התשלום האחרון

בדקות הראשונות חשבה שזה מוזר שהוא נותן לה לחכות. רק שלא יאשים אותי, חשבה במרירות לעצמה ומיד התביישה כאשר נזכרה בקולו המתנגן. הוא לא כזה. מקסימום הוא יסתכל בי בעיניים הגדולות האלו שלו, ירים גבה, יציע משהו. החמימות ששטפה אותה השכיחה לרגע את האיחור. עמדה מול דלת הכניסה של הבניין וצלצלה שוב באינטרקום. בעצמה כבר איחרה לפגישה, חשבה, אז איך זה שהוא לא פותח לה את הדלת מיד? מישהו מהשכנים ירד במדרגות ויצא מדלת הבניין. היא ניצלה את ההזדמנות ונכנסה גם היא. טיפסה באיטיות כפויה את שתי הקומות ועמדה מול דלת הדירה. עץ מהוה. שלט ישן, מוכתם, אבל מסביר פנים ואינטימי בצורה מוזרה. כמוהו. נמרוד אור – פסיכולוג.

צלצול בפעמון. אחריו כמה נקישות מהוססות. ושוב צלצול. אחרי כמה דקות הצמידה את האוזן לדלת. רחשים עולים מפנים הדירה, מהמקום שבו הייתה רוצה להיות. בעודה מרחיקה את אוזנה מהדלת נזכרה באמא שלה, שפעם אמרה לה משהו מצחיק על השכן היֶקה שהיה מבלה את רוב ימיו צמוד לדלת הכניסה לדירתו, מאזין לעולים ויורדים במדרגות. נזכרה באמה וניסתה מיד לחשוב כיצד תספר על כך לנמרוד. מחשבותיה האיצו את עצמן, רודפות זו אחר זו, מתחרות על מקום. מה הוא יגיד. בוודאי לא הרבה. ירכין את ראשו כפי שנהג לעשות כאשר ציפה ממנה להגיד דבר מה נוסף. היא כבר הכירה את זה. היא רצתה לומר דבר מה נוסף, כמעט תמיד, ולא הייתה זקוקה בהכרח לסימן זה ממנו, ובכל זאת תמיד חיכתה לחלקו בדיאלוג, חלקו האילם. ואז הייתה ממשיכה, בשטף, מתוך בערה גדולה, מתוך מעיין שנבע מתוכה אליו, למלא את השעה, למלא את עיניו החומות השואלות.

עברו עוד כמה דקות. עוד סיגריה. גלישה מהירה בפייסבוק. הודעות ווטסאפ שלא טרחה להגיב להן מכל מיני קבוצות טרחניות. עוד סיגריה. כבר עברו 12 דקות. ניסתה לחשוב אם היא כועסת, מבוהלת או משהו אחר. זה היה תמיד אחד הקשיים שלה. להבין מה היא בדיוק מרגישה.

הוא לא מגיע. משהו קרה. העזה לראשונה לחשוב לעצמה. מוזר, מחשבותיה החלו להאט, נדהמות מעט, מתקשות לעכל. איפה הוא יכול להיות?

לאיטה ירדה במדרגות. כבר עברו עוד דקותיים. מול דלת הכניסה לבניין השתהתה, צלצלה שוב באינטרקום באי אמון, חיכתה עד משך הזמן שבדמיונה היה לוקח לו לקום מכורסתו כדי להגיע, משך זמן מדוד, חקוק היטב בזיכרונה כיוון שהוא כה מדויק וצפוי בדרך כלל, בכל יום שלישי, מלבד בזה.

הרחוב היה כהרגלו. ממול חצו אנשים את הרחוב ונכנסו לבניין המשרדים. אוטובוס עבר. מוזיקה מזרחית חלפה על פניה מתוך ב.מ.וו שחור. לפתע התגעגעה לחורף. לשקט שלאחר הגשם הראשון. לחדוות הציפורים באדמה הרטובה. בטח הן שרות לכבוד התולעים השמנות שעכשיו יוכלו לצוד, גיחכה לעצמה. בגיל ארבע, במושב, הכתימה את ברכיה בבוץ וחפרה באצבע קצרה גומה קטנה סביב תולעת שהגיחה לעולם ונראתה מבולבלת. התולעת התחלקה לתוך הגומה, התהפכה, ובשקט בשקט החלה לחפור את מסלולה בחזרה לתוך האדמה.

כבר לא היה טעם לחכות. השעה כמעט נגמרה. גם לפלאפון הוא לא ענה. בסוף העזה וחייגה לביתו. לקחה נשימה עמוקה  וניסתה להרגיע את פרפורי ליבה. כעסה על עצמה שפעולה כל כך שגרתית מעוררת בה כל כך הרבה התרגשות. הקול שענה הפתיע בחדותו.

