אסיה הקטנה

לאומיות: מביכה ומלהיבה, סוחפת וריקנית, מגבשת ומחריבה. האם היא מוצר מותרות או כורח קיומי?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

רצה המקרה והגענו לאיזמיר/סמירנה שבתורכיה בתשעה בספטמבר המכונה איילול (Eylül) למניינם. מטרופולין ענק של שלושה וחצי מיליון איש, הפרושים על פני מפרץ ענק עם רבי קומות שמכסים את ההרים מסביב. יצאנו לשוטט בטיילת הענקית שלידה מתגמדת זו של תל אביב בין רדינג ליפו. אווירה חגיגית משהו, עם המון דגלי לאום אדומים לבנים ויציעים ארעיים שהוקמו ומחכים לאיזה אירוע. ברחובות המון אנשים, מי לבוש פראנג'י כמונו ומי מתהלך בלבוש מסורתי, שמעיד על הזמן הקצר יחסית שחלף מאז שירדה משפחתו מרמת אנטוליה לעיר (ומה שמפתיע ולא כל כך נפוץ בישראל: משפחות עם לבוש מעורב, בן משפחה מסורתי ואחר מודרני). האנשים ישבו לפי מעמדם וכיסם, מי במסעדת דגים יוקרתית ומי על הדשא מפצח גרעינים או אוכל תירס. מן הון להון הגענו לשכונת אלסאנצ'אק שם מתרכזים יותר יאפים ושאר נינוחים בסגנון המערבי, עטויי סמארטפונים ושותי סטארבאקס, שיכלו בהחלט להתחלף עם צעירים בתל אביב, אלה ואלה חיקוי מחוספס של בני גילם האירופים הסטריליים משהו. נכנסנו לאחד מהברים הרבים למשוך דואר ולהרוות את צימאוננו במשקה הלאומי, בירת אפאס הלא היא אפסוס, בעבר עיר ואם בעולם ההלניסטי והרומי, שבה עבר בין השאר שאול התרסי (מהעיר טרסוס גם היא היום בתורכיה) משווק את תורתו של ישוע הגלילי. אגב גם שבתי צבי, משיח השקר שצבר הרבה לייקים בקרב העם היהודי בסוף המאה השבע-עשרה הוא יליד העיר. לכשיצאנו מהבאר כבר הייתה הטיילת מלאה בהמונים, עם שמח טף צוהל. מסכי טלוויזיה מציגים סרטי ארכיון נדירים משנות העשרים – תתארו לכם, לראות בסרט את טרומפלדור מוליך את גדוד נהגי הפרדות.

כאן אולי המקום לעשות אתנחתא היסטורית מקוצרת לטובת הדור שלא ידע את הקיסר פראנץ יוזף, אלה שנולדו מאוחר או שסתם מעדיפים לחזור על ההיסטוריה מאשר ללמוד ממנה. בסוף מלחמת העולם, האנגלים והצרפתים פרקו (חצי בכוונה וחצי בטעות) את האימפריה העותומנית. זה מה שאפשר בעצם את הפלישה הציונית שמפירותיה אנחנו נהנים וסובלים עד עצם היום הזה יחד עם שאר העולם. הם המשיכו להתעלל בגופתה של האימפריה וקרעו ממנה שטחים שניתנו ליוונים, לאיטלקים, לרוסים ולאחרים. היוונים, שלאומיותם בקושי הוקמה לתחייה (או הומצאה) במאה הקודמת על ידי האנגלים הם השתלטו על אזורים בים האגאי כולל סמירנה וחלמו על יוון הגדולה. מוסטפה כמאל המכונה אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, גייס את כל המשאבים הלאומיים, כבש מחדש את האזור וייצב את הגבולות הנוכחיים. הכניסה לסמירנה הייתה מלווה במרחץ דמים (גם היוונים מן הסתם לא טמנו ידם בצלחת כשהשתלטו זמנית על האזור) ובחילופי אוכלוסין נרחבים – קרוב למיליון יוונים עזבו את נחלת אבות אבותיהם ועברו כפליטים ליוון, לעומת כמאתיים אלף תורכים שעזבו את צפון יוון ואת כרתים. אגב, צחוק הגורל הוא שאלה שנאלצו לעזוב את כרתים ולהגר לתורכיה היו  יוונים מהאליטות של האי (עם אילן יוחסין שמגיע אולי למינותאורוס) שהתאסלמו במהלך השלטון העותומני מסיבות של נוחיות ושבינם לבין התורכיות לא היה דבר.

