חרדה לטובה

אנחנו יצורים חרדים, מודעים לסופנו: זהו גם הכוח הדוחף אותנו לדעת, לתהות על עצמנו ועל העולם, לשפוך אור נוכח החשכה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

חרדה אינה רק בעיה או מכאוב שהפילוסופיה מציעה עבורם פתרון. ישנה צורה ברורה של חרדה – כפי שעולה מחקירות פילוסופיות לאורך ההיסטוריה –  שהיא תגובה אנושית בסיסית לסופיות שלנו, להיותנו בני תמותה ולמגבלות האפיסטמיות שלנו. חרדה ופילוסופיה קשורות זו לזו באורח אינטימי, משום שחקירה – שאלת שאלות, הניסיון לפוגג את אי הוודאות – היא האופן שבו בני אדם מגיבים לחרדה הפילוסופית. אריסטו, ב״מטפיזיקה״ שלו, סבר כי ״כל בני האדם שואפים מטבעם לדעת״, אבל היצור החוקר, השואל, הפילוסופי הוא, מבחינה חשובה ביותר, גם היצור החרד. אם כך, חרדה אינה דווקא פתולוגיה, אלא מצב נפשי אנושי חיוני, המוביל אותנו לבירור התעלומות הגדולות, הבלתי ניתנות לפתרון, הניצבות מולנו; לעסוק בפילוסופיה פירושו להכיר בחרדה מהותית ומעוררת שדוחפת את החקירה שלנו קדימה. האופי הפילוסופי הוא סקרן ומלנכולי, מודע לחלקיות הידע האנושי, לאי היכולת ולמגבלות הפעולות שלנו וגם לאושר הנובע מהן.

חקירה הבסיסית מכל היא זו שאנו חוקרים בה את עצמנו; חרדה היא המפתח לחדר הפנימי המקודש הזה, והיא חושפת את מה שבעייתי מבחינה קיומית – את הדאגות העמוקות מכל בנוגע למוות, למשמעות, לבידוד, לחירות – שאותן אנחנו כמהים לפתור

תומאס הובס הציע, ב״לוויתן״ (חיבורו מ-1651), כי החרדה מעוררת את הסקרנות: ״חרדה לעתיד מעודדת את האדם לחקור את סיבת הדברים״. אנחנו מעניקים לחקירה הזו הילה רומנטית על ידי כך שאנו מכנים אותה בשם אהבת החוכמה, אבל הפילוסופיה עצמה היא הבעה נוקבת של החרדה שלנו: ״אני חרד משמע אני קיים״. התיאוריות שלנו על אודות העולם, האופן שבו אנו מאירים את הבלתי ידוע, נועדו לסלק את החרדה הזו. החיפוש אחר ידע הודף גבולו של הבלתי ידוע והופך את העולם ליותר צפוי, ואנו מקווים שכך ייעשה גם פחות חרדתי. החקירה הבסיסית מכל היא זו שאנו חוקרים בה את עצמנו; חרדה היא המפתח לחדר הפנימי המקודש הזה, והיא חושפת את מה שבעייתי מבחינה קיומית – את הדאגות העמוקות מכל בנוגע למוות, למשמעות, לבידוד, לחירות – שאותן אנחנו כמהים לפתור. מרכיב חשוב ביותר של ההגדרה התאיסטית את האל היא היותו יודע-כל, ומכאן נובעת שלוותו המאושרת של האל: כיצד יכול יצור הבטוח בידיעתו המקיפה-כל לחוש חרדה כלפי התרחשות כלשהי? אלמלא היינו בורים וחסרי ודאות, היינו יכולים להיות כאלים. אבל אנחנו איננו אלים, אנחנו בני אדם חרדים.

מוות בחדר החולה, אדוורד מונק

"מוות בחדר החולה" (1893), אדוורד מונק, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

