במרץ 1945, איש צוות האוויר טום טֵייט היה במשימה בשמי גרמניה כאשר מטוסו מדגם B17 "מבצר מעופף” נפגע מאש הגרמנים. הצוות נטש את המטוס, ולאחר מספר שעות שבעה מתוכם נתפסו בכפר הוּכְנפֶלְד ( Huchenfeld), השוכן ליד העיר פְּפורְצְהַיים (Pforzheim). חודש קודם, פפורצהיים נהרסה בהפצצה מאסיבית של חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). בהפצצה נהרגו 18,000 בני אדם. נקמה הייתה באוויר. אנשי צוות האוויר הבריטיים נגררו לבית קברות סמוך שם הם היו אמורים להיות מוצאים להורג על ידי כנופיית נוער היטלראי. רק טום ועוד איש צוות אחד הצליחו להימלט.
הם רצו להרוג אותנו בבית הספר אולם ראש העיר התנגד בטענה שהדם יהיה על ראשיהם של הילדים לדיראון עולם. לכן גררו אותנו מחוץ לבית הספר במורד הגבעה. כשהבנתי שהם עומדים להרוג אותנו, פרץ של זעם הציף אותי ונמלטתי משם. הייתי יחף ומותש, אבל איכשהו הצלחתי לברוח. למחרת נתפסתי שוב על ידי הצבא הגרמני ונלקחתי למחנה שבויים מלווה בשני אנשי לווּפטוואַפֶה. טופלתי בהתאם להנחיות אמנת ז'נבה והובטח לי שחבריי בטוחים. אחד החיילים שליווה אותי אף הציע לי זוג מגפיים. הוא אמר שאישה אחת מהוכנפלד ששמעה על המצוקה שלי, שלחה אותם עבורי.
בתום המלחמה, חיל האוויר ביקש ממני לחזור לפפורצהיים כדי לברר מה עלה בגורלם של אנשי הצוות הנעדרים. חזרתי לגרמניה ומיד בהיכנסי לבית הקברות של הוכנפלד, ראיתי חמישה צלבי עץ והבנתי מיד את מה שארע.
שנה לאחר מכן, הועמדו מבצעי הפשע לדין בבית המשפט לפשעי מלחמה ב-אֶסֶן (Essen), ומנהיגי הכנופיה נידונו למוות. לא היו בי רחמים. בזתי להם, ואמרתי לאשתי שלעולם לא אשוב לגרמניה.
אולם, 50 שנה מאוחר יותר, עמיתי למשחק הגולף הציע שנצא לחופשה ברַיין. עם עלון החופשה הגיע אלי גם מגזין תיירות. המגזין נשאר חתום במשך שבועות, ליד האח בביתי, עד שלבסוף הסרתי ממנו את עטיפת הפלסטיק. כפולת העמודים שנפתחה לפני הכריזה בכותרתה: "הכפר שביקש מחילה". לא האמנתי למראה עיניי – סופר שם על הוכנפלד וההוצאה להורג. קראתי שפַּסְטוֹר היינמַן גרוּדֶר, כומר הכפר, הציב לוח זיכרון לזכר חמשת אנשי צוות האוויר הבריטי שנרצחו בכנסיה שלו. על הלוח נכתב: "Vater vergib" (אבינו מחל לנו). אנשים רבים עדיין נשאו על מצפונם את האירוע הנורא. בכתבה צוין שהם הצליחו לאתר רק את אלמנתו של אחד הנרצחים, והתרכזו בעיקר בטייס, ג'ון ויין, שייצר, בסופו של דבר קשר עם הכפר. הוא הציב סוס נדנדה בגן הילדים החדש בכפר כמחוות פיוס. קראו לו “Hoffnung" – "סוס הנדנדה של התקווה".
יצרתי קשר עם ג'ון ויין דרך המגזין. הוא התקשה להאמין שמצאנו זה את זה לאחר כל כך הרבה שנים. "אתה חייב לנסוע לפורצהיים", הוא דחק בי, "מזה שנים שהאנשים בכפר משתוקקים לפגוש מישהו מהניצולים כדי להביע את הזעזוע והבושה שהם חשים. הם רוצים מחילה."
זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב מהזוג רֶנַטֶה וגוֹטְהִילף בֶּק-הֶנִינְגֶר שהיו מעורבים מאוד בפרויקט הפיוס, ולא ידעו שאני עדיין חי. הם התרגשו מאוד למצוא אותי והזמינו אותי לטקס הזיכרון שהתקיים בשנת 1995. רנטה כתבה: "הייתי רק בת 9 כאשר פפורצהיים הופצצה, ואתה היית איש צעיר כאשר הבטת לתוך שאול תחתיות הנפש האנושית".
לא השתתפתי בטקס הזיכרון עצמו משום שעדיין חשתי בסכנה האורבת, דמיינתי כיצד מישהו עוד עלול לנסות לסיים את המשימה. כאשר הגעתי לשם, שבוע מאוחר יותר, זכיתי לקבלת פנים נלהבת מאוד. ברור היה שהפכתי לסמל הפיוס. אנשים רבים ברכו אותי ולחצו את ידי. מעולם לא חובקתי על ידי כל כך הרבה גברות! כמו כן פגשתי את אמילי, האישה ששלחה לי את זוג המגפיים ב-1945.
האשמה הייתה תלויה מעל הכפר במשך שנים, ובביקורי הצלחתי לשנות משהו עבורם. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות ודאגו לי כל כך, עד שלפתע הבנתי שטעיתי. הצטערתי שלא הגעתי לגרמניה קודם לכן כדי להקל על האשמה שחשו האנשים האלה. כאשר מישהו פונה לעברך בזרועות פתוחות אינך יכול עוד לחוש כלפיו טינה. מעשה החברות מזמין מחילה.
© The Forgiveness Project
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על החברות מזמינה מחילה
לעניות דעתי, הפיסקה הראשונה חסרה, לטיפול העריכה.
תודה על ההערה, אבל לא: הטקסט מכניס אותנו ישר לעניין, זורק אותנו ללב התבערה.
"גוליית" נגד ואגנר
דני איסלרקריאה מחדש בפרגמנט נשכח מאת המלחין הנס אייזלר והמחזאי ברטולט ברכט . |...
X 11 דקות
מהיכן יצא אדם אם אין בו מחילה
לירית גרובראנחנו רצים אחר מטרותינו הפרטיות, אבל אין כמו הזמן הזה כדי לזכור...
X 4 דקות
למה קטאר?
השאלה שבכותרת נשאלת בהקשרים רבים, בוודאי ובעיקר בימים של משחקי הגביע העולמי בכדורגל 2022, המתקיימים שם, בקטאר. מובן שהשאלה נשמעת בהקשרים פוליטיים, אתיים-מוסריים, כלכליים וגם ספורטיביים הנוגעים לתחרות המתקיימת בתקופה לא רגילה בשנה ומשבשת לא מעט סדרי עולם בכל הנוגע למשחק הכדורגל ברחבי העולם. אך ענייננו כאן אחר, פשוט וממוקד, והוא לשוני: למה ״קטאר״?
שמו של המקום, כמו שם האזור, שמות ישובים עיקריים בו וגם כינויים ליושביו כולם קדומים מאוד. כבר פליניוס, באמצע המאה הראשונה לספירה, דיבר על Catharrei, יושבי חצי האי שהוא היום מעצמת הגז הטבעי העולמית הזעירה בשליטתה של משפחת א-ת׳אני רבת העוצמה והממון. נראה שפליניוס כינה כך את התושבים על שם מקום ישוב בולט בחצי האי. גם לאחר מכן, תלמי, במאה השנייה לספירה, התייחס לחצי האי שהופיע על מפה שהוא שרטט וכינה אותו Catara, ובו היה גם ישוב בעל שם דומה. וכך נקרא המקום במשך מאות שנים, עד לתקופה המודרנית, והשם המתייחס לתושביו נגזר משם המקום, כלומר מ-Catara נגזר המונח Cataraei, ״אנשי Catara״.
