נתראה באוגוסט

היא חזרה אל האי ביום שישי 16 באוגוסט במעבורת של שלוש אחר הצהריים. לבשה מכנסי ג׳ינס וחולצת משבצות סקוטיות, נעלה נעליים פשוטות שטוחות עקבים ללא גרביים, נשאה שמשיית סָטין, את הארנק שלה ותיק חוף שהיה כל מטענה. בטור המוניות שעל הרציף היא ניגשה היישר אל דגם ישן אכול מלח. הנהג קיבל אותה בלחיצת יד והסיע אותה על פני מהמורות דרך כפר הילידים עם בתי העץ, גגות של כפות דקל סַבָּל ורחובות של חול לוהט מול ים בלהבות. הוא נזקק למעשי לוליינות כדי להתחמק מפני החזירים חסרי הפחד והילדים העירומים שהתגרו בו בתעלולים של לוחמי פרים. בקצה הכפר נכנס לשדרה של דקלים מלכותיים באזור של חופי הרחצה ושל בתי המלון לתיירים, בין הים הפתוח ללגונה פנימית מאוכלסת אנפות כחולות. לבסוף נעצר ליד המלון הישן והמוזנח ביותר.

השוער חיכה לה עם טופס ההרשמה מוכן לחתימה ומפתחות החדר היחיד בקומה השנייה הנשקף אל הלגונה. היא עלתה במדרגות בארבעה צעדים ונכנסה אל החדר העלוב המדיף ריח טרי של קוטל חרקים ותפוס כמעט כולו במיטה זוגית עצומה. מתיק החוף הוציאה תיק רחצה מעור גדי וספר שדפיו לא חתוכים, והניחה את הספר על כן הלילה כשעמוד אחד מצוין בסכין לחיתוך נייר עשוי שנהב. הוציאה כותונת לילה של משי ורוד והניחה אותה מתחת לכר. והוציאה גם מטפחת משי בהדפס של ציפורים משווניות, חולצה לבנה קצרת שרוולים ונעלי טניס בלויות מאוד, ולקחה אותן אל חדר הרחצה.

בטרם הסתדרה הסירה את טבעת הנישואים ואת שעון הגבר שענדה על זרוע ימינה, הניחה אותם על מדף שולחן האיפור ורחצה במהירות את פניה כדי להסיר את אבק הדרך ולגרש את שנת הצהריים. כשסיימה להתנגב חפנה מול הראי את שדיה העגולים והגאים למרות שתי לידותיה; משכה את לחייה לאחור בקצות ידיה כדי להיזכר איך הייתה בצעירותה; התעלמה מהקמטים שבצוואר שכבר אין להם תקנה, ובדקה את השיניים המושלמות שצוחצחו לא מזמן לאחר ארוחת הצהריים על המעבורת; מרחה דאודורנט בבתי השחי המגולחים למשעי ולבשה את חולצת הכותנה הקרירה שראשי התיבות AMB רקומים על כיסה; הברישה את שערה האינדיאני הגולש על כתפיה, וקשרה את זנב הסוס במטפחת בדוגמת ציפורים. לסיום ריככה את שפתיה בשפתון וזלין פשוט, לחלחה את קצות אצבעותיה בלשונה כדי להחליק את גבותיה המרוחקות, הזליפה קורט ״מָדֵרָאס דֶה אוֹרְיֶנְטֶה״ מאחורי כל אוזן, ולבסוף התייצבה מול הראי בפניה, פני אישה בסתיו חייה. העור בלי שמץ קוסמטיקה היה בעל צבע ומרקם של מוֹלָסָה, ועיני הטופז היו יפות בעפעפיהן הפורטוגליים הכהים. היא בחנה את עצמה ביסודיות, שפטה את עצמה ללא חמלה, ומצאה את עצמה במצב טוב כמעט כמו שהרגישה. רק כשחזרה וענדה את הטבעת ואת השעון תפסה שהיא מאחרת. השעון הראה על שש דקות לפני ארבע, אך היא הרשתה לעצמה רגע של נוסטלגיה להתבונן באנפות המרחפות בלי ניע מעל ללֵאות הלוהטת של הלגונה.