חקירה פילוסופית, אם כך, אינה יכולה להינתק מן הקשר שלה לחרדה. לשאול פירושו לחשוף את החרדה שלנו בנוגע לצורה ולתוכן התשובה. לחרדה פילוסופית ישנם שפע היבטים אפיסטמיים, מטפיזיים ומוסריים: מה איננו יודעים? האם אי פעם נוכל להיות בטוחים? האם ישנן אמיתות חיוניות שלעולם לא נדע? מה הוא טבע קיומנו? האובססיות האפיסטמיות והמטפיזיות המרכזיות באשר לטבע היחסים בין המילה לעולם – המאפיינות את הפילוסופיה המערבית – מעוררות אי נוחות עמוקה: האם גבולותיו של העולם ניתנים להבנה על ידי המחשבה האנושית? האם התודעה שלנו סגורה בעולם משלה, המנותק ממה שמכונה ״הדבר עצמו״? העמדות התיאורטיות השונות שצצו במהלך ההיסטוריה של הפילוסופיה – אמפיריציזם, אידיאליזם, רציונליזם – הן תגובות לחרדה האפיסטמית הזו. גם החקירה המוסרית חושפת חרדה מוסרית עמוקה בנוגע למעשינו, מילותינו ומחשבותינו: האם אני עושה את הדבר הנכון? מהי הדרך הנכונה להתייחס בה לאחרים? מהי הדרך שראוי לחיות בה? האם אתוגמל כראוי עבור מעשיי הצודקים?

אנחנו חייבים לשאול, כפי שפרידריך ניטשה, פילוסוף–העל אהב לעשות: איזה רגש נמצא בבסיס החקירות המטפיזיות, האפיסטמולוגיות והמוסריות הללו? התשובות, כפי שניטשה ידע, חושפות את הפסיכולוגיה שלנו. שאלות פילוסופיות עמוקות שאין להן תשובה נושאות בחובן חרדה גדולה באשר לאפשרות של תשובה לא נכונה. קיומה של תשובה נכונה, והיותנו מועדים לטעות, מעוררים בליבנו חרדה עמוקה. אנחנו חייבים למצוא את התשובה הנכונה.

החרדה הקיומית מתעוררת כתוצאה מן המודעות לכך שצורות ידע מסורתיות ומלאות תקווה הוחלפו בשאלות ובסדרי עדיפויות חדשים

חקירה שמקורה בחרדה ניכרת היטב במחשבה הדתית – כפי שניתן למצוא ב״מחשבות״ של בלז פסקל (1670) וב״וידויים״ של אוגוסטינוס – המציגים קשר עמוק בין אמונה וחוסר ודאות. ניתן למצוא אותה גם ברעיון החרדה הקיומית, שמתעוררת כתוצאה מן המודעות לכך שצורות ידע מסורתיות ומלאות תקווה הוחלפו בשאלות ובסדרי עדיפויות חדשים, וכן בהאדרת הידע של עידן הנאורות, כמו אצל רנה דקארט.

קחו, לדוגמה, את הלך הרוח שלו ב״הגיונות על הפילוסופיה הראשונה״ (משנת 1641):

״אני מבין כי אין בנמצא דרך מהימנה להבחין בין מצב עוררות לבין שינה. התגלית הזו ממלאת אותי סחרחורת... אני מרגיש כאילו פתאום צנחתי למערבולת עמוקה שמסתחררת סביבי״.

אופיו הווידוי של ה״הגיונות״, ההכרה הגלויה שלו בחששות הדוחפים את דקארט – הלהוט להבטיח להיגיון מקום בחגיגת הקיום האנושי, פינה קטנה החופשית שאליה לא תוכל להגיע ידה ״האיומה״ של הכנסייה – מעניקים לו גוון פסיכולוגי ברור. לשם כך, ההיגיון חייב לספק ודאות הנעלה מן השבריריות והפגמים הקוגניטיביים האנושיים ולחשוף, עבור דקארט, חרדה שמקורה באי הוודאות של אמונות הניתנות להפרכה: היתכן שנוכל לפעול ולתפקד – מוסרית ופוליטית – בעודנו חיים באשליה שיטתית? הדחף הזה למצוא ודאות, אי הנכונות הזו לשאת הערכה אפיסטמית מוטעית, מעיד על חשש עצום ונורא – ״דחף למציאת האמת״ שניטשה תיאר נכונה כאובססיה אנושית. אנו חייבים להיות בטוחים: איננו מסוגלים לשאת פילוסופיה המותירה אפשרות שאנו טועים. קחו למשל גם את האופן – החרד לא פחות, ואולי כן יותר ורגשני פחות – שבו דיוויד יום מתאר את עצמו ב״מסכת על טבע האדם״ (1739) בעת שהוא שוקל את ההשלכות המערערות ומעוררות החששות של הדוקטרינה הדפלציונית שהוא הציע כנגד האפיסטמולוגיה והמטפיזיקה המסורתיות.

