האני הרעב

בעידן שמקדש את ה״אני״, אנחנו מתקשים לתת מקום למישהו אחר, אבל בלי הזולת אין בכלל ״אני״
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

"הנה אני לפנייך: אני העַיִר, או הפירצה בגדר; אני הסדק שדרכו מחלחלים הטעות והבגידה - וגם סתם הגיחוך – לתוך הבית, מילדות ככה, מאז שאני זוכר את עצמי, אני החור, כמה לא גברי, למי עוד יכולתי לומר דבר כזה, אבל תאמיני שלפחות ברגע התעופה שלי, ברגע המעוף, אני הכי אני, אני שנועדתי להיות, ובאופן מפתיע זה רגע מלא אושר, ובכלל – זה רגע מלא, זה הכל ביחד, והלוואי שהייתה לי דרך להיות כל חיי בתוך רגע אחד כזה" (שתהיי לי הסכין, גרוסמן, ע׳ 49)

וישנו האני הזה שאין בלתו.

האני שהוא נזר הבריאה לא כייצוג של המין האנושי, אלא האני האחד והיחיד הזה.

ה״אני״ הנפוץ מדי אינו מצליח להכיר בכך שאם הוא ישנו כ״אני״, אז קיימים גם ״אני״ רבים אחרים כמוהו

אני שאינו מצליח לעשות לעצמו אקסטרפולציה, כלומר כזה שאינו מצליח להכיר בכך שאם הוא ישנו כ"אני" אז קיימים גם "אני" רבים אחרים כמוהו.

זה האני שפולט את עצמו בפני האחר, מבלי בכלל להתעכב על "ומה שלומך?" גומל של נימוסין.

הצו הקטגורי של קאנט מורה לנו להתייחס לאחרים כפי שהיינו מוכנים שינהגו כלפינו (או בגרסת חז"ל: "ואהבת לרעך כמוך"). בנוסח השני שלו מורה לנו הצו להתייחס לאחרים כאל תכליות ולא רק כאל אמצעים. האני המדובר כאן, ככל שהוא בכלל מצליח לזהות אחרים, מסוגל לראות בהם רק אמצעים לו. אין לידו מקום לעוד תכליות.

מכירים אותו?

קחו למשל את יאיר של גרוסמן ב"שתהיי לי הסכין". הוא מחליט לכתוב מכתבים למרים – אישה שהוא אינו מכיר, אישה שאותה ראה במפגש כלשהו – ולהפוך אותה לנמענת של חשיפת רחשי הלב, התשוקות, הפחדים והרצונות שלו. במכתב הראשון הוא מסביר לה: "אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת". במכתבים שהוא כותב לה באובססיביות (לפעמים מספר מכתבים ביום) הוא מקיא את עצמו אל הדף, מתהדר בחשיפה המוחלטת של עצמו, במערומי נפשו, כאילו החשיפה היא שמקדשת את ההתכתבות. בנוסף לכך, במכתביו אליה הוא גם מתאר אותה, את מרים, כפי שהוא צריך שתהיה, אבל סביר מאד שהיא אינה כזו באמת (האם זה משנה?). וכשהיא עולה ממכתביה כ״לא נכונה״ לו, הוא מתקן אותה לצרכיו. כי האני של יאיר צריך פורקן, נמענת שאינה קיימת בפני עצמה, אלא היא הנגזרת של הצורך שלו.

ויאיר לא לבד, גם לודביק ב"הבדיחה" של מילן קונדרה מוצא לו מושא כמיהה בזמן שהוא מרצה תקופת עבודה במכרה לאחר שהואשם כי הוא "אויב הסוציאליזם". המושא היא לוציה – כפריה פשוטה שהוא נתקל בה במקרה, ומבלה איתה מספר פעמים. הגם שלוציה, קיימת במציאות, עבורו היא הופכת כמעט לאידיאה – מושא לגעגוע, לאהבה, לסיפור לחבריו, עוגן לעולם. וזאת, למרות (או אולי בזכות) העובדה שהוא למעשה אינו מכיר את לוציה כפי שהיא, אלא מבנה אותה כנדרש לו. בדיעבד, לודביק מבין עד כמה אנוכי היה ביחסו אליה, עד כמה הוא לבדו היה נוכח בדמות שייחס לה, והיא לעומת זאת נעדרה ממנה כמעט לחלוטין, כי למעשה לעולם לא התעניין בה עצמה:

"תמיד הייתי אומר לעצמי מתוך חיבה שלוציה היא לי דבר מופשט, אגדה ומסתורין. אבל עתה נתחוור לי שבמונחים הפיוטיים האלה, חבויה אמת לא פיוטית לחלוטין: שלא הכרתיה, שלא הכרתיה כפי שהייתה באמת, כפי שהיא הייתה בתוכה פנימה ולעצמה. לא קלטתי ממנה (באנוכיותי העיוורת) אלא אותם הצדדים באישיותה שפנו אלי במישרים (אל בדידותי, אל העדר חירותי, אל תשוקתי לעדנה ולרוך), היא לא הייתה לי אלא פועל יוצא מתנאי חיי; כל מה שחרג ממצבי זה, כל מה שהייתה היא כשהיא לעצמה, חמק מהשגתי".

אבל יאיר ולודביק הם רק דמויות. ומה איתנו?