אתאטורק

אתאטורק: אבי התורכים, אבי התורכים, אבי התורכים. תצלום: מקס בנידזה

אז אנחנו כאן בחגיגות יום השחרור, עם שמחה עממית אמיתית שגואה ברחובות. הרמקולים מפליאים בשבחו של הזקן אבי התורכים, ואז מתחילה החגיגה האמיתית. להק מטוסי קרב פוצחים בתרגילי אירובטיקה מרשימים ואפילו עוצרי נשימה. שישה מטוסי אף-משהו צבועים באדום ובלבן טסים נמוך ונוסקים לגובה, יוצרים פרחים ומסתובבים סביב צירם ומה לא והקריין מתלהב כמו שדרן ספורט בימי הרדיו ומספר בשבחה של התעשייה האווירית המקומית והטכנולוגיה התורכית שבתוך המטוסים והבחורים המצוינים שיושבים בקוקפיט ושיעמדו בגבורה מול אחמדינג'אד, נתניהו ופוטין גם יחד. הקהל מתלהב וצוהל בגאווה לאומית נרגשת עם כל להטוט אווירי – אני רואה מולי אישה שמקשיבה לקריין בהתלהבות, מהנהנת בראשה, מצביעה על המטוסים, מלאת שמחה אמיתית כאילו רואה את הילדים שלה מופיעים בהצגת בית הספר...

ואני, מחשבותיי נושאות אותי במרחב ובזמן מעבר לים שלנו ושלהם אל מצעד יום העצמאות בחיפה, מתישהו בתחילת שנות הששים. אני זוכר את עצמי, ילד קטן, יורד עם אבי ברגל מהגבעות של הכרמל הצרפתי, בין שיחים של סירה קוצנית שהוחלפו אחר כך בשיכונים, אל דרך החוף, לצפות בחיילינו הצועדים, בטנקים הרועמים, ברמקולים החגיגיים ובמטוסי המיראג'. הייתה זו התלהבות לאומית פטריוטיות תמימה, כמו של אותם תורכים בקהל, שנמשכה עוד כמה שנים ואף הועצמה לממדים אדירים אחרי זריקת ההורמונים של ששים ושבע, אבל מאז במשך השנים דעכה והפכה לזיכרון מביך – משהו כמו העובדה שהשתמשת בחיתולים בינקותך,

בתחילת ספרו המצוין "זיכרונותיו של גרמני" מסביר סבאסטיאן הפנר איך כאדם צעיר הוא לא נמשך אל הנאציזם כרבים מבני דורו, כי היה לו חוש אסתטי והנאציזם פשוט דחה אותו. להבדיל אלפי הבדלות, התפתחה בסביבה שלי דחייה אסתטית אמוציונלית חזקה של המיליטריזם, של יצר העדר, של הדגל הכחול לבן ושל מה שנתפש כפרובינציאליות המנותקת מזרמי האופנה האינטלקטואלית במערב (זו של שנות הששים שהגיעה לישראל בשנות השבעים) שבחרה להיכנס לצוללת הצהובה ולסגת מווייטנאם. עוד היו במשך השנים פה ושם גילויים של שמחת המונים כשצ.ס.ק.א אכלה אותה או כשזכינו באירוויזיון, אבל הכיוון הכללי היה של ניכור, עם הגב לים ועם הראש לשם, לאיזו מערביות מודרנית אינדיבידואליסטית ופוסט-לאומנית, שבה ללטף טנקים נחשב פטישיזם פשיסטי וכך גם טקס יום הזיכרון בבית הספר הריאלי עם מדי הגדנ"ע.