דיוויד היום, אלן רמזי

מבט צלול אל החרדה של כולנו: דייוויד היום (1754), דיוקן מאת אלן רמזי. תצלום: ויקיפדיה

הדתיים מוצאים את עצמם מקבלים את רצון אלוהים או מנסים לזהות את אופני ההתגלות שלו: החששות המנקרים הבלתי פוסקים באשר לגאולה, חטא, סליחה, ישועה – כל אלו הם בתחום הדברים המעסיקים אותם

הפרגמטיסט האמריקני צ׳רלס סנדרס פירס טען במאמר הקלאסי שלו  ״קיבעון האמונה״ (1877) כי ספק אפיסטמי הוא ״מרגיז״, ומקורו באי נוחות. הדחף הנחוש לחקור, לעבור למצב של אמונה, מכתיב את המעשה, דוחק בנו להתקדם הלאה ומעלה, אל המחוזות הנעלים של המחשבה, אולי בחיפוש תוכניות כוללות עצומות שיכילו את חוויית חיינו כולה. אם חרדה, והספקות הכרוכים בה, לא הייתה מכילה מרכיב רגשי חד משמעי, היא לא הייתה מפרה כל כך את החקירה. שיקולים אלה צריכים לכפות עלינו סימון מחדש את הגבולות הנוקשים שבין האינטלקטואלי והרגשי: הם תהייה אינטלקטואלית תוכל אי פעם להיות על טהרת ההיגיון, חופשית מרגש ונטולת עניין אישי והיסטוריה נפשית?

יתרה מכך, הדתיים מוצאים את עצמם מקבלים את רצון אלוהים או מנסים לזהות את אופני ההתגלות שלו: החששות המנקרים הבלתי פוסקים באשר לגאולה, חטא, סליחה, ישועה – כל אלו הם בתחום הדברים המעסיקים אותם. למאמינים מובטחת ישועה, אבל הם גם מאוימים – בהתאם למסורת הדתית – בענישה נצחית: מה אם הם טועים בהערכת הסיכוי לישועה? החרדה הדתית באשר למידת כנותה של האמונה מצאה ביטוי עמוק בספקולציות הדתיות הרבות על אודת היחס בין החיים והתגמול, בין הישועה והידע. הקלוויניזם, למשל, הניב סוג ברור ובלתי מתפשר של אימה: האם אני הנבחר או מי שסומן לכף חובה לנצח? התיאולוג הגרמני מרטין לותר תיאר את ייאושו מן הישועה כייאוש שנגרם מחוסר ביטחון באל השיפוטי, המשוכנע כי חסדו נמנע בשל אשמה אנושית וסטנדרטים גבוהים באורח בלתי אנושי. הטענה הפשוטה של פאולוס כי ״צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ הציעה הקלה באמצעות אסטרטגיה אפיסטמית תרפויטית – הכול הוא תעלומה, אבל אם נסכים כי תעלומה אחת תיפתר באמצעות אמונה מחויבת ויציבה, אז כל התעלומות האחרות ייעלמו כתוצאה מכך.

אנחנו יצורים זמניים, הנמצאים בתוך פרק הזמן הזה, הנעלם, החולף והמקרי שבין העבר– תחומם של החרטה והטעות – והעתיד – תחומם של הציפייה ואי הוודאות. אנחנו משנים את ההווה שלנו, בחשש, בתגובה לזיכרונות ולציפיות

בתוככי הרציונליות שאנו כה מרבים להתהדר בה – ואשר אריסטו חשב כי היא המייחדת את האדם מעבר לכל צומח וחי – קיימת חרדה. אנחנו יצורים זמניים, הנמצאים בתוך פרק הזמן הזה, הנעלם, החולף והמקרי שבין העבר– תחומם של החרטה והטעות – והעתיד – תחומם של הציפייה ואי הוודאות. אנחנו משנים את ההווה שלנו, בחשש, בתגובה לזיכרונות ולציפיות. אפילו ההגדרה המעשית ביותר שלנו את ההיגיון מכילה בתוכה חרדה: האם נמצא את האמצעים הנכונים המתאימים למטרה?