המונית המתינה לה מתחת לצמחי הבננה שבכניסה. בלי לחכות להוראות היא התחילה לנסוע בשדרת הדקלים עד לאזור הפנוי בין בתי המלון שבו פעל השוק העממי באוויר הפתוח, ונעצרה לפני דוכן של פרחים. אישה שחורה גדולה שנמנמה על כיסא נוח הקיצה בבהלה לקול הצופר, זיהתה את האישה במושב האחורי, ותוך צחוק ופטפוט נתנה לה את זר הסייפנים שהזמינה בשבילה. כמה גושי בתים בהמשך התפתלה המונית בשביל כמעט בלתי עביר שעלה על סף מדרון בנתיב של אבנים משוננות. מבעד לאוויר המעובה מן החום נשקפו הים הקריבי הפתוח, טור היכטות העוגנות במזח התיירות, המעבורת של שעה ארבע החוזרת אל העיר. בראש הגבעה היה בית העלמין של העניים ביותר. היא הדפה בלי קושי את השער החלוד ונכנסה עם זר הפרחים אל שביל הקברים המוקפים סבך של עשבים שוטים. במרכז היה עץ סֶייבָּה ענֵף שסייע לה למצוא את קבר אימה. האבנים המשוננות הכאיבו אפילו מתחת לסוליות הגומי המלוהטות, והשמש העזה הסתננה מבעד לאריג השמשייה. מבין השיחים הגיחה איגואנה, נעצרה היישר מולה, הביטה בה רגע וברחה בריצה.

היא כיסתה את ידה בכפפת גן שהחזיקה בתיקה, ונאלצה לנקות שלוש מצבות לפני שזיהתה את מצבת השיש המצהיב שנשאה את שם אימה ואת תאריך מותה, שמונה שנים קודם לכן.

בכל 16 באוגוסט באותה שעה חזרה על נסיעה זו, באותה מונית ועם אותה מוכרת פרחים, תחת השמש הקופחת על אותו בית עלמין של עניים מרודים, כדי להניח זר סייפנים רענן על קבר האם. מרגע זה ואילך לא היה לה דבר לעשות עד תשע בבוקר המחרת, שאז יוצאת המעבורת הראשונה בדרך חזרה.

שמה היה אנה מגדלנה באץ׳, ומלאו לה ארבעים ושש שנות חיים ועשרים ושבע שנות נישואים מוצלחים עם גבר שאהבה ושאהב אותה, שנישאה לו בלי לסיים את לימודיה באמנות וספרות, כשעודנה בתולה וטרם היו לה ארוסים קודמים. אימה הייתה מורה ידועה בשיטת מונטסורי, ולמרות כישוריה לא שאפה למעמד גבוה יותר עד צאת נשמתה. אנה מגדלנה ירשה ממנה את היופי של עיניה הזהובות, את הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה. זו הייתה משפחה של מוזיקאים. אביה היה מורה לפסנתר ומנהל הקונסרבטוריון המחוזי ארבעים שנה. בעלה, אף הוא מוזיקאי ומנהל תזמורת, החליף את מורהו. היה להם בן למופת שהיה הצ׳לן הראשון בתזמורת הסימפונית הלאומית כבר בגיל עשרים ושתיים, וזכה לשבחים מפי מטיסלב לאופולדוביץ׳ רוסטרופוביץ׳ בשיעור פרטי. לעומת זאת, לבת בת השמונה עשרה היה כישרון כמעט גאוני ללמוד כל כלי משמיעה, אלא שזה מצא חן בעיניה בעיקר כתירוץ לא לישון בבית. היו לה קשרי אהבים עליזים עם חצוצרן ג׳ז מצוין, אבל היא רצתה להצטרף למסדר הכרמליתיות היחפות, בניגוד לדעת הוריה.