הניכור הזה הלך והקצין בימי שלטונו של מנחם בגין, שכנגד כל נטיות ליבה של האליטה, החזיר את המדינה ללאומיות של שנות העשרים במזרח אירופה והפך את הפטריוטיזם לנחלתם של "מוכרי חמוצים" ומתנחלים דתיים שכל יפה נפש ואנין טעם (מטעם עצמו) ירחק מהם. וכל זה הגיע לתחתית בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שנפתחה בהתלהבות עממית ובאופוריה על הבופור כמו ניסיון להחיות את הזקפה הלאומית של פעם. בדרכי לבסיס המחשבים והשלישות שבו שרתּי שאלו אותי ילדי בית ספר, נלהבים כמו שהייתי אני בששים ושבע, איך מתקדמת הלחימה. הם לא ידעו שאני ממלא את התפקיד הלא מתגמל של שגריר אש"פ במחנה, אלוף רמת גן בתקיעת סכין בגב האומה. אחר כך הממשלה ארגנה תערוכת שלל שנלקח במלחמה לשמחת ההמונים ולדאבת האנינים והדגל הכחול-לבן הפך סופית לסמל שהופקע לטובת מודעות הבחירות של תנועת התחייה, רכבי המתנחלים ונאומי הכיכרות.

מבירא עמיקתא שכזו אפשר היה רק לעלות ועם השנים התפייסתי עם הלאומיות שלנו כשהבנתי שבאזור שלנו אי אפשר להקפיץ אנשים במהירות לדרגה של תודעה שחלק מהתושבים בחלק מארצות אירופה המערבית הגיעו אליה (ואולי רק באופן זמני) אחרי שתי מלחמות עולם ומה לא. וגם הנסיבות המקומיות, הזמן והמקום הספציפיים במזרח התיכון שונים: באזור שלנו רוב האנשים הם כמו התורכים האלה ברחוב שמריעים לצבאם בריש גלי וללא תסביכים, ושמחר אם יהיה צורך, יוכלו לספק אנשים שיצאו לפוגרום ולהרוג כורדים כמו את אחיו של נהג המונית איתו נסענו בלילה מאפסוס. גם אם הנטייה האסתטית והאמוציונלית היא כל כולה נגד, וגם אם הלאומיות שלנו היא מביכה לפעמים וחסרת סטייל ומפוברקת, אולי יש משהו בטענה שאנחנו לא יכולים להתנהג כמו שממליצים לנו האדונים המכובדים מה"גארדיאן".

אחרי שחזרנו למלון רצתי לספר לחבר'ה. סרדאר התורכי אמר שמן הסתם האלקטרוניקה בתוך המטוסים היא מתוצרתנו המשובחת. סיפיס היווני שמוצא אמו מפליטי סמירנה אמר שיום השחרור הזה מכונה אצלם יום האסון (איך היינו אומרים את זה בעברית?) של אסיה הקטנה. ושם בטיילת, רק דגל יווני אחד קטן נותר מתנפנף על בניין הקונסוליה שלהם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עודד מלר (1957-2018), יליד חיפה, היה חוקר בתחום מדעי המחשב  וחבר מכון המחקר הצרפתי CNRS.

תמונה ראשית: תורכי, יווני, מצרי, ישראלי ועוד. תצלום: פילה-רין פריסקה, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עודד מלר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אסיה הקטנה

03
סמדר זאבי

בס"ד
מחדדת שהמושג לאומיות לעתים מכיל זהות דתית ולא רק קשר היסטורי או תרבותי או קשר לשוני...
נראה לי שכשמדובר במתנחלים באופן לעגני, זה מעיד על חומר נפץ תרבותי ולא מכבד כפי שהלאומיות אכן מבטאת בהשקפת העולם.