הדרך חשובה יותר מהחופשה

מסיבות חברתיות ורגשיות, מדובר בשדה מוקשים ברור. הביטוי הדו-אברי, "הספקטרום האוטיסטי" כולל בתוכו בעיות ומורכבויות לא מעטות, וכוונתי לצד הלשוני של הדברים. ראשית, הביטוי כמכלול מציג בעיה נפוצה ברמה האנליטית: הספקטרום אינו אוטיסטי, אלא שהכוונה לספקטרום המיוחס לתופעת האוטיזם, כלומר לנקודות שונות על פני ספקטרום שאליהם ממופים כמי שמאובחנים כאוטיסטים.

"ספקטרום", המילה עצמה, היא בעלת מקור לטיני: spectrum פירושו "מראה, התגלות חזותית, דימוי" כשברקע נמצא הפועל שפירושו "להביט על-". המופעים הבסיסיים של ספקטרום בלשונות המודרניות הם בתחומי הפיזיקה, הכימיה והמתמטיקה. ספקטרום האור הנראה, טווח הצבעים, הקרינה האלקטרומגנטית וכו' – בפיזיקה; ספקטרום הספיגה או הקליטה של קרינה שחומר מייצר כשהוא נחשף לאנרגיה – בכימיה; וגם במתמטיקה יש לנו ספקטרום בהקשרים שונים הנוגעים להגדרה של קבוצה רציפה, חד-ממדית, אינסופית ואולי תחומה בקצותיה, כלומר טווח. בעברית, את כל אלו אפשר לאגד ביחד בצורה סבירה באמצעות המונח "רצף". ואכן, גם בכל הנוגע לאוטיזם מדברים על "הרצף האוטיסטי" ונפוץ לשמוע בקיצור "על הרצף" וביטויים דומים.

בכך בהחלט לא תמו המורכבויות, שלא לומר הבעיות.

העיקרית שבהן אינה תחביר הצירוף "הרצף האוטיסטי", או "הספקטרום האוטיסטי" וגם לא הדיון החוץ-לשוני בשאלה מה משמעותו של רצף כזה, כיצד הוא בנוי, ומה בין הדימוי והמציאות המדידה, ככל שהיא מדידה ובת-השוואה בין בני-אדם שונים. הבעיה הלשונית הנוספת שאפשר לזהות כאן היא המונח "אוטיזם".

החל בראשית המאה ה-20, בהקשרים הנוגעים לנפש ולאחר מכן לנוירולוגיה, הופיע המונח הגרמני Autismus ומיד מקבילו הטבעי באנגלית autism. מדובר בגזירה מאוחרת מיוונית, שבה αὐτός פירושו "עצמ-" (כלומר "self"), כך ש-autism מתייחס לתופעה של הפנייה אל העצמי או ההתכנסות בַּעצמי. מבחינה נוירולוגית תשומת הלב ניתנה לתופעה שמאותרת בילדוּת ונמשכת במהלך החיים הבוגרים והמתאפיינת בשונויות בתקשורת, בהתפתחות הלשונית, בקשר העין ובחוויות חושיות. כלומר, ההערכה נעשתה ביחס ל"נורמה", שמכונה באנגלית בהקשר הזה typical, ולעומתה התופעות הקשורות לאוטיזם מכונות atypical. היסטורית, autism גם שימש לציין פתולוגיה נפשית בעלת הקשרים פסיכיאטריים, המתאפיינת במרוכזות מוחלטת בפנטזיות שבהן האדם שם עצמו במרכז ואשר נקשרו לסכיזופרניה ולאי-שפיות כללית. השימוש הזה נחשב כעת היסטורי ולא רלבנטי, והוא נעלם מהשיח העכשווי. בכל אופן, באנגלית, בהקשר הנוירולוגי שתואר כאן, נטבע הצירוף autism spectrum, כלומר הספקטרום של האוטיזם.

אני מזכיר שמוקד הדיון הקצרצר כאן הוא השאלות הלשוניות שעולות מכל המידע הזה, ובפרט בעברית.

