גבר יחיד

היקיצה מתחילה באמירת "עכשיו". מה שהקיץ שוכב, בוהה בתקרה שמעליו ולתוכו פנימה עד שהוא מאתר "אני", ומכאן מסיק – "אני עכשיו". אחר כך מגיע "כאן", ובכך יש משהו מרגיע, לפחות על דרך השלילה; משום ש"כאן", הבוקר, הוא המקום שבו ציפה למצוא את עצמו: מה שנקרא "בבית".

"עכשיו", לעומת זאת, הוא לא סתם עכשיו. "עכשיו" הוא גם תזכורת מפחידה: יום תמים אחרי יום האתמול, שנה שלמה אחרי השנה שעברה. כל "עכשיו" מסומן בתאריך, ומכוחו כל "עכשיו" קודם מתיישן מיד, עד שבמוקדם או במאוחר אולי – לא, לא אולי – בוודאי – זה יגיע.

הפחד מעורר את העָצָב התועה. רתיעה מעוררת קבס מן הצפוי אי־שם, הרובץ לפתח, ודאִי עד מוות.

אבל בינתיים קליפת המוח, המפקדת הקשוחה, תפסה את מקומה ליד ההגאים והתחילה לבדוק אותם זה אחר זה: הרגליים מתמתחות, הגב התחתון מתקמר, האצבעות מתכווצות ומתרפות. ועכשיו, בכל תדרי התקשורת הפנימית, מהדהדת פקודת היום הראשונה: לקום.

הגוף הצייתן מתרומם, קם מהמיטה – תוך התכווצות קלה בתגובה לאיתותי כאב מברך שמאל ומהאגודלים השיגרוניים וגל חולף של בחילה בגלל הלחץ על שוער הקיבה – ומדשדש עירום לחדר הרחצה, שם מתרוקנת שלפוחית השתן שלו והוא נשקל: עדיין קצת יותר מ־68 קילו, למרות כל המאמצים בחדר הכושר! ועכשיו אל הראי.

מה שהוא רואה שם אינו ממש קלסתר פנים, אלא צרה-צרורה. הנה מה שעשה לעצמו, מה שהצליח איכשהו לעולל בחמישים ושמונה שנותיו; הצרה מתגלמת במבט עמום, מותש, חוטם שהתחספס, פה שזוויותיו משוכות מטה, עקמומיות כמו בתגובה על חמיצות הרעלנים שבתוכו, לחיים שמוטות מעוגני השריר, צוואר מידלדל בקפלי קמטוטים זעירים. המבט המותש הוא מבט של אצן או שחיין עייף עד אימה; ועם זאת, לא בא בחשבון לעצור. היצור שבו אנו צופים יתאמץ וימשיך ולא יחדל עד שיצנח תחתיו. ולא מרוב גבורה. הוא פשוט לא יכול לדמיין אפשרות אחרת.

בוהה ובוהה במראה, רואה שם פנים רבים בתוך פניו – פני הילד, הנער, הצעיר, הצעיר פחות – כולם עדיין נוכחים, משומרים כמאובנים מרובדים, שכבה על שכבה, וכמו המאובנים, כולם מתים. הם אומרים ליצור החי הגוֹוע: תראה אותנו – כולנו מתנו – מה יש לפחד?

הוא משיב להם: אבל זה קרה כל כך בהדרגה, כל כך בקלות. אני מפחד מההאצה.

בוהה ובוהה. שפתיו נפשקות. הוא מתחיל לנשום דרך הפה. עד שקליפת המוח פוקדת עליו להתרחץ כבר, להתגלח, להסתרק. גם את עירומו יש לכסות. צריך להלביש אותו בבגדים כי הוא יוצא החוצה, לעולם האנשים; ויש לדאוג לכך שאנשים יזהו אותו. שהתנהגותו תהיה מקובלת עליהם.

הוא צייתן, הוא מתרחץ, מתגלח, מסתרק, כי הוא מקבל עליו את חובתו לאנשים. הוא אפילו שמח שיש לו מקום בקרבם. הוא יודע מה מצופה ממנו.

הוא יודע מה שמו. קוראים לו ג'ורג'.

עד שהוא מסיים להתלבש כבר נהפך הגוף ל"הוא". הוא כבר פחות או יותר ג'ורג' – אם כי עדיין לא בדיוק ג'ורג' שאנשים דורשים לקבל ומוכנים לזהות. המטלפנים אליו בשעת בוקר זאת היו מתפלאים, אולי אפילו נבהלים, אילו ידעו עם איזה דבר שלושת-רבעי אנושי הם מדברים. אבל הם, כמובן, אינם יכולים לדעת – הדבר הזה מחקה את קולו של ג'ורג' שלהם חיקוי מושלם כמעט. אפילו שרלוט נופלת בפח. רק פעמיים או שלוש הרגישה במשהו מוזר ושאלה: "ג'ו... בטוח שאתה בסדר?"

הוא יוצא דרך החדר הקדמי המכונה בפיו חדר העבודה ויורד במדרגות, ירידה – פנייה – ירידה. גרם המדרגות צר ותלול. אפשר לגעת במעקות בשני המרפקים וצריך להרכין את הראש גם אם אתה, כמו ג'ורג', לא יותר ממטר שבעים ושלושה. זהו בית קטן ומהודק. לא פעם הוא מרגיש מוגן בחלל המצומצם; אין כאן ממש מקום להרגיש בודד.

ובכל זאת...