את רצונה להיקבר באי הביעה אימה שלושה ימים לפני מותה. אנה מגדלנה רצתה לנסוע להלוויה, אך איש לא חשב שיהיה בכך מן הזהירות, ואף היא עצמה לא סברה שתוכל להתגבר על יגונה. אביה לקח אותה אל האי ביום השנה הראשון כדי להניח את מצבת השיש הראויה לה על קברה. הפחידה אותה החצייה בסירה בעלת מנוע חיצוני שארכה ארבע שעות בלי רגע אחד של ים שקט. היא התפעלה מחופי החול הזהוב ממש על גבולו של יער העד, מהמולת הציפורים וממעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית. דכדך אותה עוניו של הכפר, שבו נאלצו לישון תחת כיפת השמיים בערסלים תלויים בין דקלי הקוקוס, אף שהיה זה מקום הולדתם של משורר ושל סנטור מצטיין בנאומים שעמד להיעשות נשיא הרפובליקה. היא התרשמה מריבוי הדייגים השחורים הגידמים עקב התפוצצות אצבעות דינמיט קודם זמנן. בכל זאת, יותר מכול הבינה את רצון אימה כשראתה את תפארתו של העולם שנגלה מעל פסגתו של בית העלמין. זה היה המקום המבודד היחיד שבו לא יכלה להרגיש בודדה. ואז הטילה על עצמה אנה מגדלנה באץ׳ את המשימה להותיר אותה במקום הימצאה ולהביא מדי שנה זר של סייפנים אל קברה.

אוגוסט היה החודש של גלי החום וגשמי הזעף, אבל היא ראתה בו כפרה נוספת שהיא חייבת בה ללא יוצא מהכלל ותמיד לבדה. את חולשתה היחידה גילתה כלפי ילדיה, שרצו להכיר את קבר סבתם, והטבע גמל לה על כך בחצייה מפחידה. הסירה הפליגה למרות הגשם כדי שלא ירד עליהם הלילה בדרך, והילדים הגיעו מבועתים ומוכי מחלת ים. הפעם, למרבה המזל, יכלו ללון במלון התיירות הראשון שבנה הסנטור בכספי הציבור וקרא לו על שמו.

אנה מגדלנה באץ׳ ראתה איך צומחים שנה אחר שנה מגדלי הזכוכית המתרבים והולכים בעוד הכפר הולך ונעשה עני. סירות המנוע פינו את מקומן למעבורת. החצייה עדיין ארכה ארבע שעות, אבל עם מיזוג אוויר, תזמורת ונערות ליווי. רק היא קיימה את השגרה כמבקרת הקבועה ביותר בכפר.

היא חזרה אל המלון, נשכבה על המיטה כשכל לבושה תחתוני התחרה, וחזרה לקרוא בספר במקום המסומן בסימנייה, תחת להבי המאוורר שכמעט לא הפיגו את החום. הספר היה דרקולה מאת בראם סְטוֹקֶר. קודם קראה את מחציתו על המעבורת בלהיטות הראויה ליצירת מופת. היא נרדמה כשהספר על חזָהּ והתעוררה אחרי שעתיים בחשיכה, שטופת זיעה וגוועת ברעב.

הבר במלון היה פתוח עד שעה עשר, והיא ירדה לאכול משהו לפני השינה. היא הבחינה שיש לקוחות רבים מהרגיל בשעה זו, והמלצר לא נראה לה אותו מלצר. כדי לא להמר ולשגות, הזמינה אותו כריך חזיר וגבינה כבשנים הקודמות, עם לחם קלוי וקפה בחלב. בעוד מביאים לה את הזמנתה, נתנה דעתה על כך שהיא מוקפת באותם תיירים מבוגרים מהימים שזה היה המלון היחיד. ילדה מולטית שרה שירי בולרו נוגים, ואותו אָגוֹסטין רוֹמֵרוֹ, כבר זקן ועיוור, ליווה אותה באותו פסנתר בלוי מערב הפתיחה החגיגי.

היא מיהרה לאכול, ניסתה להשתמט מן הביזיון שבאכילה בגפה, אבל שמחה על המוזיקה, שהייתה רכה ומרגיעה, והילדה ידעה לשיר. כשסיימה נשארו רק שלושה זוגות בשולחנות נפרדים, והיישר מולה, גבר נבדל שלא ראתה בהיכנסו. הוא היה לבוש פשתן לבן, בעל שיער מאפיר. על שולחנו היו בקבוק ברנדי וכוסית מלאה למחצה, והוא נראה בודד בעולם.

