דיוקן ההוגים כאנשים צעירים מאוד

חינוך פילוסופי בגיל צעיר מאוד יקדם דור של אנשים סקרנים, חסינים, עצמאיים וביקורתיים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מי מאתנו שנכנס לנבכיה של שיחה עם ילד/ים, יודע שילדים הם פילוסופים טבעיים – אם להיות פילוסוף פירושו לתהות על טיבם של הדברים וסיבתם, או לשאול שאלות המבררות מושגים ומבנים חברתיים ומנטליים, אשר מרבית המבוגרים מקבלים ללא הרהור. למעשה, ישנם חוקרים, כמו הפסיכולוגית הנודעת אליסון גופניק מאוניברסיטת ברקלי, החוזרים לנקודת ההתחלה וטוענים שהיצור הזעיר השוכב בלול, מבצע במוחו תעלולים פילוסופיים של ממש בשעה שהוא מנסה להכיר את העולם הסובב אותו.

במאמר קצר זה אנסה לבחון את האפשרות למה שאכנה ״חינוך פילוסופי״, במובנה של הפילוסופיה כאורח חיים המצמיח את האדם לעבר ייעודו – להיות אדם המזהה את האמיתי, הטוב והיפה, תוך בחינת מעשיו והתבוננות במציאות שבתוכה הוא מתקיים. הדרך החינוכית של הפילוסופיה כדרך חיים עוברת בתחנות של שיקוף, הזמנה לשיח, הקשבה לשאלה ובעיקר, התייחסות למי שעומדים ממול – קטנים וצעירים ככל שיהיו – כסובייקטים בעלי מצבים מנטליים משלהם, ולא כאל אובייקטים שיש לנהל, לשנע, ללמד, או לשפר. בתוך תפישה חינוכית כזו, אציג את הרעיון של המחנך הפילוסופי כאדם הניגש למלאכתו מנקודת מבט הראויה לתואר ״פילוסופית״ מכיוון שהיא מקיימת דיאלוג ישיר, אינטרסוביקטיבי עם הלומדים, סביב שאלות ומושגים החשובים תמיד, המזוהים עם עולמות הרוח וההגות מזה אלפי שנים. החינוך הפילוסופי מבקש לטפח בקרב הלומדים את הפילוסופיה כחוכמת המעשה – אותה חוכמה קדומה הנבחנת לאורם של מעשים תבוניים – ובכך הם מאפשרים לאדם למלא את ייעודו: להיות אדם.

פילוסופיה לילדים

הגרעין לשינוי טמון בחינוך המדמה תהליכי חשיבה, קבלת החלטות והבניית ידע – כפי שאלה מתרחשים בחברה דמוקרטית, שבה לכל פרט, שיש לו סיפור חיים משלו וצורת חשיבה ייחודית – יש השפעה על תהליכי הבניית הידע האנושי

בשונה מלימודי פילוסופיה המתמקדים בפילוסופיה כגוף ידע דיסציפלינרי, קיימות תוכניות, כמו ״פילוסופיה לילדים״, השמות דגש על תהליכי חשיבה ולמידה המזוהים כפילוסופיים: חשיבה ביקורתית, יצירתית וחברתית/אכפתית.  התוכנית, הבנויה סביב טקסטים ייחודיים, אשר הדיאלוגים שבהם מגלמים את אופני החשיבה הפילוסופית, סביב נושאים ומושגים פילוסופיים יומיומיים, החלה לפעול בתחילת שנות השבעים, במקביל לתנועות שאפשרו את שגשוגה, כמו ״תנועת הפוטנציאל האנושי״ של אברהם מאסלו, או תנועות שונות של פרקטיקות פרוגרסיביות בחינוך (כגון סאמרהיל, רון מילר והחינוך ההוליסטי, או חינוכאים כמו ג'ון הולט, פארקר פאלמר או אלפי קוהן). כמו כל מהפכה, גם פה הכול התחיל במקרה, כאשר מת'יו ליפמן, הוגה התכנית, אשר שימש כמרצה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, נתקל, כך אמר, בסטודנטים שלא ידעו לנהל דיאלוג, לטעון טיעונים ובאופן כללי, לחשוב בצורה עצמאית וביקורתית. כמי שהושפע מאד מג'ון דיואי ומצ'ארלס פיירס, הבין ליפמן שהגרעין לשינוי טמון בחינוך המדמה תהליכי חשיבה, קבלת החלטות והבניית ידע – כפי שאלה מתרחשים בחברה דמוקרטית, שבה לכל פרט, שיש לו סיפור חיים משלו וצורת חשיבה ייחודית – יש השפעה על תהליכי הבניית הידע האנושי. ליפמן שותפתו לדרך אן שארפ יצרו תוכנית המכבדת ילדים כאנשים חושבים, ופועלת לקידום וגיוון אופני החשיבה מסדר גבוה וכן מיומנויות הכרחיות לרגישות חברתית ויצירתית.

