האם ייתכן סוג חדש של אמנות באמצעות הלחנת מוסיקה עבור חוש המישוש?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
אמצעי מדיה וגאדג'טים למיניהם מתמקדים בשני חושים בלבד: ראיה ושמיעה. חוש הריח והטעם נשארים בחוץ משום שהם אינם מגיבים מהר דיים ואינם רגישים לניואנסים יחסית לראיה ושמיעה. אך מה לגבי חוש המישוש? ככל שגוברת התחרות על תשומת ליבנו באמצעות גירויים ויזואליים וקוליים, בשנים האחרונות עולה שימוש ברטט לצורך חיוויים, התראות ותקשורת. החל מהטלפון הנייד שיוודא שתקבלו את השיחה גם במצב שקט (ועל הדרך גם יגרום לשולחן הישיבות לזמזם), דרך שלט קונסולת משחקים המסמן כי הדמות במשחק ספגה מהלומה, ועד כיסא נהג המתריע על גלישה לשוליים, ובעתיד גם גאדג'טים רוטטים שיאפשרו למאמני ספורט לתקשר עם שחקנים על המגרש בלי להוציא את הגרון. ואולם, ישנם חוקרים שעבורם כל אלה הם ניצול פרימיטיבי למדי של חוש המישוש. מי אמר שצריך להשתמש רק בתדר אחד מונוטוני של רטט? האם התראות ותקשורת הן המסר היחיד שניתן להעביר? ייתכן שפוטנציאל מעניין בהרבה טמון בשימוש במגוון סוגי רטט כדי "להלחין" מוסיקה שתיקלט דרך העור.
נדמה אמנם כי גלי קול הם המדיום היחיד שניתן באמצעותו ליצור ולקלוט מוסיקה, אך צריך לזכור שהם רק מדיום. מוסיקה, במהותה, היא פעולה המועברת באמצעות מלודיה, הרמוניה, עוצמה, דגש, גוון, קצב, ומקצב. גם אם חוש השמיעה הוא החוש האידיאלי לקליטת כל אלה, הם אינם חייבים בהכרח לקבל ביטוי רק באמצעות גלי קול. גיאורג פון בקסי (Békésy), ביופיסיקאי שזכה בפרס נובל על גילוייו בתחום השמיעה והאוזן הפנימית, הראה כי למרכיבים אקוסטיים שונים כמו גובה הצליל, עצמה וקצב, ישנן מקבילות בחוש המישוש. בשנות השמונים התברר כי ארבעת הרצפטורים התת-עוריים מסוגלים לקלוט לא רק סוגים שונים של מגע (נגיעה קלה, לחץ, כאב) אלא גם להגיב באופן מובחן גם לתדרים שונים של מגע. כלומר, אפשר לומר כי לפחות במידה מסוימת, העור מסוגל לחוש באופן המקביל לאופן בן האוזן שומעת.
אמנם בהשוואה לעשרות אלפי הרצפטורים שבאוזן הפנימית, רגישותו של חוש המישוש לתדרים שונים אינה משתווה לרגישות חוש השמיעה. בנוסף, האוזן האנושית רגישה לשינויי תדר המתרחשים במהירות של מיקרו-שניות (מיליונית השניה), ואילו מהירות התגובה של העור נמדדת במילי-שניות בלבד (אלפית השניה), דבר שעלול להקשות על קליטת תחלופה מהירה של צלילים. תחלופה איטית מדי, לעומת זאת, עלולה לגרום לעצבי החישה בעור להפסיק לחוש אותם (כפי שכבר איננו חשים בבגדים שלגופנו זמן קצר אחרי לבישתם). ועל אף כל המגבלות, בשנות השבעים והשמונים פרח מחקר שנועד לפתח אמצעי שמיעה עבור חירשים, שיתרגמו דיבור לאותות חישה בגוף. העיקרון התבסס על פיתוח תבניות תדרים והפעלתן על מקומות שונים בגוף אשר יצרו ייצוגי שפה שונים.
