הפרידה של אלטר

לייז‘, בלגיה, חורף צפוני, דצמבר, 1938

ז‘נבייב סן־ז‘אן (בת 17), סטודנטית למשפטים

יום אחד נעלם אלטר.

כשהחלה חופשת הסמסטר לרגל חגי סוף השנה נפרדנו כמו תמיד. הוא התגורר במעונות הסטודנטים, לא רחוק ממרכז העיר, מכיוון שלמד הנדסה באוניברסיטת לייז‘. הייתה לו אחות, בלימה — שהייתה מבוגרת ממנו — והיא התגוררה עם בעלה ליאון בסרה, בגרנד לייז‘. בלימה וליאון היו פולנים, בדומה לאלטר. והיו להם שני ילדים קטנים, ריימון ושרלוט, שנולדו בבלגיה. אלטר סיפר לי שהתכוון לנצל את חופשת הסמסטר כדי לנסוע לבקר את משפחתו בפולין. אם כיגם אמר לי שאם לא ייסע הוא ייצא לטיול עם חברים. לא ייחסתי חשיבות לדבר.

אני לא יודעת למה באו אליי.

מכיוון שבאמת היה לי עם אלטר, משהו... נו, מעין רומן. אבל זה היה רומן תמים מאוד; היינו צעירים ואידאליסטים. אם כי בזמננו זו הייתה שערורייה!

העניין הוא שאני באה ממשפחה קתולית אדוקה ושבשעתי הייתי קטינה, בת שבע עשרה. אלטר היה מבוגר ממני,  בן עשרים ואחת, ועוד יהודי. אבל אני הייתי ליברלית וזה לא עניין אותי בשום צורה. הוא היה גבוה, אלגנטי, ומבטו עמוק וחכם להפליא. בעצם הייתה לי חיבה עמוקה לסטודנטים להנדסה, אם כי לפעמים הם היו שחצנים מעט. הבנות מהפקולטה למשפטים היו נתקלות בהם ברחבות האוניברסיטה, ושם נרקמו כל מיני הרפתקאות. אם כי היו גם תסכולים ודמעות. ברור! אבל אלטר היה מיוחד במינו. רשמי, תרבותי, מכבד, מה שמכונה “אביר מהדור הישן“.

ערב קיצי אחד הוא הזמין אותי לגלידה. זו הייתה גלידה איטלקית יקרה, אני עדיין זוכרת את שמה: Bacio de Cioccolato. הוא התייחס אליי כאל עלמה מבית טוב: הסיט את הכיסא כדי שאשב, נטל את המעיל שלי ותלה אותו על קולב. ראו שהוא מבקש לכבוש אותי. אבל המצחיק הוא, שכבר הייתי כבושה לחלוטין! אחר כך ליווה אותי הביתה לפני רדת החשיכה, נשק לי על לחיי והלך. לעולם לא אשכח את הערב ההוא. רציתי שיקרה יותר, אבל הוא לא העז. ואנשים לא היו רואים בעין יפה אילו הייתי אני היוזמת. הייתי נערה קתולית צעירה מבית טוב. אז התאפקתי. התנהגתי כמו עלמה מבית טוב!

אחר כך הוא הזמין אותי כמה פעמים למקומות יוקרתיים יותר, ששמם הלך לפניהם. חברותיי צחקו עלינו, אבל אין לי ספק שהן קינאו בנו. עד שיום אחד, כשחזרתי לביתי, זה קרה. האטנו קצת את צעדינו לפני שהגענו. הוא נתן בי מבט ממושך ועמוק יותר מאשר בפעמים קודמות. מבטו משך את תשומת ליבי: היה נדמה שהוא מסתיר תחושת בטן מבשרת רעות... נמסתי, כמו תמיד, וחשבתי: “עכשיו תגיע נשיקת הפרידה על הלחי“. אבל לא, הוא אחז בכתפיי בזרועותיו החסונות, המתאימות לגבר בוגר, משך אותי אליו ונישק אותי על שפתיי ממושכות, בקלילות האופיינית לו. רק שהפעם לא התאפקתי: כשהיה נדמה לי שהוא עומד להרפות ממני גברתי על שאריות הביישנות שלי ונישקתי אותו בלהט, כשאני נושכת את שפתיו, Si ardente, a la liégeoise [כל כך בלהט, כל כך בנוסח הנערות הקתוליות בלייז']. אלטר נבהל: הוא לא ציפה לכך, אבל גם לא התנגד. הוא גם לא התנגד אחר כך, כשליטפתי אותו בתשוקה.

