כלום נפלא וכישלון נהדר

מלבד פרק זמן כאוב של שנה כמורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון במולדתו רומניה, לא הייתה לאמיל צ׳וראן מעולם משרה של ממש. ״נמנעתי בכל מחיר מן ההשפלה שיש בקריירה״, הוא ציין לקראת סוף ימיו. ״העדפתי לחיות כמו פרזיט [במקום] להרוס את עצמי באמצעות עבודה קבועה״. כשצ׳וראן בחר  לעבור לצרפת, בשנת 1937, אחת הסיבות לכך הייתה שפריז הייתה ״העיר היחידה בעולם שבה אפשר היה להיות עני בלי להתבייש בכך, בלי תסבוכות ובלי דרמות״.

כמו קודמו מן העולם העתיק, דיוגנוס הציניקן איש סינופה, צ׳וראן הפך את עוניו לאות כבוד פילוסופי. כדי לספק את הצרכים הגופניים הדחופים הוא נסמך על נדיבות ליבם של זרים ועל נדיבותם של חבריו. הוא לבש בגדים משומשים של אחרים או שעשע אותם בשנינותו וחוכמתו בתמורה לארוחה. הוא היה מוכן לעשות הכול, רק לא לקחת על עצמו משרה מסודרת.

כדי להבין את העולם, אנו חייבים להפסיק להגיב אליו באורח פעיל: עלינו להגות בו. ההגות והפעולה הן אויבות מושבעות

לא לעשות דבר בעולם שבו כולם כנראה עסוקים בעשייה איזושהי – כלשהי – נראה לצ׳וראין כאורח החיים היחיד שכדאי לאמץ ולהגן עליו. חיים נטולי פעולה ושאיפות מעשיות, הסחות דעת ועיסוקים, הם חיים שבהם מתפנה מקום למשמעות: ״כל הדברים הטובים נולדים מבטלה, מכך שאיננו עסוקים בפעולה ואיננו מבצעים פרויקטים ותוכניות״, כתב צ׳וראן. והוא התנהג בהתאם. כשעיתונאי שאל אותו פעם על שגרת הכתיבה שלו, התשובה שלו הייתה התגלמות של כנוּת: ״רוב הזמן איני עושה דבר. אני האדם הבטלן ביותר בפריז... היחידה שעושה עוד פחות ממני היא יצאנית שאין לה לקוחות״.

צ׳וראן התבדח, אבל הבטלה שלו הייתה עניין רציני. זה היה פרויקט חיים מייגע, שהוא השקיע בו את מיטב מאמציו והשתדל להישאר נאמן לו במסירות מושלמת. הוא בחר בדרך זו לא מתוך נטייה לעצלות, אלא משום שהיה לו צמא בלתי פוסק לידע והבנה. ״לא לעשות דבר הוא הדבר הקשה ביותר בעולם, הקשה ביותר והאינטלקטואלי ביותר״, אמר אוסקר ויילד עשרות שנים לפני צ׳וראן. כדי להבין את העולם, אנו חייבים להפסיק להגיב אליו באורח פעיל: עלינו להגות בו. ההגות והפעולה הן אויבות מושבעות. אי עשייה מספקת זווית ראיה שבה ניתן להתבונן בכול מתוך ניתוק קוסמי. בטלה מולידה ראיית עומק ופרספקטיבה שהיא פילוסופית ממש.

אמיל צ'וראן (1947). תצלום: ויקיפדיה

צ׳וראן זכה לתובנות הגדולות ביותר שלו לא מספרים או בתי ספר יוקרתיים, אלא מצעידה חסרת מטרה ברחבי פריז ומלילות של נדודי שינה איומים. הוא לא למד פילוסופיה ממוריו, אלא משיחות עם קבצנים, שתיינים ועובדי מין. כשצעד בעקבות בטלנים גדולים אחרים מן המסורת ההגותית – כמו ברטלבי של הרמן מלוויל או אובלומוב של איוואן גונצ׳רוב – היה צ׳וראן בעמדה טובה לחקור את מרחבי המאום הקודמים להיותנו, ואת אלה שיגיעו אחרינו. המבט הישיר אל הרִיק היה התפקיד שכילה את כל זמנו, אף שמרבית חייו לא הייתה לו משרה כלשהי.