המחקר נזנח מאז שהוכנסו בשנות התשעים ניתוחי השתלים השבלוליים, העוקפים את האוזן הפנימית בכך שהם ממירים את גלי הקול לאותות חשמליים שסיבי עצב השמיעה יוכלו לקלוט. אך רעיון אחד לא נזנח: לאפשר לחירשים להאזין למוזיקה. השתלים השבלוליים מתמחים בקליטת תדרי דיבור ולכן חוויית המוסיקה די מתפספסת. קליטת לחן באמצעות חישה אינו יכול להיות מהיר מדי ולא איטי מדי, והוא לעולם לא יצליח להכיל את העושר הצלילי שמוסיקה קולית מכילה, ובכל זאת, נוצרת כאן הזדמנות להאזין למוסיקה עבור מי שאינו יכול עוד.
אך ייתכן שזו הסתכלות צרה מדי, להציג כך מוסיקה חישתית כפשרה נחותה. היא אמנם פחות עשירה מהאפשרויות הטמונות במוסיקה קולית אך מצד שני, היא גם לא ממש מייצרת חוויה דומה. גם אם ניתן להצביע על הקבלה מסוימת ביניהן (כפי שניתן להצביע גם על הקבלות בין ציור למוסיקה), ייתכן שמדובר בקטגוריה אמנותית אחרת שלא אמורה להוות תחליף, אלא רק להתלוות ואולי אף להתקיים בפני עצמה.
בראיון למגזין Nova, כרמן ברנג' (Branje) חוקר באוניברסיטת ריירסון, טוען כי פיתוח מוסיקה חישתית עשוי להוליד ברבות הימים ז'אנר מוסיקלי נפרד. ברנג' וצוות המחקר שלו פיתחו כיסא ייעודי, בו מותקנים 16 רמקולים קטנים המשדרים רטט במגוון תדרים. את ההיבטים האקוסטיים של המוסיקה לא היתה להם בעיה להעביר באמצעות רטט, אך מה לגבי הרמוניות? במוסיקה מערבית, למשל, אפשר להגיד בהכללה גסה כי אקורדים מז'וריים נתפסים כשמחים בעוד שאקורדים מינוריים משדרים עצבות. האם ניתן לייצר מקבילה לכך באמצעות מוסיקה חישתית?
ראשית, ייתכן כי אין שום מבע רגשי אינהרנטי במוסיקה בכלל ובסוגי אקורדים בפרט: כל פרשנות של רגש נובעת מקונבנציות מוסיקאליות תלויות תרבות שלמדנו לקבל אותן כ"טבעיות". אם כך, אין מן הנמנע שבז'אנר המוסיקה החישתית ייווצרו עם הזמן גם כן קונבנציות שונות. בינתיים, ברנג' החליט פשוט לנסות לתת למוסיקאים מקצועיים להלחין שירים ולבחון את התוצאה על נבדקים. לשם כך הוא עיצב כלי חדש- מעין קלידים המחולקים לחמישה אזורים המייצגים את אזורי הגוף השונים, כשבכל אזור שמונה קלידים המפיקים רטט בתדרים שונים. כלי הנגינה עצמו מחובר לעורו של המלחין כך שהוא עצמו יוכל לחוש כל הזמן בתוצאה. כאשר ברנג' ביקש מהנבדקים לאפיין את הרגש ומצב הרוח של היצירות (האם שיר הוא שמח או עצוב, למשל), הוא גילה כי היתה הסכמה רחבה בין הפרשנויות.
בניסוי אחר שערכה דֶבורה פלס (Fels), אף היא מאוניברסיטת ריירסון, הכיסא של ברנג' גויס לשם העברת פסקול (או "פסמגע", אם נרצה לדייק). הנבדקים צפו בסצנות מפחידות מתוך "החוש השישי" ו"הניצוץ" תוך חישת מוסיקה שאמורה היתה, בדומה לפסקול שמיעתי, להגביר רגשות רצויים שאמורים להתלוות לסצנות (במקרה הזה: רגשות של פחד). לעומת קבוצת הביקורת שלא חשה כל פחד בצפייה בסצנות במצב השתק, העוררות (שנקבעה על ידי מדידת המוליכות החשמלית בעור) של הקבוצה הישובה על הכיסא של ברנג' היתה גבוהה מאוד.