אבוקדו, בובה

צריך לשאול: האם זה אבוקדו? תצלום: ג'ושוע קולמן

אבל תכנית כזו או אחרת, כאשר היא מתקיימת כאי של שפיות באוקיאנוס של יעדים, מבחנים ומחוונים, אינה יכולה לגעת במקום שעשוי להביא לשינוי בחוויית הלמידה. בית הספר, כפי שהוא בנוי היום, עדיין מצפה ממורים להיות צינורות להעברת קופסאות מידע ארוזות מראש, וכל שאלה פתוחה מהלומדים נתפשת כסוג של הפרעה. יתר על כן, מרבית המורים אינם עוברים הכשרה שתאפשר להם לזמן שיח דיאלוגי המבוסס על שאלות הלומדים. בית הספר הוא סביבה מלאכותית: היום מחולק באופן שרירותי, אפילו כדי לצאת לבית השימוש יש לקבל אישור, ולכן כאשר מורים מקבלים השתלמות בנושא "הוראה משמעותית", הדרך היחידה שבה הם יכולים להבין למידה כזו היא דרך ארגז כלים פדגוגי, המפרט בין השאר את החשיבות של שאלות או קשר שלהן לחיים – מה שבתורו מביא למצב אבסורדי, שבו מורים שואלים את כל השאלות על הטקסט, ואז מבקשים מהלומדים לקשור את זה לחייהם האישיים. המלאכותיות הזו היא למעשה שכפול של המבנה הדורסני, והמסווה רק הופך אותה להרבה יותר מסוכנת, מכיוון שבתוך הסביבה הסטרילית הזו כל אפשרות למה שעשוי להיראות כ"עימות" נדחה על הסף, במקום לראות בו הזמנה לדיאלוג. הנחת עבודה כזו אינה מאפשרת ללומדים לשאול ולהקשיב, לעצור ולהתבונן.

החינוך הפילוסופי כאורח חיים

אך דווקא אותו שיח ילדי סביב מושגים כמו "הוגן" או "משעמם", הוא סוג של "טקסט פילוסופי חי" – כלומר, הזמנה לדיאלוג פילוסופי מתוך החיים עצמם. כפי שביוון העתיקה דנו בשאלות של צדק והגינות כך נוהגים גם ילדי הגן, וגם איתם ניתן לזמן דיון מושגי, הנשען על דוגמאות מחיי היום יום תוך יצירת קריטריונים להגינות. זו דוגמה ליצירת מערכת חשיבה פילוסופית מתוך חברת הילדים. בתוך מערכת כזו, ההנחה היא שהילדים יגיעו בעצמם למסקנה ש"לא הוגן" ו"לא כייף לי" הם שני דברים שונים, ו"לא הוגן" מתאים לשמש טיעון רק בתנאים מסוימים, אובייקטיביים. מובן שתהליך כזה מצריך זמן, סבלנות ויכולת לשאול שאלות ולהתמודד עם שאלות הילדים, שבשלב הזה של חייהם הם עדיין פועלים מתוך סובייקטיביות רגשית. חשוב לזכור ולהבין שמושג כמו "צדק" או "הגינות" אינו מושג טבעי שניתן לחקור באופן מדעי ולהניח את אחידותו. זהו מבנה חברתי ולכן חשוב לנהל סביבו שיח מעמיק וביקורתי כאשר ההזדמנות לכך עולה באופן ספונטני.