נפגשנו עוד כמה פעמים. אם כי מעולם לא הרחקנו לכת מעבר לזה... אתה בטח מבין. החורף התקרב ועם הכפור הגיעו העננים השחורים... והידיעות הקשות. ההשפלות של ביהודים נמשכו במדינות אירופה הישנה, ופולין הייתה בין הגרועות. הימים התקצרו, ובערבים נשבה רוח שנעשתה אכזרית יותר ויותר. המרווחים בין המפגשים החשאיים שלנו גדלו. כאילו לא די בכך, הקהילה הבלגית לא הצטיינה בדיסקרטיות: עד מהרה הגיע דבר הרומן שלנו לאוזני אבי, מעוות ומוגזם על ידי הלשונות הרעות. הוא חינך אותנו לסובלנות והתנגד לאפליה מכל סוג. אבל שאנשים ירכלו על “הילדה שלו“ ועוד בהקשר של רומן עם יהודי — זה כבר היה יותר מדי! יום אחד הוא ביקש לדבר איתי.

“אני יודע שאת יוצאת עם בחור, ושהוא יהודי,“ אמר לי בקול חמור ועמוק, בעודו מסלסל בשפמו; אחר כך הביט בעיניי והוסיף: “אין לי ספק שלא תעשי מעשה לא מכובד. אני סומך עלייך.“

זה כל מה שאמר. אבל מבטו הגדוש באהבה שיקף חרדה מסוימת, ולא הבנתי אותה באותם הרגעים. ממה חשש אבי? מה, רק מהאפשרות ש“הכבוד“ של “הילדה שלו“ יוכתם? לא, מבטו אמר הרבה יותר מזה.

המצב הזה תרם לכך שתדירות הפגישות שלנו תפחת בהדרגה. דווקא ברגעים שבהם נזקק לי אלטר יותר מכול! ביום של תחילת החופשה נפרדנו בטבעיות מאולצת. אחרי ככלות הכול, היו אלה כמה שבועות  בודדים...

“אני עדיין לא יודע מה אעשה בתקופה הזאת. אבל מיד אחרי החופשה אבוא לראות אותך.“

חייכנו זה לזו, התנשקנו, נפרדנו.

שבועיים אחר כך הגעתי לרחבת האוניברסיטה, בחרדה. היה קור כלבים. מדי פעם בפעם נפתחו דלתות הפקולטה וסטודנט להנדסה יצא אל הרחבה (במסלול הלימודים הזה הרוב המוחלט היה מורכב מבנים). הסתכלתי עליהם, מועקה בחזי. ליבי השתולל בעוצמה כזאת, עד שכמעט קמתי ממקומי. אבל לא, אלטר לא היה ביניהם. חיכיתי וחיכיתי. יום אחר יום. בכל הפסקה, בכל רגע פנוי, יצאתי לחפש אותו. בייאוש גובר והולך. אחר כך השתלט העצב על נשמתי. עד שלא יכולתי להרגיש יותר.

לא ראיתי אותו עוד.

שרלוט (בת 5), אחייניתו של אלטר

הייתי צעירה מאוד, רק בת 5, כשדודי אלטר נסע לפולין. זה המעט שיש לי להגיד. אבל אני נוצרת זיכרונות יפים מהבחור התמיר ויפה התואר שהיה מבקר אותנו בביתנו בסרה־סור־מוז. הוא היה מעט מבוגר מאחי ריימון, שבתורו היה מבוגר ממני בשבע שנים. כך שמבחינתנו הוא דמה יותר לבן דוד מבוגר מאשר לדוד. בכל ביקור שלו הוא הקדיש זמן רב למשחקים עם ריימון ואיתי. אהבנו אותו מאוד.

“דוד אלטר נסע לבקר את סבא וסבתא בפולין,“ העירה יום אחד אימי, בלימה, בארוחת הערב.

קולה נשמע מוזר, כאילו התקשתה מאוד להגות את המילים ההן. אפילו עיניה התלחלחו. אחי ואני לא הבנו למה.

ליאון, אבי, הישיר אליה מבט והחליף נושא.

אותנו זה לא הפליא. היה זה אך טבעי בעינינו שבן יבקר את הוריו. לא היה לנו מושג על העולם המטורף שהפציע באותם הימים, ושעד מהרה יעטוף אותנו כליל.

כריסטוף פודנזקי (23), סטודנט להנדסה

אלטר היה החבר הכי טוב שלי בלייז‘.

שנינו היינו פולנים ויהודים, למרות השם הפרטי שלי (אמא שלי החליטה לקרוא לי כריסטוף, אולי כדי להסוות את מוצאי). מלבד זאת, הגענו מכפרים סמוכים: הוא היה מקונסקיה ואני מפלוצק. כך שכשנפגשנו בפקולטה ודיברנו על כל הדברים האלה מיד נרקמה בינינו ידידות קרובה. לפעמים בילינו את סופי השבוע עם קבוצת חברים באזורי קיט בארדנים, בספא או בשמורת הטבע הוט פיין. יצאנו לטיולים ממושכים והתרחצנו יחד במים הטרמליים. אחר כך מצא אלטר חברה, בחורה בלונדינית חמודה שאהבה אותו אהבת נפש. ז‘נבייב? כן, כן... ככה קראו לה, אני זוכר אותה מצוין. בחורה שובבה!