לאחר שהתופעות הנוירולוגיות זכו להכרה וגם נודעו בציבור והיו לחלק שגרתי בשיח החברתי והתרבותי, דוברי העברית מיהרו לשמוט, במידה רבה, את המונח "אוטיזם" ולדבר על מי שהם "על הרצף" או "בספקטרום" וכדומה, לעומת "נוירו-טיפיקליים", כלומר מי שהם typical, ובמשתמע הם אמת המידה שעל פיה, עד דרך ההשוואה והשלילה, אפשר (אולי) להגדיר תופעות המצדיקות לומר שאדם נמצא "על הרצף [האוטיסטי]". וכל זה, תוך התרחקות שיטתית למדי מ"אוטיזם" ו"אוטיסט" וכו', שהספיקו לזכות לתיוג כשמות גנאי, שרבים סבורים, מאמינים ומרגישים שמוטב לכולנו להימנע מהם.

וחבל. ראשית, במצב הזה אין לנו דרך עברית טובה לציין את המצב, התופעות, האבחונים וכל מה שקשור לאוטיזם, שנותר – בקצה הסקלה האידאולוגית – מוגדר בניגוד ל"טיפיקליות" (נוירולוגית ואחרת). ושנית, לא ניצלנו את כוחה הרב של העברית המאפשרת יצירתיות וגמישות בהמצאת מילים לפי הצורך. האלמנט "עצמ-" אינו בהכרח קל לטיפול ולשימוש, אבל הוא פורה למדי: עצמי, עצמיות, עצמאות ומאז אשפוזיו של ראש הממשלה אריאל שרון גם למדנו את "עצמוני" שמציין את "ספונטני" בתחום הפיזיולוגי-רפואי, ובפרט בכל הנוגע לנשימה. אפשר היה לחשוב על "עצמנות" ל-autism ומכאן לומר על אדם שהוא "עצמני", והמילים היו לא רק עבריות אלא גם חדשות וטריות, ללא מטענים רעיוניים או תחושות שנגררות מוויכוחי עבר ומבורוּת היסטורית. יש עוצמה ב"עצמ-" (ואיני מתכוון לצליל), כפי ש"אוטונומיה" בנויה גם היא על αὐτός היווני, כך "עצמאי", "עצמוני" ו"עצמני" יכולים לדור בכפיפה אחת, ללא צורך בהגדרה על דרך השלילה, תוך מתן גוון חיובי למכלול התופעות המורכבות, החמקמקות, והראויות לכל יחס והתייחסות מצד החברה, ולכן גם מצד הלשון המשמשת את החברה.

מישהי כותבת ספר. לימים, הוא רואה אור ומופץ ברבים. בעברית של ימינו, כשמדברים על האירוע הזה בחייה של מי שכתבה את הספר, אומרים "יצא לה ספר".

כל מיני "יצא לו" יש בעברית העכשווית. "יצא לי טוב", אומר מישהו כשהוא טועם תבשיל שהוא הכין בעצמו. "זה בסדר שהמנות יצאו לכם ביחד?", שואל המלצר במסעדה. "היא יצאה לה לטייל קצת", אומרים בהזדמנות אחרת. שני נושאים יש פה, ותשומת הלב הפעם תופנה לשני. הראשון הוא שלל המשמעויות של "לצאת" בעברית, עניין עשיר ורחב ומעניין. אך מהבחינה התחבירית מעניין במיוחד הנושא השני: שימושים ב"ל-" שמבטאים דקויות של משמעות שיש טעם לפרטן ולנסות להבינן מעט – הנושא גדול ורחב ומורכב, ולכן הדברים כאן הם בגדר טעימה ופתיחת כיוונים.

נחזור למחברת הספר. היא כתבה אותו. אנשים אחרים טיפלו בו, ואולי פרט לאנשים גם מערכות ומנגנונים (בית דפוס, הוצאה לאור וכדומה) והתוצאה היא שיש בעולם ספר הנושא את שמה. פרסומו הוא אירוע בחייה, הספר שלה. אבל הוצאתו לאור, פרסומו, בואו לעולם והגעתו לציבור אמנם קשורים כולם למחברת, אבל אינם מעשים שלה, או לא רק שלה. כלומר, מתקיימת זיקה בינה ובין האירוע, בינה ובין התוצאה. למעשה, יותר מסוג אחד של זיקה, שכן אין דין הכתיבה כדין הופעת הספר הנושא את שמה. וכל זיקה כזאת הדוקה או רופפת, נמצאת במקום כלשהו על קשת של עוצמות וגוונים.

