קרתגו

עורב

מרוב שקאטו הפך דו-ממדי לפעמים דמיינתי שהוא הולך ונהיה אידיאה של חתול, עד שבסוף יישאר ממנו חתול מצויר. חתול שיזכה לחיים לא-פיזיים. הוא הלך והפך לאוד של עצמו, הלך והפך לעורב דרוס. פרוותו הפכה לנוצות, עצמותיו הבולטות היו לכנפיים שמוטות, הליכתו נהייתה מוזרה והיללות הפכו לקריאת ״קרע״. הוא חרג מגופו, לא הייתה הלימה בין עוצמותיו לבין גופו הדל.

בגילו הוא כבר לא טיפס עלי, הוא דרך עלי. לא זז. הוא היה מחכה. ואז היה מביט בי כאילו ה״אין זמן״ הופך ל״יש זמן״. אני משחזר: אני עוזר לו לעלות על המיטה, אבל לפני כן אנחנו מצטלבים במבט, וזה אותו מבט הדדי נדיר שמתקיים בין עורב שאין בכוחו לעוף לאדם בעל כוונות טובות שהרגע זיהה אותו מסתתר בקרן זווית. ואז מגיע הרגע שבו הוא הופך לחיות אחרות: הוא משמיע את הקול, לעתים כמו הקול שמייצר לוויתן שדוחס מים החוצה, לעתים כמו סוס מתנשף. קאטו דוחס אוויר החוצה, מפנה מקום. אני מודה לו ברגעים האלה, רגעי חסד שבהם הטבע מתאחד עם חדר השינה. ברגע הבא הוא מצופף את ראשו לתוך ידי, מנגח אותו לתוכה. וכך נשאר. זה סימן. כעת אני צריך להפעיל לחץ מתון כדי להפוך את האירוע, בתנועה איטית, לליטוף.

התיישבתי על האסלה. קאטו פסע לעברי, נעמד לידי, מחולל באמצעות צעדיו וציפורניו את הקצב הזקן הייחודי לו, מצליח לפעפע את האינטימיות הזולגת ממנו אל תוך הרגע הפרטי שלי. ניסיתי לדמיין את הרקמות הפנימיות שלו, לדמיין את זרם הדם שרודף אחרי עצמו בתוך גופו, לצייר לעצמי את מנגנון איבריו שארוז בתוך פרוותו, שאִפשר, גם הוא, את העיניים האלה. מפתה להיאחז בחומר, לנבור בו אחר נחמה. 

שורד

גופך התעייף, מאוד התעייף. אבל רוחך נשאה אותו והתייגעה רק במקצת. ובאמת, כמה שנחלשת, אי-אפשר היה לייחס לך קמילה. להפך, ככל שהפכת דק יותר, כך כוח החיים שלך הפך מחֻוָר יותר. מפתה להסביר את המהירות שבה הגעת לטונים גבוהים בזקנתך דרך הרוח, אבל בוקעת בתוכי הבנה, שטרם הוציאה שורש, שנכון יותר להסביר את זה בעייפותו של הגוף, שלא יכול יותר לשמש כפילטר וכחוצץ. גם כשהיית צעיר הגעת לטונים גבוהים, אבל בעיקר אצל הווטרינרים. בודדים זיהו את עוצמתך וידעו לפנות לה מקום, וגם לי זה קרה באיחור. גם אתה וגם אני הזהרנו את הווטרינר המחליף שלא יכניס את ידו לארגז שבו התבצרת. אבל הוא לא הקשיב, בעיקר לא לך.

לעתים המבט שלך היה לאה כל כך. מצועף. אבל היית חזק מעצמך. שרדת כי זה הדבר שהיה עליך לעשות, ולא כי זה היה בהכרח הדבר המועיל עבורך.