קבלת הלוּזריות, ניצולה בדרך הטובה ביותר האפשרית, התמזגות עמה, הפכה לפרויקט הגדול של חייו. צ׳וראן שאף להיות לוזר באותה נחישות ותשוקה שבה אחרים שואפים להתפרסם בעולם העסקים, האקדמיה או הפוליטיקה

מאחר שהגיע ״לתובנה בדבר חוסר המשמעות של היקום״, צ׳וראן החלט שהקיום החברתי הטוב ביותר האפשרי יהיו חיי טפיל – לוּזר. בעולם חסר משמעות, הוא אמר, ״הדבר היחיד שחשוב הוא ללמוד איך להיות לוּזר״. קבלת הלוּזריות, ניצולה בדרך הטובה ביותר האפשרית, התמזגות עמה, הפכה לפרויקט הגדול של חייו. צ׳וראן שאף להיות לוזר באותה נחישות ותשוקה שבה אחרים שואפים להתפרסם בעולם העסקים, האקדמיה או הפוליטיקה. הוא הבין בשלב מוקדם שהלוזריות מציבה אותנו בעמדה טובה יותר להבין את אופן הפעולה של החברה, והאופן שבו היא יכולה להפוך, בגניבה, את השייכות החברתית שלנו לצורה של שעבוד עצמי. חשוב מכל, הלוזריות מעניקה לנו מפתח לסוד השמור ביותר של החיים: העולם – בבסיסו – ואנו בתוכו, אינו אלא פרויקט כושל. הרשו לי להרחיב.

כולנו נכשלים לעתים, בדברים גדולים וקטנים, ועם זאת, ככלל, הכישלון הגדול ביותר שלנו עשוי להיות שאנו איננו מבינים כישלון. ומאחר שאיננו מצוידים לחשוב על כך, איננו יכלים לתפוש את המשמעות הרחבה ביותר של הכישלון בחיינו

כולנו נכשלים לעתים, בדברים גדולים וקטנים, ועם זאת, ככלל, הכישלון הגדול ביותר שלנו עשוי להיות שאנו איננו מבינים כישלון. ומאחר שאיננו מצוידים לחשוב על כך, איננו יכלים לתפוש את המשמעות הרחבה ביותר של הכישלון בחיינו. לאורך ההיסטוריה הארוכה, האבולוציה חיווטה אותנו לבחור בעיוורון במה שמגדיל את סיכוי ההישרדות שלנו בעולם, ולכן לרדוף אחר הצלחה מיידית. שקיעה במחשבות על אודות כישלון, ממש כמו הרהורים על אודות הסופיות שלנו והעובדה שאיננו בני אלמוות, אינן משפרות את סיכוי ההישרדות שלנו. כישלון הוא התפרצות פתאומית של כלום באמצע הקיום, ואף שהמחשבה על הכלום יכולה לספק הארה רוחנית, היא אינה הגיונית מבחינה אבולוציונית. לכן, כשמתרחש כישלון – והוא קורה כל הזמן – אנחנו נוטים להמשיך הלאה, אינסטינקטיבית, בלי להקדיש לכך תשומת לב רבה או לבחון אותו לעומק. זהו כנראה אחד מניצחונותיו המתוקים ביותר של הכישלון: בעומק הדברים, נועדנו להיכשל, ולהיכשל כישלונות חרוצים (ובכלל זה את הכישלון הסופי שלנו: השמדתנו הגופנית), ועם זאת אנחנו מותנים להתעלם באושר מן המסר האפל ביותר של הכישלון, מאחר שהמחשבה שלנו אינה יכולה להשלים עם זאת, ממש כפי שהיא אינה יכולה להשלים עם המוות עצמו.

חשבו למשל על הציטוט הידוע מבקט, בדבר הכישלון הטוב יותר, שאותו משננים ללא הרף גורואים של עזרה עצמית, יזמים שהפכו למאסטרים רוחניים ואחרים המתיימרים ללמד כיצד לחיות טוב יותר. על פי החכמים הללו, אין קל מלהיתקל במקרה בהישגים מפוארים אחרי שחוויתם אסון. על פי תפישה זו, הכישלון תמיד מוליד סיפוק, כמו מריבה בין אוהבים ההופכת את ההתפייסות שלאחריה למתוקה עוד יותר – תכסיס קטן שנועד לתבל מערכת יחסים שגם כך היא נפלאה. מה שאנשים אלה לעולם אינם מצטטים הוא את מה שמגיע מיד לאחר הציטוט האהוב עליהם בדבר הכישלון. כי בעיני סמואל בקט, היה דבר מה טוב עוד יותר מלהיכשל בצורה טובה יותר: כישלון גרוע עוד יותר. הנפילה והקריסה. כניעה. חיפוש דרך יציאה. מוות. הנה ההקשר הרחב ביותר של הנובלה ״הו רעתה״ (Worstward Ho) משנת 1983, אשר ככלל, אינו מוזכר: ״נסו שוב, היכשלו שוב. שוב טוב יותר. או טוב יותר גרוע יותר. היכשלו כישלון גרוע יותר שוב. וגרוע עוד יותר. עד שתחלו לנצח. תקיאו לנצח״. הכישלון אינו מוביל בהכרח להצלחה, אלא לכישלונות נוספים – מוחלטים, כואבים, בלתי נסבלים. האם אמרתי שבקט וצ׳וראן היו חברים? ״בין הריסותיך אני מרגיש בבית״, כתב פעם בקט לצ׳וראן.

