אשת חיל לא תודה

סימון דה בובואר, אחת מנביאות הפמיניזם ושחרור האישה, לא האמינה שנשים צריכים להיות חזקות. מדוע?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בספרה ״המין השני״ (1949), טענה סימון דה בובואר שנשים נמצאות בעמדת נחיתות בחברה בה הן גדלו לאורם של מיתוסים אודות נשים, מיתוסים ״שאינם מתיישבים זה עם זה״. במקום שיעודדו אותן לחלום את חלומותיהן, ולשאוף לפרויקטים משמעותיים בחייהן, בובואר טענה כי המיתוסים המוצעים לנשים, בין אם הם בתחום הספרות, ההיסטוריה, המדע או הפסיכואנליזה, עודדו אותן להאמין שאישה נועדה לחיות למען אחרים - ובמיוחד למען גברים. לאורך הילדות האכילו את הבנות בסיפורים שגרמו להן להאמין שלהצליח כאישה משמעותו להצליח באהבה - ולהצליח בתחומים  אחרים יגרום להן להיות פחות  נאהבות.

היא ניסתה לתאר את איך זה להפוך לנשים בעולם בו גברים הגדירו אותן בצורות אלו - וכיצד הדבר גרם לרבות מהן לחוש פיצול וחוסר שביעות רצון

על אף שחלק מטענותיה של בובואר נראות מיושנות היום, השיטה בה בחרה בספר ״המין השני״ הייתה פורצת דרך, דואלית וראויה לתשומת לב: בכרך הראשון היא בחנה כמה עובדות ומיתוסים אודות נשים, שנכתבו על ידי גברים. בכרך השני היא ניסתה לתאר את איך זה להפוך לנשים בעולם בו גברים הגדירו אותן בצורות אלו - וכיצד הדבר גרם לרבות מהן לחוש פיצול וחוסר שביעות רצון.

בעוד שבנים חונכו להאמין שהם יכולים להעריך את העצמאות והיצירתיות שלהם, ויחד עם זה לקיים קשרים אישיים משגשגים, על פי הניתוח של בובואר, השכלתה של האישה גרמה לה לעתים קרובות מדי לחוש 'קרועה' בין הבחירה בין חירות לאהבה. היא כתבה: אישה ״נידונה״ לרגשות של כישלון ואשמה, כיוון שאם תצליח להתאים את עצמה לאידיאלים של מיתוס הנשיות, היא תהפוך לאשליה אופטית, ותחדול להיות בת אדם. מצופה ממנה לגלם בתוכה ׳ישות לא אנושית: אישה חזקה, אם נערצת, אישה ישרת דרך וכו׳. כיוון שנשיות קשורה קשר עז להעדפת צרכי האחרים על פני צרכיה היא, ולחיבה ונתינה, כאשר אישה "חושבת, חולמת, ישנה, חושקת ויש לה שאיפות" משלה, היא הופכת להיות פחות נשית - מה שבמטבע החברתי של שנת 1949 לפחות משמעותו הייתה שאישה כזאת הפכה לאישה נחותה.

במהדורה הצרפתית של "המין השני", אחד המיתוסים האלו של הנשיות - la femme forte ("האישה החזקה") - מופיע פעמים רבות יותר מאשר בתרגום האנגלי. בנוסף לקטע שהוזכר לעיל, ״האישה החזקה״ מודגשת בדיון של בובואר על ייצוגן של נשים בטקסטים הקדושים ובמסורות הדתיות. התנ״ך והברית החדשה מהללים את האישה החזקה. בנצרות (בקריאה של בובואר), הבתולה זוכה לכבוד על הדרך "הצנועה והכנועה" שבה היא שומרת את עצמה לחתונה: ועומדת איתן מול תשוקות גופניות. באמונות הפוליתאיסטיות של ההינדואיזם ושל רומא העתיקה, בובואר מצאה אלות שביטאו כוח נשי דומה של איפוק.

אבל ״אשת החיל״ מפרק ל"א בספר משלי, טקסט שהוא אקרוסתיכון יפהפה, היא זאת שזוכה להתייחסות מיוחדת של בובואר, כיוון שאישה חזקה זאת אינה רק צנועה. היא גם חרוצה ועובדת בנחישות וללא תלונה. בובואר מצטטת:

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים (פסוק י"ג)

וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה (פסוק ט"ו)

לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְל נֵרָהּ (פסוק י"ח)

וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל (פסוק כ"ז)

לאור המסר הכללי של השיר, בחירתה של בובואר בשורות אלה מסקרנת (ואולי גם מעידה על תחבולה רטורית המתעלמת מהאפשרות לקריאות חומלות יותר של הפרק), כיוון שהאישה בטקסט עתיק וידוע זה נראית עצמאית בצורה כה אנכרוניסטית. היא לא מוצגת רק בתפקידים ארוטיים או משפחתיים, ובובואר הייתה תומכת נלהבת של "האישה העצמאית" אשר שילבה בחייה אהבה עם פרויקטים אחרים. אשת החיל במשלי ל"א עובדת בעבודה יצרנית, היא מנהלת את כספה שלה, רוכשת שדות, זורעת יבולים, וסוחרת בהצלחה כה רבה, עד כדי כך שיש לה רווחים להשקיע בכרמים, ומספיק עודפים כדי להלביש את משפחתה בסגול (צבע שבימי קדם העיד על יכולת כלכלית), ועבודתה זוכה לשבחים בשערי העיר.

