פרויקט המחילה החברות מזמינה מחילה

במרץ 1945, איש צוות האוויר טום טֵייט היה במשימה בשמי גרמניה כאשר מטוסו מדגם B17 "מבצר מעופף” נפגע מאש הגרמנים. הצוות נטש את המטוס, ולאחר מספר שעות שבעה מתוכם נתפסו בכפר הוּכְנפֶלְד ( Huchenfeld), השוכן ליד העיר פְּפורְצְהַיים (Pforzheim). חודש קודם, פפורצהיים נהרסה בהפצצה מאסיבית של חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). בהפצצה נהרגו 18,000 בני אדם. נקמה הייתה באוויר. אנשי צוות האוויר הבריטיים נגררו לבית קברות סמוך שם הם היו אמורים להיות מוצאים להורג על ידי כנופיית נוער היטלראי. רק טום ועוד איש צוות אחד הצליחו להימלט.

הם רצו להרוג אותנו בבית הספר אולם ראש העיר התנגד בטענה שהדם יהיה על ראשיהם של הילדים לדיראון עולם. לכן גררו אותנו מחוץ לבית הספר במורד הגבעה. כשהבנתי שהם עומדים להרוג אותנו, פרץ של זעם הציף אותי ונמלטתי משם. הייתי יחף ומותש, אבל איכשהו הצלחתי לברוח. למחרת נתפסתי שוב על ידי הצבא הגרמני ונלקחתי למחנה שבויים מלווה בשני אנשי לווּפטוואַפֶה. טופלתי בהתאם להנחיות אמנת ז'נבה והובטח לי שחבריי בטוחים. אחד החיילים שליווה אותי אף הציע לי זוג מגפיים. הוא אמר שאישה אחת מהוכנפלד ששמעה על המצוקה שלי, שלחה אותם עבורי.

בתום המלחמה, חיל האוויר ביקש ממני לחזור לפפורצהיים כדי לברר מה עלה בגורלם של אנשי הצוות הנעדרים. חזרתי לגרמניה ומיד בהיכנסי לבית הקברות של הוכנפלד, ראיתי חמישה צלבי עץ והבנתי מיד את מה שארע.

שנה לאחר מכן, הועמדו מבצעי הפשע לדין בבית המשפט לפשעי מלחמה ב-אֶסֶן (Essen), ומנהיגי הכנופיה נידונו למוות. לא היו בי רחמים. בזתי להם, ואמרתי לאשתי שלעולם לא אשוב לגרמניה.

אולם, 50 שנה מאוחר יותר, עמיתי למשחק הגולף הציע שנצא לחופשה ברַיין. עם עלון החופשה הגיע אלי גם מגזין תיירות. המגזין נשאר חתום במשך שבועות, ליד האח בביתי, עד שלבסוף הסרתי ממנו את עטיפת הפלסטיק. כפולת העמודים שנפתחה לפני הכריזה בכותרתה: "הכפר שביקש מחילה". לא האמנתי למראה עיניי – סופר שם על הוכנפלד וההוצאה להורג. קראתי שפַּסְטוֹר היינמַן גרוּדֶר, כומר הכפר, הציב לוח זיכרון לזכר חמשת אנשי צוות האוויר הבריטי שנרצחו בכנסיה שלו. על הלוח נכתב: "Vater vergib" (אבינו מחל לנו). אנשים רבים עדיין נשאו על מצפונם את האירוע הנורא. בכתבה צוין שהם הצליחו לאתר רק את אלמנתו של אחד הנרצחים, והתרכזו בעיקר בטייס, ג'ון ויין, שייצר, בסופו של דבר קשר עם הכפר. הוא הציב סוס נדנדה בגן הילדים החדש בכפר כמחוות פיוס. קראו לו “Hoffnung" – "סוס הנדנדה של התקווה".

יצרתי קשר עם ג'ון ויין דרך המגזין. הוא התקשה להאמין שמצאנו זה את זה לאחר כל כך הרבה שנים. "אתה חייב לנסוע לפורצהיים", הוא דחק בי, "מזה שנים שהאנשים בכפר משתוקקים לפגוש מישהו מהניצולים כדי להביע את הזעזוע והבושה שהם חשים. הם רוצים מחילה."

זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב מהזוג רֶנַטֶה וגוֹטְהִילף בֶּק-הֶנִינְגֶר שהיו מעורבים מאוד בפרויקט הפיוס, ולא ידעו שאני עדיין חי. הם התרגשו מאוד למצוא אותי והזמינו אותי לטקס הזיכרון שהתקיים בשנת 1995. רנטה כתבה: "הייתי רק בת 9 כאשר פפורצהיים הופצצה, ואתה היית איש צעיר כאשר הבטת לתוך שאול תחתיות הנפש האנושית".

לא השתתפתי בטקס הזיכרון עצמו משום שעדיין חשתי בסכנה האורבת, דמיינתי כיצד מישהו עוד עלול לנסות לסיים את המשימה. כאשר הגעתי לשם, שבוע מאוחר יותר, זכיתי לקבלת פנים נלהבת מאוד. ברור היה שהפכתי לסמל הפיוס. אנשים רבים ברכו אותי ולחצו את ידי. מעולם לא חובקתי על ידי כל כך הרבה גברות! כמו כן פגשתי את אמילי, האישה ששלחה לי את זוג המגפיים ב-1945.

האשמה הייתה תלויה מעל הכפר במשך שנים, ובביקורי הצלחתי לשנות משהו עבורם. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות ודאגו לי כל כך, עד שלפתע הבנתי שטעיתי. הצטערתי שלא הגעתי לגרמניה קודם לכן כדי להקל על האשמה שחשו האנשים האלה. כאשר מישהו פונה לעברך בזרועות פתוחות אינך יכול עוד לחוש כלפיו טינה. מעשה החברות מזמין מחילה.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על החברות מזמינה מחילה