לאהוב

מה יכול יצור לעשות
בין יצורים, אם לא לאהוב?
אם לא לאהוב ולשכוח,
לאהוב ולאהוב רע,
לאהוב, לאבד אהבה, לאהוב?
אם לא תמיד, ואפילו בעיניים זגוגיות, לאהוב?

מה יכול, אני שואל, היצור המלא אהבה,
הבודד, החג לו ביקום, אם לא
לחוג גם הוא, ולאהוב?
לאהוב את מה שהים מביא אל החוף,
את מה שהוא קובר, ואת מה שברוח הימית,
הוא מלח, או צורך באהבה, או פשוט כמיהה?

לאהוב חגיגית את הדקלים במדבר,
את מה שהוא התמסרות או סגידה מלאת ציפייה,
ולאהוב את מה שאינו מסביר פנים, את הקשה,
אגרטל ללא פרח, רצפת ברזל,
ואת החזה שאינו זז, ואת הרחוב הנראה בחלום, וציפור טרף.

זהו גורלנו: אהבה ללא חשבון,
מחולקת בין הדברים הבוגדניים או חסרי הערך,
נתינה ללא גבולות לכפיות טובה מוחלטת,
ובקונכיה הריקה של האהבה, החיפוש המהוסס,
הסבלני, של עוד ועוד אהבה.

לאהוב את עצם החוסר שלנו באהבה, וביובש שלנו,
לאהוב את המים המרומזים, את הנשיקה הדוממת, את הצמא האינסופי.