כל הילדים נולדים עם נטייה פילוסופית – כלומר עם הדחף לשאול שאלות שתפקידן להטיל ספק במה שנדמה כמובן מאליו

כל הילדים נולדים עם נטייה פילוסופית – כלומר עם הדחף לשאול שאלות שתפקידן להטיל ספק במה שנדמה כמובן מאליו. מצד שני, תפקידה של הפילוסופיה אינו להסתפק בשאלה, אלא לנסות לחתור להבהרה של מושגים שנדמה שאינם ניתנים להמשגה, אותם מושגים מופשטים לכאורה כמו: חברוּת, אהבה או יופי. הפילוסופיה, בניגוד לשירה, מתיימרת למצוא ולהגדיר מושגים אלה על ידי בניית טיעונים המאפשרים לטעון טענה "אמיתית", שאינה סובייקטיבית. בנקודה הזו בדיוק נפרדת דרכי מדרכו של מורי ורבי ליפמן, ואני טוענת שכל ניסיון שלנו להסתפק בטיעונים ובהסברים רציונליים הוא ניסיון עקר שאינו שייך למציאות האנושית, הבנויה מרבדים שחלקם אינם רציונליים. מעבר לכך, לתפישתי, הרעיון שאפשר ורצוי להביא את כל הילדים לנקודה מחשבתית מסוימת, מיטבית ו"נכונה" ככל שתהיה, הוא וריאציה של אותה טעות מערכתית: לא כל הילדים חושבים באותה צורה, ולשאוף לכך שכולם יגיעו לאותה נקודה קוגניטיבית תהיה טעות מצערת, אשר תביא לכך שבעתיד נאבד את המשוררים, הבשלנים והציירים.

החינוך הפילוסופי הוא הזמנה למי שתופשים את הפילוסופיה כדרך חיים מיטיבה – להם כמבוגרים, אך גם לילדים, כבני אדם הזקוקים לחלל בטוח לתהייה, טעיה, ותעיה. ככזה, החינוך הפילוסופי מצריך הכשרה מעמיקה ומתמשכת לאורך החיים. אין מדובר בהכשרה במובן האינסטרומנטלי, אלא במובן של התפתחות וצמיחה אישית של המחנכים, הנדרשים לידע כללי רב כדי לקיים שיח משמעותי, ולצורת חשיבה מסוימת מאד (פילוסופית), וחשוב מכל: אופן הסתכלות על החיים, המביא בחשבון תהליכים ארוכי טווח וסדר יום ערכי שאינו מתאים עת עצמו להתניות הניאו-ליברליות/צרכניות.

כדי להיכנס לעבודה פילוסופית עם הלומדים יש להגדיר מחדש את תפקיד המבוגרים בכיתה. הצעד הראשון שעל המחנכים הפילוסופיים להעז ולקחת הוא להביא את עצמם כבני אדם במלוא מובן המילה, סובייקטים, אשר מדגימים לתלמידים כיצד חיים, לא כציווי, אלא כדי לענות על השאלה: מהי חוויית החיים שלי? זו הכוללת חששות, ספקות ותקוות. לכל אלה חייבים להיות מופעים בתוך העבודה החינוכית. שנית, המחנכים הפילוסופיים אינם "מורים" אלא מי שמנחים דיון המקדם תהליכי חשיבה מסדר גבוה. תפקידם כמנחים הוא לעולם לא לענות על השאלות העולות מן הילדים או לנסח עבורם את השאלה, אלא לאפשר ללומדים הצעירים לדייק לעצמם את השאלות ואת הטיעונים לתשובות, ועל ידי כך למצוא את התשובות בתוכם ובינם, כלומר, קודם כל בתוך הסובייקטיביות שלהם, ובנוסף בתוך חברת הילדים שבה יושבים וחושבים. המורים הפילוסופיים אינם מתעלמים מחומרי הלימוד שהם נדרשים ללמד, אלא משלבים את חומר הלימוד עם שאלות הלומדים, עם אורחות חיים ועם הקניית הרגלים לחיים של הרהור ומחשבה ביקורתית, הראויים לתואר "חיים". במילים אחרות, החינוך הפילוסופי אינו מדגיש את היעדים, אלא את הדרך אליהם.