אודיסיאה בצומת מורשה

בנסיעת הבוקר המוקדמת מול השמש הרגשתי את תכונתם של מנופי היקום, ושל ציריו. תנועה איטית, נפקחת, מגיחה מתוך נוזל צמיגי, מבעבע, אוצרת בתוכה כוח גולמי; למשך זמן, קצר ורחב, הכול נראה הרואי. אבל גם ריק. כמו משוואה לוגית עם כמת כולל, שלא מניח קיום. לרגע נפעמתי מהדבר הענק הזה שבתוכו הכול רוחש, ומכך שאני מתקיים בתוכו. זה מאשש את קיומי, אבל בה בעת מבטל אותו. ואז, תוך ששאבתי אוויר מתוכי ולתוכי, נסערתי מכך שקיומי הפרטי, סתמי ואקראי, היה באינטראקציה עם צורת חיים אחרת, עם חתול – חיית בר מבויתת למחצה. יחסים. לשנייה חטופה ומרעידה נטענתי בניצוץ של משמעות. בתוך התנועה המתמדת של זרועות היקום, הוא ואני הראינו אהבה וגילינו חיבה זה לזה.

כל זה נשמע לי מיוחד ויפה באותו בוקר, ניזון מהאנרגיה הקוסמית שמסביבי, חושב מחשבות אינטימיות בזמן שאני נוהג לעבודה. אבל תוך כדי שחשבתי אותן הרגשתי שהמילים מאבדות את חשיבותן, שהצבע שלהן והקסם שבהן ניטל מהן ברגע שהן נחשבו; שהן איבדו את הכוח שלהן תוך כדי חשיבה, ושאין טעם לכתוב אותן.

חמימות של בוקר, בשמיים קרני השמש נשברות בעננים. עמדתי ברמזור. ברדיו אמרו שלפני 900 מיליון שנה שני כוכבים התנגשו זה בזה ורק באמצע אוגוסט 2019 גלי ההדף של ההתנגשות הגיעו לכדור הארץ ונקלטו במחשבים. לשמע נתונים אלה חייכתי לעצמי בהנאה גדולה. אבל הם הפריעו לי. בתוך צומת המידע הזה התחוור לי שהמצוקה שמטרידה אותי כל כך מתקיימת במעין חור שחור ומבחינה תיאורטית אינה יכולה להתקיים, ולכל היותר אין לה שום חשיבות. אבל היא קיימת, ומשמעותית. 

מרפק

את ישנה, גבך מופנה אלי. אני מלטף את חלקה האחורי של ידך, צמוד למרפק. העור שלך כל כך רך. זה מסקרן. הנחתי את הספר והתמקדתי בליטוף. כעת כבר מיששתי. אחר כך שוב ליטפתי. ואז הזזת את היד. אני לא חושב שאי פעם ליטפתי אותך שם. כאשר אנחנו הופכים להורים, קראתי פעם, אנחנו הופכים לשחקני משנה בחיים שלנו. קמתי להתקלח. תחת המים החמים עלה בדעתי שאנחנו תמיד שחקני משנה בחיים שלנו. לפעמים רציתי שקאטו, כמו פינוקיו, יהפוך לבן-אדם. ושאני אוכל לספר לו דברים, לשוחח איתו על מה כדאי ועל מה פחות ולהגיד לו שאני רוצה בטובתו, תמיד בטובתו. זה יפה, לרצות תמיד בטובתו של מישהו זה יפה.

מבט

ככל שקאטו הזדקן הוא הפך ערני יותר למיקומי במרחב. כאשר הייתי יוצא מחדר השינה היה צד אותי במבטו. הוא היה מניע את ראשו מתון-מתון ומייצר תנועת הסתכלות.

שוב הבטנו זה בזה. אותו מבט איטי. הרגע הזה הוא סדרה כבדה של פיצוצים אטומיים, מבוקרים. הזמן מתרחב. הכול קורה בהילוך איטי וסמיך ברגע הזה. והרעש הופך שקט וחסום. אפשר למות מתרכובת הרגשות האלה. לכן הייתי מעכב את היציאה מהחדר. דוחה אותה. צריך לצאת מהחדר עם שיווי משקל.

מתוך ״קרתגו״, מאת זהר כוכבי, הוצאת ״עולם חדש״, (עריכה: עליזה ציגלר) 2021

תמונה ראשית: חתול בשקית. תצלום: אני אדיגיוזליאן, unsplash.com

Photo by Ani Adigyozalyan on Unsplash