הוא באללמוד בלייז‘ אחרי התיכון כי נמאס לו מהיחס ליהודים בפולין. בבלגיה גם קרו דברים לא נעימים, אבל אנשים היו סובלניים יותר. כמו כן, בלייז‘ התגוררה אחותו הגדולה בלימה עם בעלה ושני הילדים שלהם. המשפחה שלי גם היגרה, אף שסבא וסבתא שלי נשארו בפלוצק.

מתישהו ב־38‘ התחילו לרעום תופי המלחמה. אמרו שגרמניה הנאצית הולכת לתקוף את פולין, אבל אם זה יקרה, אנגליה וצרפת ייחלצו לעזרתה. הסטודנטים הקומוניסטים באוניברסיטה הבטיחו שגם ברית המועצות לא תסבול את הפלישה. זמן מה אחר כך, כששרי החוץ — ריבנטרופ הגרמני ומולוטוב הסובייטי — חתמו על הסכם אי־תוקפנות הם לא ידעו מה לומר.

בנובמבר אירע בגרמניה ובאוסטריה ליל הבדולח. כל בתי הכנסת ואלפי בתי עסק ובתים של יהודים הותקפו ונבזזו על ידי הנאצים. אפילו בתי הספר ובתי החולים היהודיים לא ניצלו מההרס! מאות יהודים הושפלו, נכלאו במחנות מעצר ונרצחו. הזדעזענו. זו הייתה מכת אגרוף פתאומית בבטן הרכה. לא ידענו מה לעשות.

“אני דואג  מאוד להורים שלי בפולין,“ אמר לי אלטר יום אחד, “אולי אסע לראות אותם בחופשת הסמסטר של סוף השנה.“

נדרש לי זמן כדי להגיב.

“עדיף שניסע כולנו לבלות בספא!“ עניתי לו לבסוף לנוכח העצבות שלו, “אומרים שיבואו גם כמה בנות מהכיתה...“ ניסיתי לעודד אותו.

אבל גם אני הייתי מבוהל בעקבות השינוי החד במאורעות, ויותר מפעם חשבתי לנסוע ולבקר את קרוביי בכפר הולדתי. המניעים שלי היו שונים — ואם תרצה — תלושים מאלה של אלטר: חלמתי להגן על מולדתי, על האומה הפולנית המיוסרת, מפני הפולש הגרמני, כפי שעשו שוב ושוב קרוביי הגיבורים במשך ההיסטוריה. אבל... הייתי צעיר ומבולבל, ובאותם הרגעים התחשק לי יותר לבלות כמה ימים עם החבר‘ה, לטבול בבריכות הטרמליות, לשתות בירה ולפגוש בחורות בספא.

עד שהגיע יום היציאה לחופשת הסמסטר. כשירד הערב — אני זוכר את היום הזה מצוין, השמיים היו סוערים ומאיימים — נתקלתי בידידי.

“חשבתי על זה הרבה,“ אמר לי אלטר; אחר כך המשיך, בלי לתת לי שהות לקטוע אותו. “אני חושש מפני מה שעובר על ההורים שלי בימים האלה. הם דתיים כל כך. מחרתיים אעלה על הרכבת לוורשה. בעוד חמישה ימים אגיע לקונסקיה.“

אלטר הבחין בהפתעה על פניי. נותרתי בלי מילים.

“אבל... חשבתי שאנחנו יוצאים למחנה,“ הספקתי למלמל.

“אני מצטער, כריסטוף, זו החלטה סופית. אתמול קניתי כרטיס לרכבת.“

“אתה לא חושב שמסוכן לחזור לפולין?“

“אתה ואני פולנים, נהיה בטוחים ומוגנים במולדתנו,“ ענה לי בביטחון.

אני לא יודע אם האמין בכך באמת. אבל זה מה שרצה להאמין בו.

זו הייתה מכה חזקה, טלטלה ששינתה את חיי. מאותו הרגע לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הבירות והבחורות נמוגו. בערב ההוא עברתי על החסכונות שלי וחשבתי על הכסף שחבר היה יכול להלוות לי. למחרת דיברתי עם המשפחה שלי. ושבוע אחרי השיחה עם אלטר, יום אחרי חג המולד, נסעתי בעקבותיו לכיוון פלוצק, כפר הולדתי.

ההחלטות הללו שינו את גורלנו.

אסור היה לנו לקבל אותן.