אז היכן טמונה הבעיה? מבחינתה של בובואר, הבעיה היא שדוגמה ומופת של נשיות חזקה מוגבלת לעשיית עבודות בית, מהסוג שמוטל כמעט רק על ילדות ונשים ומוצג להן כחלק מ״ייעודן הנשי״, כדרך החיים שבה הן מראות את אהבתן לאחרים.

בובואר סבורה ששבחים מסוג זה ל"אשת חיל" הם לעיתים קרובות פיתיון שגורם לנשים להמשיך להקריב את עצמן, ללא קבלת דבר בתמורה, כדי להפוך את ביתן להיכלי רוגע ומנוחה לכולם חוץ מאשר לעצמן

בעלה, ילדיה וכל העיר מהללים את ״אשת החיל״ על עשייתה והצלחתה, אך בובואר סבורה ששבחים מסוג זה הם לעיתים קרובות פיתיון שגורם לנשים להמשיך להקריב את עצמן, ללא קבלת דבר בתמורה, כדי להפוך את ביתן להיכלי רוגע ומנוחה לכולם חוץ מאשר לעצמן. הפיתיון והקרס הם חלק מתרמית מכירות כל כך ישנה, שקשה להבין איך היא עדיין עובדת: הפיתיון הוא אהבה, והקרס, עד כמה - ובאופן לא פרופורציוני - נשים אמורות לעבוד למענה. המיתוס של האישה החזקה עיצב נשים להאמין שלמען האהבה מובן מאליו שעליהן לבחור את הצמר והפשתן, לא לכבות את הנר בלילה, לקום לפני הנץ החמה, ולהתנגד לפיתויי הבטלה. ולא פחות מכך, מובן מאליו שביטוי של אהבה הוא שהאישה תתמוך בשגשוג המשפחה ורק לעיתים נדירות תשאל את עצמה: ומה איתי?

מאה שנה קודם לפני סימון דה בובואר הסופר אונורה דה בלזק הודיע לגברים שהסוד של החזקת רעיות המרוצות מכך שהן שפחות הוא לשכנע אותן שהן בעצם מלכות, ועבודות בית הן חלק מתפארת שלטונן. אבל אם לאהוב משמעותו לשרת, ושרות הוא חלק מתפארת המלכות, שואלת בובואר: מדוע גברים לא רוצים חלק בזה?

מוזגת החלב, ורמיר

"מוזגת החלב" (1658), יוהנס ורמיר, מוזיאון הרייקסמוזיאום, אמסטרדם. תצלום:Google Art Project, ויקיפדיה

כפי שכתבה במאמר לאחר פרסום "המין השני":

״עם כל הקשקוש שנכתב על ההוד וההדר שיש בכזאת נדיבות, מדוע לא לתת לגבר ההזדמנות להשתתף במסירות הזאת, בטשטוש גבולות האני, מעורר הקנאה, שנחשב ללחם חוקן של הנשים?"

בקריאה שלי, התנגדותה של בובואר ל"אשת חיל" ממשלי ל"א אינה בגלל שהיא חזקה - ואפילו לא, בהכרח, בגלל שהיא מקריבה את עצמה, הסיבה להתנגדותה היא שבשום רגע איננו שומעים את הצד שלה בסיפור, כך שלא ניתן לדעת אם חריצותה נובעת מערכיה ומהחזון שלה לחיים, או מכך שהיא מנסה להתאים עצמה לאידאל של חריצות, ולרעיון שהסיבה לקיומה היא הנוחות והנוחיות שהיא מעניקה לאחרים.

בשבעים השנים שחלפו מאז פרסום "המין השני", נשים נוספות נכנסו לעולם העבודה, ופמיניסטיות טבעו מונחים חדשים כדי לציין את סוגי המשא הכבד שאיתם מתמודדות הנשים החזקות של ימינו - העומס הנפשי, הנטל הכפול, והמשמרת השלישית. בנושא זה, קולה של בובואר עדיין בעל חשיבות. היא איננה אומרת שהעבודה הנדרשת כדי לתחזק את החיים אינה נחשבת, היא גם לא טוענת שעבודות יצרניות או יצירתיות הן בעלות ערך רב יותר מאשר טיפול בזולת. לדעתה משרה בעולם הכספים אינה ערובה לחרות לנשים. דאגה וטיפול הם חלק מרכזי ממה שהופך אותנו אנושיים, ובהיעדרם בני האדם יתקשו לשגשג.

האישה העצמאית מבינה שבמובנים רבים אשת החיל ראויה לכבוד, אבל היא לא מאמינה שאהבה משמעותה לעשות הכול לבד.

 

קייט קירקפטריק (Kirkpatrick) היא מרצה ללימודי דתות, פילוסופיה ותרבות בקינגס קולג׳ שבלונדון. היא חברה באקדמיה המלכותית לאמנויות, ובאקדמיה לחינוך הגבוה. קירקפטריק היא גזברית באגודה הבריטית ללימודי סארטר, ועורכת בכתב העת המוקדש ללימודי סימון דה בובואר. היא המחברת של הביוגרפיה של סימון דה בובואר "Becoming Beauvoir".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ארנה רז

תמונה ראשית: האגרוף והטבעת, תצלום: שרה סרוונטס, unsplash.com

 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קייט קירקפטריק, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אשת חיל לא תודה