מבט חד, צלול ובלתי מתפשר: סמואל בקט (1977), תצלום: רוז'ה פיק, הספרייה הלאומית של צרפת, ויקיפדיה

בתרבות שלנו כל מה שהוא בלתי נעים, מטריד, מדכא - מנוטרל, מעוקר ומסולק מיד מן העין. לא מטעמים של בריאות הנפש אלא יותר מטעמים כלכליים וחברתיים

ההמתקה הזו של הכישלון היא חלק מתהליך חברתי רחב יותר. בתרבות שלנו כל מה שהוא בלתי נעים, מטריד, מדכא - מנוטרל, מעוקר ומסולק מיד מן העין. לא מטעמים של בריאות הנפש אלא יותר מטעמים כלכליים וחברתיים. כדי להיות חברים יצרניים בחברה, כדי להיות מסוגלים להרוויח סכומי כסף גדולים ולהוציא סכומים גדולים עוד יותר, כדי לקחת הלוואות ולהחזיר אותן בריבית, אנחנו צריכים להתמכר לתפישת עולם חיובית. הקפיטליזם אינו מסוגל לשגשג על בסיס מתבודדים, מדוכאים או מטפיזיקאים. שום בנק ראוי לשמו לא ילווה כסף ללקוח שעלול להפוך פתאום למין הנרי דיוויד תורו כזה.

הספרים הגדולים שחוקרים את תהום הלא כלום של נפש האדם מגיעים כעת עם 'אזהרות טריגר'. מתברר כי הפנמה של ספרות רצינית מסוכנת היום לא פחות מעישון

מי שמבלים את זמנם בבטלה עשויים להיות אלמנטים מסוכנים. וכך גם ניהיליסטים פילוסופיים. אם יתרבו ללא פיקוח, הם עלולים לערער אפילו את הקהילות היצרניות ביותר. לכן יש לפקח בקפידה על נטיות אנטי חברתיות כאלה ולנכש אותן כנדרש. צבא מרשים של מטפלים, מדריכי חיים טובים, מורים ליוגה, מומחים לעזרה עצמית, בדרנים, מחנכים, יזמים ונשמות נדבניות אחרות מגויסים כדי להבטיח שלעולם לא ניתקל במקרה הצד האפל של הקיום, ובוודאי לא נביט לריק בעיניים, כפי שצו׳ראן נהג לעשות. הדבר בעייתי אפילו כשהוא מגיע אלינו מבעד להרהור באמנות או ספרות. הספרים הגדולים שחוקרים את תהום הלא כלום של נפש האדם (הבינוניים מעולם לא עוסקים בכך) מגיעים כעת עם ״אזהרות טריגר״. מתברר כי הפנמה של ספרות רצינית מסוכנת היום לא פחות מעישון. אמנם, תעשיית ההמתקה הפכה את החיים בחברה המודרנית לעניין מלאכותי להפליא ובעיקר מגוחך מאוד, אבל נראה כי לרוב האנשים לא אכפת. כי חוסר מחשבה וחוסר אכפתיות הם עוד פן חשוב בחיים המודרניים.

זוהי חוכמתו הפראית של צ׳וראן – או כך היא יכולה הייתה להיות. אי אפשר להחמיץ את האירוניה. לדבריו, הוא ״לא יכול היה לעשות דבר רציני״ בחייו, ועם זאת בספריו הוא הציע כמה מן התובנות הרציניות ביותר לגבי הניכור המאפיין את החיים המודרניים, שבמסגרתו כולנו עמלים.

קוסטיקה ברדטן מלמד מדעי הרוח בטק-יוניברסיטי בטקסס, והוא עמית מחקר של כבוד בפילוסופיה באוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. ספרו האחרון In Praise of Failure: Four Lessons in Humility ראה אור בשנת 2023. הוא עורך הדת/פילוסופיה של כתב העת The Los Angeles Review of Books והעורך המייסד של שתי סדרות ספרים  Philosophical, Filmmakers הרואה אור בהוצאת בלומסברי, ו- No Limits בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "בבית הקפה" (1915), אנדרה דוומבה, המוזיאון לאמנות של העיר פריס. תצלום: ויקיפדיה