חִשבו על שניים החיים יחד יום אחר יום, שנה אחר שנה, בחלל הקטן הזה, עומדים ומבשלים מרפק אל מרפק מעל הכיריים הקטנים, נדחקים לעבור זה על פני זה במדרגות הצרות, מתגלחים מול אותה מראה קטנה באמבטיה, מתנגשים, מתחככים, דוחקים זה את גופו של זה בטעות או בכוונה, בחושניות, בתוקפנות, בסרבול, בקוצר רוח, בזעם או באהבה – חִשבו אילו עקבות עמוקות, גם אם בלתי נראות, הם משאירים בכל מקום! דלת המטבח צרה מדי. שני אנשים נחפזים, בידיהם צלחות מלאות, ודאי יתנגשו כאן. ובדיוק כאן, כמעט מדי בוקר, ג'ורג' היורד במדרגה האחרונה מרגיש שהוא עומד על פי תהום, בקצה שבר פתאומי, משונן, קטוע ביד גסה – כאילו הדרך שהתוו העקבות נעלמה מתחת למפולת סלעים. כאן הוא נבלם בבת אחת ויודע מחדש, בידיעה מחליאה, כמעט כאילו בפעם הראשונה: ג'ים מת. הוא מת.

הוא עומד דומם, שותק, לכל היותר פולט אנקה חייתית קצרה, ומחכה שהעווית תחלוף. אחר כך הוא נכנס למטבח. עוויתות הבוקר האלה כואבות מכדי שיתייחס אליהן ברגשנות. כשהן חולפות הוא חש רק הקלה. כמו אחרי כאב בטן קשה כשההתכווצויות נפסקות.

היום יש יותר נמלים, צועדות בטור מתפתל על הרצפה, מטפסות מעל הכיור ומאיימות על הארון של הריבות והדבש. הוא קוטל אותן בנחישות במשאבת פְליט ופתאום רואה את עצמו בתוך כך: זקן מרושע וקשה-עורף אוכף את רצונו על החרקים החינוכיים והמצוינים האלה. חיים משמידים חיים לעיני קהל כלי בית – סירים ומחבתות, סכינים ומזלגות, בקבוקים ופחיות – שאין להם חלק בממלכת האבולוציה. למה? למה? האם איזה אויב קוסמי, איזה עריץ־על הוא שמנסה לעוור את עינינו לעצם קיומו, כשהוא משלח אותנו נגד בעלי בריתנו הטבעיים, הקורבנות האחים של עריצותו? אך אויה, עד שכל המחשבות האלה עולות בראשו של ג'ורג', הנמלים כבר נספו ונוגבו במטלית לחה ונשטפו בכיור. הוא מכין לו ביצים עלומות עם בייקון וטוסט וקפה ויושב לאכול ליד שולחן המטבח. כל אותה עת מזדמזם בראשו שיר הילדים שלימדה אותו האומנת כשהיה ילד קטן באנגליה, לפני שנים רבות:

ביצים וטוסט? טעים מאוד!

(עד היום הוא יכול לראות אותה בעיני רוחו, אפורת שיער, עיניה נוצצות כעיני עכבר, גוף קטן ועגלגל, נושאת על מגש את ארוחת הבוקר ונכנסת לחדר הילדים, מתנשפת מהעלייה במדרגות. היא התלוננה תמיד על המדרגות הגבוהות וקראה להן "הרי העץ" – אחד הביטויים הקסומים של ילדותו.)

ביצים וטוסט? טעים מאוד!

טעמתי וביקשתי עוד.

אה, הביטחון השברירי המכמיר לב של תענוגות חדר הילדים! אדון ג'ורג' הצעיר אוכל בתיאבון את הביצה; האומנת מביטה בו וחיוכה מבטיח שהכול כשורה בעולמם האהוב והזעיר, הנידון לכליה!

ארוחת הבוקר עם ג'ים היתה אחת השעות היפות ביום. אז, על כוס קפה שנייה ושלישית, התפתחו שיחות נהדרות. הם שוחחו על כל מה שצץ בראשם – גם על המוות, כמובן, ואם משהו נשאר אחרי המוות, ואם כן, מה בדיוק. הם אפילו דנו ביתרונות ובחסרונות היחסיים של מוות פתאומי לעומת הידיעה על מותך הצפוי. אבל עכשיו ג'ורג' בשום אופן לא מצליח להיזכר מה היתה דעתו של ג'ים בסוגיה הזאת. קשה להתייחס לדיונים כאלה ברצינות. נדמה שהם מופשטים כל כך.

נניח שהמתים באמת חוזרים לבקר בעולמם של החיים. שמשהו, שניתן לתארו בקירוב כג'ים, יכול לחזור ולראות איך ג'ורג' מסתדר. זה יכול להיות מספק? ואפילו כדאי? הרי לכל היותר הדבר דומה לביקור בזק של משקיף מארץ אחרת, שמרשים לו להציץ לרגע מן החוץ הגדול הפתוח של חירותו, ולראות ממרחק, מבעד לזכוכית, את הדמות הזאת, היושבת ביחידות ליד השולחן הקטן בחדר הצר, אוכלת ביצים עלומות בענווה ובשיממון, דמותו של אסיר עולם.

מתוך "גבר יחיד", מאת כריסטופר אישרווד. תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון. ראה אור בהוצאת "אפרסמון", 2023.

תמונה ראשית: לבד, צל מהלך. תצלום: אחמד נישאט, unsplash.com

Photo by Ahmed Nishaath on Unsplash