הפסנתר פתח ב״אור ירח״ של דביסי בעיבוד נועז לבולרו, והילדה המולטית שרה אותו באהבה. אנה מגדלנה באץ׳ הזמינה ג׳ין עם קרח וסודה, המשקה האלכוהולי היחיד שהסכינה איתו. העולם השתנה למן הלגימה הראשונה. היא חשה שובבה, עליזה, מסוגלת לכול, יפה יותר מכוח השילוב הקדוש בין המוזיקה לג׳ין. היא חשבה שהגבר בשולחן שממול לא ראה אותה, אלא שהפתיעה אותו כשחזרה והביטה בו בעודו מתבונן בה. הוא הסמיק. היא לא גרעה עין ממנו בשעה שהביט בשעון השרשרת שלו. הוא השיב אותו לכיסו, מזג לעצמו עוד כוסית כשהוא משגיח על הדלת, נבוך, שכן כבר היה מודע לכך שהיא מסתכלת בו ללא רחם. ואז הישיר אליה מבט. היא חייכה אליו, והוא השיב בניד ראש קל.

״אפשר להזמין אותך למשקה?״ שאל אותה.

״בשמחה,״ השיבה.

הוא עבר אל השולחן שלה ומזג לה מנה בסגנון נאה מאוד.

״לחיים,״ אמר. היא נערכה, ושניהם שתו בלגימה אחת. הוא השתנק, השתעל כשכל גופו מזדעזע ופניו שטופי דמעות. הם שתקו שתיקה ממושכת עד שהתנגב בממחטה מבושמת בלוונדר וקולו שב אליו. היא הרהיבה עוז ושאלה אותו אם אינו מחכה למישהו.

״לא,״ אמר, ״היה עניין חשוב, אבל כבר איננו.״

היא שאלה בהבעה של קטנות אמונה מחושבת: ״עסקים?״ הוא השיב: ״אני כבר לא בנוי לדברים אחרים,״ אבל אמר זאת בנימה שגברים נוקטים כשרצונם שלא יאמינו להם. היא נענתה לכך, וחיסלה אותו כמו פשוטת עם זרה להווייתו, אך במידה.

״בטח אצלך בבית.״

כך המשיכה לתמרן אותו עד שלכדה אותו בשיחת חולין. שיחקה בניחוש גילו, וטעתה בשנה אחת יותר מדי: ארבעים ושש. שיחקה בזיהוי ארצו על פי המבטא, והובסה בפעם השלישית: גרינגו היספני. ניסתה לנחש את מקצועו, ובניסיון השני הוא הקדים ואמר לה שהוא מהנדס אזרחי. והיא חשדה שזו רק תחבולה למנוע ממנה לקלוע לאמת.

הם דיברו על התעוזה שבעיבוד דביסי לבולרו, אלא שהוא כלל לא הבחין בכך. מן הסתם הבין שהיא מבינה במוזיקה, ואילו הוא לא הרחיק מעבר ל״הדנובה הכחולה״. היא סיפרה לו שהיא קוראת את דרקולה של בראם סטוקר. הוא קרא את הספר בתיכון, ועדיין התרשם מהאפיזודה שבה הרוזן מגיע ללונדון בדמות כלב. היא הסכימה איתו, ולא הבינה מדוע שינה זאת פרנסיס פורד קופולה בסרטו הבלתי נשכח. עם המשקה השני הרגישה שהברנדי חבר לג׳ין איפשהו בליבה, ונאלצה להתרכז כדי לא לאבד את הראש. המוזיקה הסתיימה באחת עשרה, והתזמורת המתינה רק שהם ילכו כדי לסגור.

היא הכירה אותו אז כאילו חייתה איתו מאז ומעולם. ידעה שהוא נקי, מקפיד על לבושו ללא דופי, אצבעותיו שקטות ולציפורניהן ברק טבעי, והוא טוב לב ופחדן. הבינה שעיניה הגדולות הצהובות מביכות אותו, ולא הסירה אותן ממנו. אז חשה חזקה דייה לעשות את הצעד שלא עלה על דעתה אפילו בחלום כל חייה, ועשתה אותו בלי כחל וסרק:

״נעלה?״

הוא איבד את השליטה במצב.

״אני לא גר כאן,״ אמר.

אלא שהיא לא חיכתה אפילו שיסיים לומר זאת.