כשאדם אומר "יצא לי גרעפס", כלומר שנפלט מגופו גיהוק, וליתר דיוק השתחרר אוויר שהיה כלוא בדרכי העיכול העליונות, ברור מה קרה, וברור, מההקשר הענייני, מה חלקו בדבר: חלק קטן מאוד. לרוב, הדבר קורה באורח בלתי רצוני. וכשמישהי אומרת, נוכח ציור שהיא ציירה, "יצא לי טוב", היא מביעה הערכה לתוצאה שהיא אחראית לה, אבל גם מוסיפה גוון של מקריות, אי-רצוניות או אי הבנה לגבי האופן שבו הדבר קרה בסופו של דבר. היא עשתה את הדבר, ציירה את הציור, אבל לא לגמרי ברור לה איך קרה שהוא יצא כפי שיצא, כלומר כיצד התחברו דברים ידועים ומסתוריים גם יחד לכלל התוצאה הניצבת לנגד עיניה ולנגד עיניהם של שומעיה המתבוננים בציור.

כמו "יצא לי גרעפס" יש גם "נפלט לי סוד", כלומר "אמרתי סוד בלי שהתכוונתי לכך". הדובר עשה משהו אבל מרחיק את עצמו מהמעשה ומתוצאותיו באמצעות השילוב בין פועל סביל ("נפלט") ו"לי". הסוד עצמו לא עשה דבר, ואילו על הגרעפס נטען במידה מסוימת שהוא יצא. בלי לסבך את הטיעון יתר על המידה, לאור המסגרת המוגבלת שלנו כאן, אפשר לומר שהפועל חשוב כדי להבין את הקשר בינו ובין ה"ל-". העברית העכשווית מציגה שפע עצום של צורות: "מתאים לי", "בא לי", "התחשק לי", "נראה לי", "טוב לי", "נפל לי", "בא לי בטוב" (ופה יש "בא לי" אחר לגמרי לעומת "בא לי" שמובנו "אני רוצה") ועוד ועוד. הרשימה אכן תהיה ארוכה מאוד.

לכן, אם נתרכז שוב ב"ל-", נוכל לומר שהוא מצביע על הרלוונטיות של הגוף המצוין בו, רלוונטיות של הנושא לפעולה, וזאת על פני קשת רחבה ומגוונת ביותר של אפשרויות. מידות של אחריות, דרגות של שייכות, סוגים רבים של זיקה של הנושא לפעולה, גוונים של אופי הפעולה, עמדות שונות של הדובר כלפי התוצאה. כל אלו מצביעים על ספירה אישית שהפעולה או המצב, וגם תוצאתם נוגעים לה, והנושא ("אני" במקרה של "לי") הוא הגורם שאותו הספירה מקיפה וסביבו היא נבנית. "טוב לי" מראה זאת באורח פשוט: הטוב נוגע ל"אני". "נפל לי", לעומת זאת, מתאר דבר שקרה ל"אני", לא באחריותו כמעט בכלל. "יצא לי", מראה על אחריות חלקית, חלקית מאוד, לפחות מבחינת אופן הצגת הדברים על ידי הדובר – אבל הדבר תלוי במושא. "יצא לי ציור יפה" יכול להצביע על אחריות מופחתת, על מקריות. "יצא לי ספר" מבקש לומר שהספר משויך לדוברת, שהוא שלה, אבל במידה של הכרה בכך שהיא אינה אחראית על כל ההיבטים הנוגעים לכך. בסופו של דבר, "הוצאתי ספר" עשוי להצביע על הוצאה עצמית, ואילו "יצא לי ספר" רומז שהוצאה לאור בחרה בו והוציאה אותו לאור (שהרי הספר לא נפלט מתוכה(. ואילו אנשי ההוצאה יאמרו בבעל-בתיות "הוצאנו לה ספר", ויפחיתו בכך במידה מסוימת מהתהילה המרוכזת בה בלבד, מהנגיעה הבלעדית שהיה אפשר לייחס לה בעניין הפרסום. כמה זה עלה לה? כמה זה עלה להם? אין לי מושג. כלומר, אני לא יודע על כך דבר, נראה לי.