את הדרך הזו המחנכים הפילוסופיים סוללים כדיאלוג של הלומדים עם כותבי הטקסטים החינוכיים שאותם הם מתבקשים לדעת, דיאלוג של הלומדים עם הטקסט עצמו, דיאלוג ביניהם, ובעיקר עם עצמם, מתוך הבנה שדיאלוג הוא כלי עתיק ויעיל ליצירת משמעות (למעשה זו משמעותה המקורית של המילה). הדיאלוג, בניגוד לעימות, הוא מבנה תקשורתי שאין בו מנצחים, אין בו ניסיון להעביר את בני השיח צד, אין קרב כוחות בין אמיתות למאוויים, או בין תשוקות הילדים לצרכי המבוגרים. נקודת המוצא של המשתתפים בדיאלוג היא שלא משנה מה ייקרה במהלכו, אנו מרוויחים מעצם השתתפותנו בו, על ידי כך שהחלל הדיאלוגי מאפשר למשתתפים למלאו בתוכן, כבני אדם המכירים את עצמם וניגשים לאחר באופן זהה. השפה הדיאלוגית היא שפה של "אנחנו-אתם" בין סובייקטים, וככזו היא דורשת מהמשתתפים להכיר ולהביא את עצמם, ולא דמות, פרסונה, המייצגת אספקט מסוים שאותו הם מבקשים או מוכנים להציג כלפי חוץ.

ילד, פעוט, ים, סורגים

ככה זה מתחיל, אכן מוקדם מאוד. תצלום: נתן דומלאו

בין הווה להוויה

בעוד שתפישות חינוכיות עכשוויות – המעודדות תלמידים לדשת לבחינות בגרות של חמש יחידות מתמטיקה ולבחור לימודים במגמות רובוטיקה – הן חשובות, חסר בהן הערך המוסף, למשל בחינת ההיבטים האתיים במערכת היחסים אדם-מכונה. ההתמקדות בתועלתנות מביאה לכך שהחברה האנושית הופכת לחלולה ובכך מאבדת את יתרונה על המכונות שאותן היא יוצרת בדמותה. ההתמקדות בתועלתנות גם מביאה ליצירת חברה אחידה, שבה הפרטים מאבדים כל ייחוד כסובייקט, ובכך שוב, הם מאבדים את יתרונם על המכונות האחידות, מחוסרות הרצון החופשי (בינתיים).

גופי הידע ואופני החשיבה הייחודיים למדעי הרוח מכוננים למעשה את המשמעות של היות האדם, בעל חיים הנעלה על הבהמה משום שהוא בעל ״רוח״, כלומר, יכולת ורצון לעסוק באמיתי, בטוב וביפה

בשנים האחרונות ניתן להצביע על מגמה ברורה של טכנוקרטיות במערכת החינוך, החל מהגיל הרך ועד לעולם ההשכלה הגבוהה וההשתלמויות המקצועיות – התמקצעות טכנית בתחום ידע מסוים וקונקרטי, עם דגש ברור על מה שנתפש כמועיל, כלומר, רווחי כלכלית. התופעה הזו מספרת לנו סיפור על האופן שבו אנו תופשים את תפקידנו בעולם, ובהתאמה, על האופן שבו אנו תופשים את היחסים הבינאישיים שלנו ואת המבנים החברתיים שבהם אנו מתקיימים. כדי להבין זאת, מעניין לחשוב על משמעות מושגים כמו "מדעי הרוח". גופי הידע ואופני החשיבה הייחודיים למדעי הרוח מכוננים למעשה את המשמעות של היות האדם, בעל חיים הנעלה על הבהמה משום שהוא בעל ״רוח״, כלומר, יכולת ורצון לעסוק באמיתי, בטוב וביפה. משום שהוא יצור בעל רצון הפורץ את גבולות הצורך, נטיות לב שמעבר לאינסטינקטים הבסיסיים. וחשוב מכל, הוא כנראה היצור החי היחיד, ככל הידוע לנו, שניחן ביכולת רפלקסיבית, כלומר ביכולת לחשוב על תהליכים פנימיים, שלכאורה אינם מועלים.

החינוך הפילוסופי מציע סדרת מהלכים המדגישים את הרחבת הדעת והחשיבה העצמאית (הן הביקורתית והן היצירתית) ובכך מעודד נון-קונפורמיזם, ומאפשר לפרט לפתח חוסן נפשי בפני כוחות השוק האוחזים בפועל במושכות השלטון. בנוסף, לפי מסורת שאפשר לזהות את נקודת ההתחלה שלה בציווי הקטגורי של קאנט ואת המשכה בכתביהם של הוגים כמו בובר ולוינס – החינוך הפילוסופי מחייב אותנו לראות את האחר כסובייקט, את האדם כמטרה ולא כאמצעי להשגת מטרותיי אני. בכך מאפשר החינוך הפילוסופי יצירת חברה אנושית המושתתת על הדדיות ואינטרסובייקטיביות. שוב, תרופה לאינסטרומנטליזם התועלתני.