״אני כן,״ אמרה, קמה וטלטלה קלות את ראשה כדי שלא יסתחרר. ״קומה שנייה, חדר 203, מימין למדרגות. אל תדפוק, רק דחף את הדלת.״

היא עלתה אל החדר בפחד המענג שלא חשה מאז ליל כלולותיה, הפעילה את המאוורר, אך לא הדליקה את האור, התפשטה בחשיכה ללא שיהוי והניחה אחריה שובל של בגדים מן הסף עד חדר הרחצה. כשהדליקה את האור בפינת האיפור נאלצה לעצום את עיניה ולשאוף שאיפה עמוקה כדי להסדיר את נשימתה ואת הרעד בידיה. רחצה את איבר המין שלה במהירות, את בתי השחי ואת אצבעות הרגליים שנמעכו בגומי של נעליה, שכן למרות כל היזע של אחר הצהריים לא חשבה להתרחץ אלא למחרת. באין לה זמן לצחצח שיניים שמה על לשונה טיפה של משחת שיניים וחזרה אל החדר שהואר רק באלכסון באור מפינת האיפור.

היא לא חיכתה עד שידחוף האורח את הדלת, אלא פתחה אותה מבפנים כששמעה אותו מתקרב. הוא נבהל, אך היא לא הניחה לו אף רגע בחשיכה. תלשה מעליו את הז׳קט שלו במריטות נמרצות, את עניבתו, את חולצתו, והשליכה הכול מעבר לכתפה על הרצפה. בעודה עושה זאת, התפשט באוויר ריח קל של לוונדר. תחילה ניסה הגבר לסייע לה, אך היא הקדימה אותו. משהפשיטה אותו עירום ממותניו ומעלה, הושיבה אותו על שפת המיטה וכרעה על ברכיה כדי לחלוץ את נעליו ולהסיר את גרביו. הוא שחרר בינתיים את אבזם חגורתו והתיר את כפתורי החנות, כך שלא נותר לה אלא למשוך את המכנסיים כדי להסירם. איש משניהם לא שעה אל השטרות והמטבעות והאולר שהתגלגלו על הרצפה. לבסוף עזרה לו להוריד את התחתונים לאורך רגליו, והבחינה שאינו מצויד היטב כמו בעלה, המבוגר היחיד שהכירה עירום, אך היה רגוע וזקוף.

היא לא הניחה לו שום יוזמה. רכבה עליו עד העצם, וטרפה אותו רק לעצמה, בלי לחשוב עליו, עד שנותרו שניהם תשושים והמומים במרחץ זיעה. היא נשארה למעלה, נאבקת בנקיפות המצפון הראשונות תחת שאונו המחניק של המאוורר, עד שקלטה שהוא מתקשה לנשום, שרוע בפישוט איברים מתחת לגופה, ונשכבה פרקדן לצידו. הוא לא זז עד ששבה אליו נשימתו כדי לשאול:

״למה אני?״

״רגע של השראה,״ אמרה.

״מאישה כמוך,״ אמר, ״זה כבוד.״

״אה,״ עקצה אותו, ״לא עונג?״

הוא לא השיב, ושניהם שכבו קשובים לרחשי נשמתם. החדר היה יפה בהשתקפות האור הירוק מן הלגונה. נשמע משק כנפיים. הוא שאל: ״מה זה?״ היא סיפרה לו על הרגליהן של האנפות בלילה. מקץ שעה ארוכה של התלחשויות סתמיות היא החלה לחקור אותו באצבעותיה, לאט־לאט, מן החזה עד שיפולי הבטן. המשיכה את המגע מכפות רגליו ולאורך שוקיו, ונוכחה לדעת שכולו מכוסה פלומה עבה ורכה כמו אזוב באפריל. אחר כך חזרה וחיפשה באצבעותיה את החיה במנוחתה ומצאה אותה קצרת נשימה אך חיה. הוא שינה את תנוחתו כדי להקל עליה. היא זיהתה אותו בכריות אצבעותיה: הגודל, הצורה, הפְרֵנוּלוּם המשתוקק, העטרת המשיית המסתיימת במעין חפת שכמו נתפר והודק בסיכות. היא מיששה ומנתה את התפרים, והוא מיהר והסביר לה את מה שהעלתה בדמיונה: ״מלו אותי בבגרותי.״ והוסיף באנחה: ״זה היה עונג יחיד במינו.״