כלומר, שם המקום ושמם של תושביו התבססו מאות שנים לפני האסלאם, ובתקופה שבה הידיעות שלנו על הערבית שדוברה ונכתבה מועטות יחסית. ואולי לא מיותר לציין ולהזכיר: הערבית התקיימה הרבה לפני האסלאם, והתפשטה בעיקר מחצי האי ערב. בכל אופן, מה שחשוב בסופו של דבר וברבות הימים הוא שמו של המקום בפי תושביו, כלומר בפי דוברי הערבית בחצי האי הנושא את השם שהתגלגל מהצורה Catara, ששמרה על כתיב לטיני ב-c ככל הנראה עד המאה ה-18. ושמו של המקום בפי תושביו נכתב בערבית כך: قطر, כלומר ״ק-ט-ר״ בתעתיק פשוט לעברית. בלועזית, בתחום חקר השפות השמיות ובכלל, מקובל לתעתק את ה-ק׳ הערבית כ-q, ומכאן באה לעולם הצורה Qatar המקובלת בלשונות המערב, בכתיב הלטיני. אלא שבכך לא תם המסע הפונטי, שכן בפי תושבי Qatar נקרא המקום בערך gitar (נחסוך כאן את העיסוק בתעתיק הפונטי הבינלאומי שמדייק ומציג את הצורה באמצעות סימנים מוסכמים המביעים דקויות של הגייה).
בכל זאת, שני דברים כדאי לציין: ההטעמה על ההברה הראשונה, הקצרה, וההגייה של ה-ק׳ הערבית הרשמית שבכתיב כ-g, כלומר גימל. התופעה השנייה מאפיינת דיאלקטיים ערביים של בדואים, והיא מוכרת לנו בעברית במילים ממקור ערבי-בדואי כמו ״מנגל״, כפי שבדואים הוגים את המילה הערבית ״מנקל״, שפירושה ״נייד״, כלומר מתקן נייד לצלייה. וכך, ההגייה של שם המקום בפי תושביו, עניין חשוב וקובע, gitar, מצביעה ככל הנראה על המקור הבדואי של האוכלוסייה.
ולא שכחנו את ההברה הקצרה, הראשונה, שעליה יושב הטעם. היא מצדיקה ודורשת בהחלט תעתיק לועזי Qatar (ולא, למשל, Qataar). אך מדוע ״קטאר״? כלומר מדוע תועתק שם המקום قطر תוך הוספת של א׳ בהברה השנייה, הלא מוטעמת? בהנחה שהדבר נעשה באורח מושכל, התשובה הסבירה, המתבקשת, היא שמבחינת דוברי עברית חשוב להבדיל בין הכלי המושך את הרכבת, הקטר, ובין שמה של המדינה השוכנת במפרץ הפרסי. עניין קצת משונה, מיותר ומגוחך, שכן אין הרבה מצבים שבהם אפשר יהיה לבלבל בין ה-engine של ה-train ובין המדינה בחצי האי הקטן הבולט אל המפרץ הפרסי.
בינתיים האקדמיה ללשון הבהירה שהיא מצדדת בכתיב ״קטר״, עם הגייה במלעיל, וגם קהל העורכים בוויקיפדיה העברית אימץ את הכתיב ״קטר״. בכל אופן, הצורה פועלת היטב בעברית מבחינת האפשרויות לגזור את מה שצריך, בעיקר את התואר ״קט(א)רי״ ואת התושבים שהם כמובן ״קט(א)רים״, ואין סיכוי שנטעה במשמעות ונחשוב על רכבות.
אגב כך הזכרנו כאן עניין לא פשוט כלל וכלל: גזירת תארים ושמות תושבים ולשונות משמות של ארצות ומדינות. הסיבוכים רבים ומגוונים, וראוי להתייחס אליהם בהזדמנות אחרת. די אם נביט, לצורך הרצף הענייני והגיאוגרפי, על אזור המפרץ הפרסי. שם נמצא את דובאי (שהתעתיק המדויק היה צריך להיות ״דֻבַּי״, ושוב – נראה שהגיעו לתוצאה עברית שונה מסיבות ברורות), ונמצא גם את ״איחוד האמירויות הערביות״. כיצד נאמר שאדם הוא מדובאי? כיצד נציין את מי שזאת מולדתו? קשה. ולגבי ״האמירויות״ כבר נפוץ בעברית הכינוי ״אמירטי״ או ״אמיראטי״, כמו ״emirati״ האנגלי, תוך סימנים ברורים להתחמקות מהצרה בדמות ״משלחת מהאמירויות״.
אז נטשנו את קטאר ונשארנו עם קטר. זאת המציאות.