ה-dadbod, קווים לדמותו

כבר חמישה ימים שלמים (טוב, תשעה חודשים גג) שהאינטרנט גועש ממילה חדשה, dadbod. "מה הוא ה-dadbod? האם אנחנו אוהבים את ה-dadbod? אלה השאלות שהטרידו את המערכת מאז שמענו לראשונה על המונח אתמול", שואלים ב-CUT.

אז מה הוא אותו האשטאג שמשתולל בטוויטר כאש בשדה קוצים? המילה, הלחם של המילים dad ו-bod (קיצור ל-body), נועדה לתאר סוג מסוים של גוף גברי. גוף שהוא בפירוש לא מחוטב ולא שרירי, רגיל כזה, טיפה שמנמן אבל לא שמן. או כפי שהגדירה אותו סטודנטית בשם מקנזי פירסון, שכנראה הציתה את המהומה, "איזון מוצלח בין כרס בירה לבין כושר. הוא אומר, 'אני הולך לחדר כושר מדי פעם, אבל אני גם משתכר כמו שצריך בסופי שבוע ונהנה לאכול שמונה סלייסים של פיצה במכה".

"אם לא שמתם לב, בנות לגמרי עפות על הדדבוד", מצהירה פירסון בתחילת אותו פוסט. היא מציעה מספר סיבות לכך, כמו "הוא לא מאיים עלינו" (למקרה שלא הבנתם, הכוונה אינה לאיום באלימות פיזית מצד בחור שרירי יתר על המידה, אלא לסטנדרטים גבוהים מדי של טיפוח עצמי שיש להשתוות אליהם); "אנחנו אוהבות להיות היפות" או "כרבול איכותי יותר". המתדיינים ב-cut מעלים יתרונות נוספים, כמו הטענה שלדדבודים יש מבנה גוף מוצלח יותר לסקס ואפילו מוטיבציה גבוהה יותר.

רבים מהמגיבים שמיהרו לקפוץ על המודל הגברי החדש ראו בתופעה קריאת תיגר על החברה ההיפר-הישגית שלנו. הדדבוד חי את החיים, לא שורף אותם במכון כושר; יש לו בטן רכה והוא לא מתבייש לחשוף אותה. ולכן מצד אחד, אפשר לראות בגוף הזה התפרצות של גבריות לא ממושטרת – לא לפי הדגם של הצייד הפליאוליתי, אלא של יושב הברים האמריקאי המצוי. אפשר לשער שהרגלי הכביסה של הדדבוד מתירניים יותר, אולי אפילו הרגלי הרחצה. הוא לא מטרוסקסואל, ולכאורה הוא גם לא גבר חדש. מצד שני, לא היינו מצפים ממנו להפגין דעות מיושנות, ויש בגוף הרך, המעוגל הזה, משהו נשי דווקא, אפילו בעצם העודפות שהיא עירומה יותר מהגבר העשוי שלובש את שריריו ככיסוי.

כמובן ששיר הלל לגוף הגברי הרופס קמעה שלח רבים וטובים, ורבות וטובות, לשער האם גם מקבילתו הנשית הייתה יכולה להתקיים, דהיינו ה-mombod. האם גברים צפויים להכריז על משיכתם לנשים רגילות, אולי אפילו נשים בעלות גוף אימהי (ומה זה אומר? כרס קטנה? ציצים גדולים? סימני מתיחה?)?

הדיון על היעדרו של ה-mombod מתעלם משום מה מקיומו כקטגוריה בוטה מעט יותר, ה-milf; וייתכן שיש מה ללמוד מההשוואה ביניהם. המילפית היא בדרך כלל אכן אמא, והיא לכל הפחות חייבת להיות בגיל מסוים. היא מאופיינת בהיעדר התסמינים שהיינו מצפים שיהיו לה; היא mother, אמא, ואישה בגיל מסוים, ובכל זאת היא מעוררת בצופה הגברי חשק מיני. זאת בניגוד לדדבוד, שלכאורה דווקא הצורה החיצונית שלו הופכת אותו למושך. אבל האם דדבוד יכול להיות אבא באמת? או שהמונח מתייחס לאותו מבנה גוף רק כשהוא מתנוסס בחינניות מוזנחת על בן עשרים ומשהו? (כפי שכבר יכולנו לשער מהעובדה שהוא אוכל שמונה סלייסים ומשתכר בסופי שבוע)

ואולי כאן טמון סודו של הדדבוד. שהרי כפי שמעיר האטלנטיק, לא מדובר בטרנד חדש לגמרי. קדמו לו ניסוחים דומים של אותו עניין, כמו ה-man flab מ-2006 או ה-male potbelly מ-2009. לפי המאמר הנ"ל, "קרוב לוודאי שעלייתו של הדדבוד אינה מסמנת שינוי בטעמים, אלא שינוי בדרך ההתייחסות אליהם: נשים סטרייטיות זוכות להשתמש באותן קטגוריות שגברים סטרייטים והומואים כבר משתמשים בהן, לטוב ולרע". ההנחה כאן היא שנערות האחווה הצליחו לבטא סוף סוף את העדפתן לגופים לא מוקפדים. יכול להיות; באופן אישי אני יכולה לדווח שלהיחשפות למושג המהפכני (אתמול) הייתה השפעה מסוימת על האופן שבו אני מביטה בגברים הרגילים למדי שחולפים על פניי ברחוב. אני לא יכולה לומר שהם נראים לי בהכרח מושכים יותר, אבל ברעיון יש משהו משחקי ומשעשע, שנותן נוכחות למה שהיה נראה כמו, ובכן, ברירת מחדל... אז אולי זה מה שאומר הדדבוד: אם את בכל מקרה מוקפת בבחורים עצלים וזחוחים משהו, תנסי ליהנות ממה שיש?