החינוך הפילוסופי התופש את הפילוסופיה כמדריך לחיים של בחירות המבוססות על האמיתי, הטוב והיפה, הוא מכשיר להתנגדות למבנה החברתי העכשווי, מבנה אשר הפשיט אותנו מאנושיותנו והפך אותנו לכלים במשחק של אחרים. כדרך חיים, החינוך הפילוסופי אינו מנותק מראיית הפילוסופיה כמכלול של אופני חשיבה וחקירה, אך יש לו גם תפקיד משל עצמו. תפקידו הוא להעצים את הפרט כיחיד פועל, היכול, ככזה, להרכיב חברה המסוגלת לשאול שאלות ולתור אחר תשובות, במקום לקבלן מן המוכן בתלושי חג ובמכירות סוף עונה. החינוך הפילוסופי מזמין את המשתתפים בו להבין את המילה "פילוסופיה" לא כעוד מילה שיש לגלגל מולה עיניים ולהגניב פיהוק, אלא כתואר הפועל שניתן וראוי להוסיפו לכל פעולה אנושית אוטונומית, החל מדיבור, קריאה וכתיבה, ועד בחירת לבוש, משחק או בישול, ובכך להעניק משמעות לבחירות חופשיות, יומיומיות כלל שיהיו. החינוך הפילוסופי אינו משבצת בלוח גאנט התלוי בחדר המנהלת, זוהי דרך חיים אשר המחנכים הצועדים בה מחפשים ומזהים הזדמנויות, לאורכה ולרוחבה של שנת הלימודים, שבהן ניתן וראוי להצית את האש הפילוסופית הקיימת בכל אחד. זוהי הזמנה לחשוב ולבצע חקירה, בין אם על ידי העלאת שאלה מערערת, על ידי הקשבה לתהייה של לומדים, בהתייחסות רצינית לרגש, או על ידי הזמנה להתבוננות ברגע אסתטי. רגעים אשר כמכלול מאפשרים לילדים להתפתח לכדי תכליתם היחידה: להיות בני אדם.

תמונה ראשית: לחשוב על השאלות הגדולות. תצלום: בנג'מין קרלסון, unsplash.com

Photo by Benjamin Carlson on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על דיוקן ההוגים כאנשים צעירים מאוד

01
מירון א

אנשים שלמדו פילוסופיה מקבלים לרוב דירוג גבוה במבחני חשיבה והבעה בינלאומים, ובעלי יכולת חשיבה אתית וביקורתיות טובה.
http://dailynous.com/value-of-philosophy/charts-and-graphs/

לעומת זאת אנשים שמצליחים במבחני GMAT למנהל עסקים מתגלים לרוב כמנהיגים אינדיבידואליסטים, ממוקדי רווח ובעלי אתיקה ירודה.
https://alaxon.co.il/thought/בעיה-ושמה-gmat/

מציע שכל הורה ישאל את עצמו, איך היה רוצה לראות את ילדיו, ויותר מכך באיזו חברה היה רוצה לחיות.

02
ערן

גם בלימודי פילוסופיה באקדמיה, חוטאים לרוב ולומדים "על" ולא עושים "את". לומדים הרבה הסטוריה ולא באמת מרטיבים את הרגליים. לא עושים את הדבר הכל כך מתבקש - להתפלסף ממש.

03
פון פום

ילד מטיבעו חוקר עונה ומבטל ובכל זאת יש ילד פילוסוף חוקר בעצמו מטיבעו ויש ילדים סקרנים שלומדים מהתוכן שמכרו להם הראשון נולד טעימות פילוסוף בלי לימודים כלל והשני ילמד כל חייו כל דבר כולל פילוסופיה ולעולם הישאר כלי מערכתי עלוב חסר יכולת עצמאית בשיכלו משמע מי שנולד פילוסוף ימות פילוסוף ומי שנולד בור ימות בור

04
ליאור

איזו דעה נחרצת ומזעזעת. מושרשת על הנחה שכל מי שלא פילוסוף הוא בור וכלי מערכתי עלוב חסר יכולות עצמאיות בשיכלו. תיאור מזעזע ונחרץ, מאוד לא מתאים ונכון.. ישנם אנשים רבים בכלל התעשיות שאינם פילוסופים אך תורמים ותרמו להיסטוריה ולאדם יותר מכל אדם אחר(כן יותר מהפילוסופים).