גם כאן המטרה אליה כיוונו החוקרים היתה העשרת הצפייה בסרטים עבור חירשים, אולם ייתכן שגם במקרה הזה, בעלי שמיעה תקינה עשויים אף הם להרוויח ממד חדש של חוויה. אם כי עלי להודות, שבמקרה של סרטים מפחידים – עם אותם כינורות שמתגנבים בצליל גבוה ורועד, אליהם מצטרפים כלי נשיפה עולים ויורדים המבהירים שמשהו מטריד (מאוד) עומד להתרחש, עד שתופים ופריטה עצבנית על נבל ממחישים מעבר לכל ספק שאנחנו בצרות – לא הייתי מעז לנסות מקבילה לכל אלה באמצעות מוסיקה חישתית.
מקורותכתבה בנובה על מוסיקה תחושתיתסרטון על ההתנסות של חירשים בכיסא של כרמן ברנג'
תגובות פייסבוק
2 תגובות על ויברציות טובות
את הרעיון של מקלות חישה הסבו היום למחקר העיוורון. ישנו פיתוח בשלבים מתקדמים במעבדתו של ד״ר אמיר עמדי באוניברסיטה העברית, בו עיוורים אוחזים במקל המעביר רטט בתדרים ובגבהים שונים על מנת לשקף את תמונת העולם החיצוני.
מעניין שחר, תודה
שיר האהבה היפה בכל הזמנים?
זלי גורביץ'על הברה אחת שאוצרת בתוכה את האינטימיות של האהבה, את המשחק, את...
X 10 דקות
משחק החפצים
שמעון לוירוח ואמונה, רגשות סוערים, שיקולים של מסחר ואפילו גנטיקה, וגם מנה גדושה...
X רבע שעה
רצח אחד? שניים? אולי שלושה?
מאז סדרת Serial של הרדיו הציבורי האמריקני, פודקאסטים העוסקים בפשע אמיתי (true crime) הם ה-להיט, והפודקאסט Lost Hills הוא מן המרתקים שבהם. בעונה השנייה שלו, שזה עתה שודר הפרק האחרון שלה, ולכן כל עשרת הפרקים נמצאים ברשת, לאושרם של חובבי האזנת-בינג׳, המגישה דנה גודייר (Goodyear) חוקרת מקרה שלכאורה נפתר: הנאשם הורשע, ומרצה בימים אלה מאסר עולם. אלא שגודייר מקלפת שכבה אחר שכבה בסיפור, עד שהיא מגיעה לפן המעניין במיוחד שלו: התפקיד שממלאת שכונת מאליבו היקרה (והנחשקת) בפרשה.
הסיפור הוא סיפורה של משפחת ריילר. במבט מהצד הם נראים כמו חבורת בריידי: אלמן ואלמנה נפגשים, ובדיוק ברגע שבו נדמה להם שהם לעולם לא יתאוששו מהמהלומה שהחיים הנחיתו עליהם, הם מתאהבים ובונים משפחה חדשה, מאוחדת שמחה ומאושרת. אלא ששנים בודדות לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי, האישה טובעת וגם בנה מנישואיה הראשונים. הבעל, והכלבה המשפחתית שהייתה אתם בסירה הקטנה שהתהפכה, ניצלים ומצליחים להגיע לחוף מבטחים. הבעל מספר סיפור הרואי: איך הוא ניסה להציל את רעייתו ובנה, אך לשווא. בבית ממתינות לו הבנות, שבורות ואבלות, כמובן, והשכנים - שלבם יוצא אליו, והם ממהרים לנחם ולתת כתף.
אלא שהסיפור, כמובן, מסתבך. אט אט מתגלות עובדות חדשות, סיפורים מסופרים ושמועות נשמעות. האם מותו של הבעל הראשון היה באמת תאונה טראגית? והאישה הראשונה, איך קרה שעל אף היותה ספורטאית מעולה, היא טבעה במפתיע בבריכה המשפחתית? והאם זה צירוף מקרים כששתי נשותיו של אותו גבר מתות בגיל צעיר בטביעה? וכמה כסף מעורב בכל הסיפור הזה? ופוליסות ביטוח? וזה עוד כלום לעומת סודות משפחתיים שצצים ומגיחים מכל עבר - והתמונה ההולכת ומתבהרת אינה רק אישית ופרטית, אלא תמונה שמעלה תהיות רבות באשר לאורח החיים השופע ממון בשכונה הזוהרת, על הפיתויים והסכנות שהוא מייצר.