"מי זה?"

בלי שהתכוונה, מתוך בהלה, ניתקה מיד. והתחרטה שניתקה אבל לא העזה להתקשר שוב. חיכתה לאוטובוס והרגישה שנקלעה לתוך תחום של זמן לא ידוע. כבר חודשים רבים שלא בילתה את השעה הזו מחוץ לחדרו. כמעט חדווה של תלמידה שהמורה שלה לא הגיע לשיעור. יחד עם משהו אסור. עבירה נוראה. אפשר לחשוב, בסך הכול המטפל שלך לא הגיע, מה את עושה מזה כזה עניין? כבר שמעה בדמיונה את חברתה הטובה אומרת בשיחה שתנהלנה מאוחר יותר.

מישהו לידה בתחנת האוטובוס ביקש ממנה סיגריה. נתנה בלי להביט. השעה הסתיימה. היא נזכרה במטופל שהיה מגיע אחריו. לפעמים הייתה רואה אותו, כשהיה מקדים. היה בולע אותה במבטים שלו. דווקא נחמד, חשבה לעצמה. גם ראתה אותו בדיזנגוף סנטר פעם. מכיוון שראתה אותו עם אישה ותינוק קטן, הניחה שהוא תפוס. לא שזה הפריע לה לדבר עליו במשך מספר פגישות, לנסות להוציא משהו מנמרוד שרק חייך בשקט. העיפה מבט לאחור לכיוון הכניסה. קיוותה שמישהו משניהם יגיע.

"הוא מת. את סתם מחכה". למרות ששמעה את המילים והבינה אותן, לא הגיבה. לקח לה כמה שניות להבין שאליה כוונו. לא הייתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי אמר אותן. אחר כך חשבה שזה מוזר שהדבר הראשון שהרגישה היה כעס על כך שהוא ידע על מותו של נמרוד לפניה. הוא. המטופל של השעה שאחריה. ומיד דמיינה את עצמה הולכת משם בלי לדבר אתו. פשוט צועדת משם בבטחה, לא מסתובבת. נמרוד פעם אמר משהו על המשאלה הזו שלה להיות על-אנושית. חלמה לא מעט על פטריק קים ויכולתו האגדתית להתעלות מעל תלאות החוויה האנושית הבנאלית המצריכה שינה, תזונה וכל היתר.

"מאיפה אתה יודע?"

"דיברתי אתמול עם הבת שלו. הוא נדרס אתמול ליד הבית שלו. מת מיד".

הוא הציע לה לבוא לשתות איתו קפה. ממילא הלך היום, אמר. היא היססה.

"למה שאני אאמין לך?"

"אל תאמיני. תעשי מה שאת רוצה. אני בסך הכול עושה לך טובה. הייתי יכול לא לבוא להגיד לך. היית מתייבשת פה ולא יודעת מה קרה."

"למה באמת באת הנה אם אתה יודע כבר?"

היה ברור לה שזו הייתה שאלה טיפשית וכל מה שהוא יגיד יביך אותו, ואותה. הסכימה ללכת לשתות קפה.

אחר כך, אחרי ששכבו, אמרה לו.

"מוזר, אני כאילו רוצה לשאול את נמרוד אם אני יכולה לבוא להלוויה שלו".

"למה את לוחשת את זה?"

היא צחקקה במבוכה והביטה לצד השני לרגע, כאילו מוודאת שאין אף אחד אחר בחדר ששומע את מה שהיא עמדה להגיד.

"לפעמים נדמה לי שהוא מסתכל עלינו. אני מנסה לחשוב מה היה אומר אם היה יודע".

בהלוויה הם עמדו בצד, כמה שאפשר לעמוד בצד ליד חבורת אנשים שמלווים ארון. לא היה להם מושג מי האנשים האלו. אף אחד לא שאל אותם. אף אחד לא שם לב. אחר כך, ניסו להשוות רשמים. להחליט מי הייתה אשתו. מי היו האנשים שדיברו מעל הקבר הפתוח. אבל בעיקר שתקו. עישנו עוד סיגריה ביחד.

"זו הולכת להיות שנה קשה. מה עושים עכשיו? אני עוד חייבת לו כסף על הפגישות של אפריל".

"גם אני".

"אנחנו יכולים גם לא לשלם, לא? מי ידע".

תמונה ראשית: דקל מתנשא ביום גשום. תצלום: נתן דומלאו, unsplash.com

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק