע. המילה עצמה, מקורה ביפנית, בצירוף של שני מונחים: "e" ( 絵), שפירושו "תמונה" ו-"moji" ( 文字), שפירושו "תו". כלומר "תו-תמונה". טוב לציין כי הקירבה הצלילית ל"emotion" (״רגש״) האנגלית היא מקרית, אך לא מן הנמנע שהיא סייעה לצירוף היפני להיקלט במערב דובר האנגלית, ומשם לחלקים נרחבים נוספים של העולם. הדבר יותר מסביר, שכן לפני "emoji" נפוץ השימוש ב-emoticons, כלומר צירוף של emotion ו-icon, סמלים מביעי רגש (ומכאן שמם באנגלית), בפלטפורמות האלקטרוניות, אם כי ללא הסדרה של סטנדרט בינלאומי מחייב. הרעיון מאחורי תווי-התמונה הללו הוא שהם יוכלו לשמש בכל פלטפורמה ולעבור מאחת לאחרת ללא צורך בהמרה טכנית או תרגום. לשם כך, ה-Unicode Consortium, גוף ללא מטרת רווח שמושבו בקליפורניה, שמיוצגים בו גופי טכנולוגיה גדולים ומצביע על הצעות שמתקבלות בארגון להוספה של תווים בשפות השונות ובפרט – סימני האימוג'י. הציבור מציע, והגוף מקבל או דוחה, וגם מפרסם את כל ההצעות וכן את החלטותיו באתר מסודר. מיוצגים בו גופים כמו אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל, אמזון וגם גופים רבים שאינם מסחריים, חלקם בעלי זכות הצבעה וחלקם יושבים סביב השולחן ויכולים להביע דעה. היות שהאינטרנט והתקשורת באמצעות המכשירים השונים הם עניינים עולמיים, והיות שיש אינטרס לשמור על יכולת לתקשר בין כל המערכות, גוף כזה נדרש וגם מועיל.
אלא שדבר אחד ברור: שום ועדה ושום החלטה מרכזית אינה יכולה לעזור לנו להבין אם כשמישהו שולח לנו את הסימן 😀 הוא אומר לנו שהוא צוחק כי אמרנו משהו משעשע, או שהוא צוחק עלינו. בדומה, קשה לקבוע מראש אם הסימן 😤 מביע חרון-אף או שמא מי שהקליד אותו מספר לנו שהוא מצונן מאוד. השימוש הוא הקובע את המשמעות, כפי שוויטגנשטיין לא נלאה מלומר לנו בכתביו. גם הרגלי התקשורת בין אנשים ספציפיים מקבעים משמעויות ותת-משמעויות, כלומר מוסכמות לגבי אוצר המילים המתממש באמצעות סימני האימוג'י. בעולם מתפרסמים בשנים האחרונות מחקרים שמשווים בין השימוש באימוג'י בקרב בני תרבויות שונות, כלומר בקרב דוברים ודוברות של שפות שונות, תוך ניסיון לבחון את הקשרים המורכבים בין מגוון הסימנים הללו ובין תכונותיהן של השפות של המשתמשים. הסמנטיקה של האימוג'י היא עניין מורכב שמתבטא בהבדלים בין קבוצות אנושיות ברחבי העולם. גם התחביר אינו מובן מאליו, כלומר איך משלבים את האימוג'י ברצף ההתבטאות. האימוג'י משמשים לא פעם לצורך התייחסות למשהו שנאמר קודם, למשל בטלפון, יש מי שכותבים 👆🏽 כדי להפנות את בן-השיח למשהו שנאמר לעיל.
העובדה שאימוג'י משמשים "במקום" מילים מעוררת שאלות לא מעטות. מה זאת אומרת "במקום"? האם הם דומים למחוות ידיים ולהבעות פנים שאנו עושים במהלך שיחה? איך עלינו לקרוא אותם, כשאנו קוראים בקול? מה ערכם המילולי, גם בלי קריאה בקול? היות שמשמעותם תלויה במיקומם, קריאתם משתנה בהתאם: כשאימוג'י מתפקד כתואר של שם (לפניו? אחריו?) אנו בפני תופעה אחת, וכשהוא מתבטא על כלל האמירה – כסיכום, כאירוניה, כהנגדה, כפנייה לצד המקבל המתייחסת לעצם האמירה, אנו במצב אחר מבחינת התחביר ולכן גם מבחינת הבנתנו את האימוג'י. חלוקתם לקבוצות, מבחינה לשונית, גם היא מורכבת ומעניינת: כלליים וספציפיים, שמות עצם ותארים, שמות פרטיים ועוד. גם עקרונות הבחירה בסימן להצטרף לסט האימוג'י מעניינת מבחינת המדיניות, השאלות החברתיות, המגדריות, שאלות של זהות וגזע, של תקינות פוליטית ועוד.
לדעתי, אין מדובר רק בנוחות שבקיצור, אלא בעולם שלם של אפשרות להתבטא, תוך שילוב האימוג'י כחלק מן המסרים המבוצעים באמצעות אותיות, מילים, ביטויים, פסוקיות ומשפטים מהסוג המוכר לנו הרבה לפני שהסימנים הללו באו לעולם. המחקר הבלשני הער בנושא הוא אישור נוסף להתבססות האימוג'י כחלק משפתנו הדינמית.
יש מי שממהרים להשוות בין האימוג'י, הבודדים והמערכת כולה, ובין הכתב של המצרית העתיקה. ההשוואה אינה טוב במיוחד, שכן לסימנים במצרית היה ערך פונטי, בין אם כזה שמיוצג בצליל של אות אחת, בין אם כצירופים של שתיים או שלוש אותיות. אכן, לחלק גדול וחשוב מהסימנים הרבים של מערכת הכתב המצרי היה ערך כמסמנים של מטען סמנטי (האם מדובר באדם? בחומר גרגרי? באחד או ברבים? במין של ציפור או בגרם שמיים? וכדומה), אבל גם לחלק מאלו היה ערך פונטי. ראשיתו של הכתב האנושי, את זאת כדאי לזכור, הוא במערכות של ציורים שהיו לסימנים אשר זכו בסופו של דבר לערך פונטי. למשל, ה-א' העברית מקורה בציור של שור, וה-ש' מקורה בציור של שדה עם שיבולים זקופות, סימן שקיים במצרית העתיקה וכנראה יובא ממנה אל הכתב השמי הקדום ביותר. האימוג'י, לעומת זאת, אינם בעלי ערך פונטי ולא נועדו לאפיין מטען סמנטי של מילה שהם חלק מייצוגה הגרפי. אבל הם גם צעירים מאוד, ואנו רחוקים ממיצוי היצירתיות שהם מאפשרים.
ההיסטוריון כהומניסט
אביהו זכאייהושע אריאלי לחם במלחמת העולם השנייה ואף נפל בשבי. כיצד קרה שיסודות...
X 10 דקות