אי אפשר שלא להרהר מתי אני  היא ״אני״ כזו? באיזה חלק מהזמן?

אנשים רבים יכולים למצוא את עצמם במנעד שבין הקטבים – בין נרקיסיזם לבין התמסרות מוחלטת לזולת תוך ביטול עצמי

אנשים רבים יכולים למצוא את עצמם במנעד שבין הקטבים – בין נרקיסיזם לבין התמסרות מוחלטת לזולת תוך ביטול עצמי. אצל רבים מופיע לרגעים האני החמדן, הרעבתן, האנוכי, שתובע את כל תשומת הלב אליו, ומיד. ובאותה מידה רבים מצאו את עצמם בצד השני – מאזינים, נתבעים, מתבטלים.

וכמה מותר?

כמה ראוי?

נרקיסיזם, אגואיזם, אנוכיות – אלו מילים שמבטאות לרוב שיפוט שלילי. סביר שלא נתהדר בתכונות אלו, לא נחנך לכך את ילדינו, ולא באנשים כאלה נקיף עצמנו מבחירה. אבל מה לגבי עמדת ההתמסרות המוחלטת לאחר?

אם נחזור למרים הסכין, האמנם מרים באמת מחזירה ליאיר מכתבים? הרי לא  ייתכן שבאמת קיימת מרים, אישה (או איש) כזו, שמוכנה להיכתב לחלוטין על ידי אחר. הדרך היחידה להשלים עם קיומה היא להבין אותה כהזיה מוחלטת, כמי שקיימת רק בגבולות דמיונו של האני שהוזה אותה. ורק כך היא מתקבלת על הדעת, לגיטימית, מותרת. אבל לוּ הייתה אמיתית היינו מזדעקים לנוכח הנכונות הזו להיות רק כלי למישהו, ללא גרעין עצמי שתובע גם הוא, לפעמים, את הכול לעצמו. מתעקש על עצמו. לכן גם קיצוניות הביטול העצמי המוחלט היא בעייתית ועלולה להיות מזיקה. נדרש לקבוע רף מינימום, שמאפשר לאני הזה להפציע מעת לעת, כשצריך.

הרשתות החברתיות הן מקדש לאני, שבהן אנחנו מציגים את עצמנו באינטנסיביות: מה אכלתי, מה עשיתי, עם מי הייתי, מה אני חושבת, איך אני מרגישה

אנחנו חיים בעידן שבו האני מתנהל על סטרואידים. הרשתות החברתיות הן מקדש לאני, שבהן אנחנו מציגים את עצמנו באינטנסיביות: מה אכלתי, מה עשיתי, עם מי הייתי, מה אני חושבת, איך אני מרגישה. לאחרונה חברת אפל אפילו מאפשרת לנו ליצור אימוג'ים בדמותנו (כי כבר לא מספיק לגלם את ההבעה שלנו על ידי אימוג'י כללי שמשמש גם אחרים). הניסיון למצוא את האיזון הנכון הולך ונעשה מאתגר.

הפתגם "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?" (פרקי אבות ג, א), מגלם את המתח הקיים בין מתן קדימות לאני בין השארת מקום לאחרים, מבטא את הצורך במינון, ומהדהד את השאלה שלעולם לא ניתן לענות עליה אחת ולתמיד – מתי?

אז מתי אתם אני כזה? באיזה חלק מהזמן?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: שני צדי ה״אני״. תצלום: טוני vרננדס, unsplash.com

Photo by tony hernandez on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על האני הרעב

01
Rvc1

אני חושב שיש בעיה במושג אגואיזם שכולל בתוכו אנשים שונים לחלוטין. המושג מתאר בן אדם שחי את חייו למען עצמו, עובד בעבודה שמתגמלת אותו בצורה רוחנית וחומרית ללא צורך הסיבה חברתית כלשהי, מקיף את עצמו באנשים שהופכים את חייו חיובים יותר ומנתק קשרים עם אנשים שלא מועילים לו או מזיקים לו ללא התחשבות בצורכיהם ורצונותיהם. אדם בעל ביטחון עצמי גבוה גאווה למטרה שסביבה חייו סובבים. זה תיאור של האדם המוסרי והוא אגואיסט כי הוא חי את חייו על מנת לחיות חיים ארוכים המאושרים.
יש אנשים אחרים שנקראים אגואיסטים כמו הדוגמא שנתת על אדם שממציא מציאות חדשה כדי שתתאים לגחמותיו הרגעיים. אנשים שחייהם סובבים סביב מה שאנשים אחרים חושבים עליהם התרבות הסלפי והרדתות החברתיות היא דוגמא טובה לאנשים כאלה. אנשים שפועלים לפי מה שמתחשק להם באותו רגע ללא מחשבה על מה ההשלכות של החלטותיהם על עתידם.
כל האנשים האלה הם לא אגואיסטים כי הם לא חיים את חייהם לפי מה שטוב להם לטווח הארוך. הם חיים למען גחמות של הרגע או למען קבלה חברתית או כל אידיאל או חוסר אידיאל אחר.
לכן השאלה היא לא מה המידה הנכונה של אגואיזם ודרישה לביטוי עצמי אלא מה זה אומר באמת להיות אגואיסט?

02
אביעד