״סוף־סוף,״ אמרה בלי סלחנות, ״משהו שהוא לא כבוד.״

היא נחפזה לרכך את המהלומה בנשיקות עדינות על אוזנו, על צווארו. הוא חיפש את שפתיה והם התנשקו נשיקת פה בפעם הראשונה. היא חזרה וחיפשה אותו, ומצאה אותו מוכן לקרב. היא רצתה להתנפל עליו מחדש, אך הוא התגלה כמאהב אנין שהביא אותה בלי חיפזון עד נקודת הרתיחה. היא הופתעה שידיים כה בסיסיות מסוגלות לעדינות כזו, וניסתה להתנגד בחנחונים שקופים. אבל הוא כפה את עצמו עליה בתקיפות, תמרן בה כאוות נפשו ועשה אותה מאושרת.

אחרי השעה שתיים זעזע רעם את יסודות הבניין, והרוח פרצה את בריח החלון. היא מיהרה לסגור אותו, ובהבזק האור הפתאומי של ברק נוסף ראתה את הלגונה הסוערת, ומבעד לגשם ראתה באופק את הירח העצום ואת האנפות הכחולות מרחפות בלי אוויר בסופה. הוא ישן.

בשובה למיטה הסתבכו רגליה בבגדים של שניהם. היא השאירה את שלה על הרצפה כדי לאסוף אותם אחר כך, ותלתה את הז׳קט שלו על גב כיסא, אחר כך תלתה את החולצה והעניבה, קיפלה בזהירות את המכנסיים כדי לא לקלקל את הקפל והניחה עליהם את המפתחות, את האולר ואת הכסף. אוויר החדר הוצן בשל הסערה, ולכן לבשה את כותונת הלילה הוורודה העשויה משי גולמי שדקר את עורה. הגבר, שישן על צידו ברגליים מקופלות, נראה לה כיתום גדל ממדים, והיא לא יכלה לעצור דחף של חמלה. היא נשכבה ליד גבו, חבקה את מותניו, והחמימות של גופה ספוג הזיעה העירה אותו. הוא פלט נשיפה צרודה וזז הצידה מתוך שינה. היא בקושי נרדמה, והתעוררה בהיעדר המאוורר החשמלי כשכבה האור והחדר נותר באפלולית לוהטת. הוא נחר אז בשריקה מתמדת. כמעשה קונדס התחילה לגרות אותו באצבעותיה. הוא הפסיק לנחור בעווית פתאומית והחל לחזור לחיים. היא עזבה אותו לרגע והסירה במשיכה אחת את כותונת הלילה. אולם כשחזרה אליו כל תחבולותיה היו לשווא, והיא הבינה שהוא מעמיד פני ישן כדי לא לספק אותה בפעם השלישית. לכן חזרה ולבשה את הכותונת, ונרדמה בגבה אליו.

השעון הטבעי שלה העיר אותה בשש. שכבה רגע והניחה למחשבותיה לנדוד, ולא העזה להודות בהלמות הכאב ברקותיה, או בבחילה המקפיאה, או באי־הנחת בשל משהו לא ידוע שמצפה לה מן הסתם בחיים הרגילים. על פי רעש המאוורר הבינה שפינת השינה כבר גלויה באור השחר הכחול של הלגונה. בבת אחת, כמו ברק מוות, הכתה בה ההכרה הברוטלית שנאפה ושישנה לראשונה בחייה עם גבר שאינו הגבר שלה. מבוהלת, פנתה להביט בו מעבר לכתפה, והוא לא היה שם. גם לא בחדר הרחצה. היא הדליקה את האורות הגדולים וראתה שבגדיו אינם, ולעומת זאת בגדיה שלה, שהשליכה על הרצפה, קופלו והונחו כמו באהבה על הכיסא. רק אז קלטה שאינה יודעת עליו דבר, אפילו לא את שמו, וכל מה שנותר לה מן הלילה המטורף שלה היה ניחוח עגום של לוונדר באוויר הטהור של הסערה. ורק כשהרימה את הספר מהשולחן כדי להכניס אותו לתיק תפסה שהוא השאיר בין דפיו המזוויעים שטר של עשרים דולר.