גברת במקטורן ירוק, אוגוסט מאקה

"גברת במקטורן ירוק" (1913), אוגוסט מאקה, מוזיאון לודוויג, קלן. תצלום: Yorck Project, ויקיפדיה

אנחנו מושלכים אל עולם המצפה לבנייה והשלמה על ידי מחשבה ופעולה אנושיות, נאלצים לשרוד בכוחות עצמנו, וטראומת הלידה – ההשלכה מן האפלה אל האור, הכוח להבין את הכול, החרדה הקדמונית שלנו – ניכרת בהיסטוריה שלנו. אנחנו חרדים. אנחנו מבקשים הקלה באמצעות חקירה, שאילת שאלות, בעוד שאיננו יודעים את התשובות. חרדות גדולות או קטנות יותר עשויות להתגלות בפנינו כתוצאה מכך. בעודנו קולטים את ממדי החששות האולטימטיביים שלנו, אנחנו מגלים שהחרדה שלנו אינה ניתנת לצמצום, משום שככל שהידע שלנו הולך ומצטבר – ידע מדעי, טכני או מושגי – הולך וגדל עול אי הוודאות שלנו. כפי שניטשה ציין ב״הולדת הטרגדיה״ (משנת 1872): ״ככל שמעגל המדע הולך וגדל, הוא משיק יותר ויותר לפרדוקס״. המבוכה והחרדה העמוקות מלוות, באורח בלתי נמנע, את החקירות שאינן פוסקות להיערם.

החקירה והכלים החומריים והנפשיים שהיא מעניקה לנו, מספקים הקלה

סרן קירקגור סבר כי ההרגשה האנושית הבסיסית, מעל ומעבר לתופעת המודעות שנובעת מחושינו, היא החרדה. מרגע שאנו מתחילים להתייחס אליה ולשאול ״מהי ההרגשה הזו? בתגובה למה היא מתעוררת?״ אנחנו עוסקים בפילוסופיה. ריפוי החרדה, אם כך, עשוי להסיר את כל מה שמאפיין אותנו כבני אנוש – האשמה המוטחת לעתים בסטואיקניות ובבודהיזם. אל לנו לצפות או לתבוע הקלה מוחלטת מחשש שנעקר את העצמי החוקרני והמרגיש שלנו. בני אדם הם בעלי חיים הנוטים לחקירה פילוסופית, בדיוק כיוון שאנחנו בעלי חיים חרדתיים: איננו יצורים של ההווה, אלא יצורים המלאים חרטה על העבר וחשש מן העתיד. אנחנו עוסקים בפילוסופיה כדי להבין את העבר שלנו, וכדי להפוך את עתידנו למובן יותר. הבלתי ידוע מייצר בנו אי נחת ברורה. החקירה והכלים החומריים והנפשיים שהיא מעניקה לנו, מספקים הקלה. בעוד החרדה עומדת בבסיס החקירה, אנחנו טוענים שהצלחת החקירה מסלקת את החרדה ולכן אנחנו מצפים לה בעונג. חקירה מגיעה לסיומה כשאיננו חרדים עוד, אלא מסופקים ומאושרים. אין יותר מה לשאול, לענות או להבין. ההבנה וההארה הושגו. פילוסופיה היא הדרך שאנו מקווים כי היא תוביל אותנו לשם. חרדה היא בת הלוויה העיקשת, הבלתי מרפה, הלא נעימה וחסרת התחליף שלנו.

סמיר צ׳ופרה (Chopra) הוא פרופסור לפילוסופיה בברוקלין קולג׳ של ״סיטי יוניברסיטי״, ניו יורק. הוא מחברם של מספר ספרים ובהם A Legal Theory for Autonomous Artificial Agents (משנת 2011), שאותו כתב ביחד עם לורנס וייט (White).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "ערב ברחוב קרל יוהאן" (1892), אדוורד מונק, אוסף רסמוס מאייר, ברגן. תצלום: wikiart.org

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סמיר צ'ופרה, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על חרדה לטובה

01
פרגמון

תודה רבה לסמיר על המאמר (למקרה שהוא קורא עברית..) וגם לדפנה על תרגום קולח.
אולי הערה קטנה: belief הוא 'האמנה' (להבדיל מfaith), ו-fixation אצל פירס הינו קרוב יותר ל'התעצבות' מאשר לקבעון (מושג שיש לו גם הדהודים פסיכואנליטיים שאינם רלבנטיים לפירס). ואם בכל זאת הולכים על השורש קב"ע, עדיף כנראה במקרה הזה לתרגם 'התקבעות'. בפרגמטיזם, האמנות הן ברוכות (להבדיל מהקיבעון בהקשר הפסיכואנליטי), ומצד שני הן פתוחות לביקורת ושינוי.

02
ינואר

מאוד מעניין ,מאיר עינים,ומנחם.
מנחם להבין כי חרדה היא חלק מהקיום שלנו חלק מהמנגנון שלנו, היא חלק מהגוף והרוח שלנו.
זה בהחלט מתנגש עם " אתאיזם" ואכן מעלה מחשבות/חרדות נוספות.