לראות את הקרשנדו

מכונת המוסיקה המונפשת היא שער לעולם האזנה אחר
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

הרעיון נבט לראשונה בשנת 1974, בעקבות החיבור בין סונטה של באך לאל.אס.די. "בזמן שהאזנתי למוסיקה, התווים על הדף רקדו ובאותו זמן, הם היו בעצמם המוסיקה", מספר סטיבן מלינובסקי, מלחין ומתַכְנת, "זה היה כל כך מקסים וחינני – זנבו של תו נמתח כידו של רקדן בלט; זוגות תווים נעו במקביל כזוגות רקדנים הפוסעים יד ביד... הייתי מאושר". במשך כמה שנים חשב מלינובסקי, מלחין ומתכנת מחשבים, כיצד יוכל להעביר את הרושם והחוויה לאחרים, מבלי ללמד אותם תיאוריה מוסיקאלית או להפוך בעצמו לסוחר סמים. בשנות השמונים, נולדה הגרסה הראשונה של "מכונת המוסיקה המונפשת" (Music Animation Machine) ובימיו הראשונים של יוטיוב ב- 2005 העלה מלינובסקי את הסרטון הראשון לרשת- ה"קלייר דה לון" מאת דביסי, שצבר עד כה למעלה מ- 23 מיליון צפיות. מאז המשיך לפתח גרסאות שונות של צורות הגשה ויזואלית (במוסיקה קלאסית בעיקר, אם כי ישנם גם פרויקטים נוספים כמו שיתוף פעולה עם ביורק) אך בכולם נשמר עיקרון הפשטות. צבעים שונים מבטאים תפקידים מוסיקליים נפרדים, בעוד גובה הצליל, עצמתו ואורכו, מקבלים ביטוי בגובה האובייקט המונפש על המסך, בגודלו ובמשך הופעתו. במבט ראשון, התוצאה מזכירה קצת איקולייזר פשוט במערכת סטריאו או משחק אטארי ישן, אבל לאורך זמן עולה כאן אפקט מעניין, שאינו דומה לשום התנסות אחרת שאני מכיר עם ויזואליזציה של מוסיקה.

ביטוי ויזואלי למוסיקה אינו רעיון חדש, כמובן. הוא עתיק כימיה של התרבות האנושית והדוגמה הראשונה לכך היתה אמנות הריקוד, שייתכן שהתפתחה במקביל להמצאתם של כלים מוסיקליים בסוף עידן הקרח האחרון, לפני כעשרת-אלפים שנה. לצד אמנות הריקוד, ניסיונות מודרניים להצמיד גירוי ויזואלי למוסיקה כוללים אנימציה, שימוש בזרקורים, לייזרים ועוד. בתקופה בה מלינובסקי פיתח את מכונת האנימציה שלו, הוא הכיר היטב מה שנעשה עד אז, כמו מופעי "אור נוזלי" פסיכדליים שהחלו בשנות השישים, או הדוגמה המפורסמת ביותר בעולם האנימציה: סרטו של וולט דיסני מ- 1940, פנטזיה. אך כל אלה היו ניסיונות מופשטים למדי, לא ממש מדויקים, שלקחו לעצמם חירות לבטא לא רק את המוסיקה עצמה, אלא גם להעניק לה פרשנות אמנותית כלשהי.

אלה פחות עניינו את מלינובסקי. תחת זאת, הוא ביקש ליצור חוויה מדויקת ומינימליסטית, ובכך להפשיט כמה שניתן את חוויית המוסיקה מתוצרי הדמיון הנלווים אליה; להפשיט את המוסיקה ממשמעויות אפשריות, אסוציאציות חופשיות והקשרים תרבותיים שונים. מדוע? מפני שבאותה הזיה שחווה מלינובסקי, הוא חש כי מוסיקה היא אינה רקע לשום דבר, אלא היא הדבר עצמו; מוסיקה איננה רק השראה או אילוסטרציה לפעולה כלשהי (ריקוד, אור, אובייקטים מונפשים או דמיוניים), אלא היא עצמה הפעולה. לכן מלינובסקי בחר באסטרטגיה אחרת: מכונת האנימציה שלו היא וויזואליזציה מדויקת של הפרטיטורה, של התווים בלבד. ניקוז הקשב רק לצלילים וליחסי הגומלין ביניהם, מותיר אותנו עם הביטוי הטהור והמזוקק ביותר של המוסיקה. לאחר זמן מה של האזנה, האפקט המדיטטיבי שנוצר מזכיר מה שנגנים וספורטאים מקצועיים מספרים לעיתים שהם חווים באמצע קונצרט, משחק או תחרות: Flow- כלומר חוויה של קשב גבוה אך לא מאומץ, המאופיינת במודעות עצמית נמוכה והנאה פשוטה. וכך, לטעמי אחד ההישגים הגדולים של מלינובסקי, טמון בכך שהוא מקרב את המאזין לעולמו החווייתי של המוסיקאי המבצע.

מעבר להזדמנות לחוות מוסיקה בצורה גולמית ומזוקקת, האנימציה הפשוטה של מלינובסקי מציעה גם שער חדש של האזנה עבור מי שאינו בעל שמיעה אבסולוטית, כמוני למשל. ההפרדה הוויזואלית בין התפקידים המוסיקליים השונים, מבליטה בקלות את המשחק ביניהם, את הריקוד הסימולטני שלהם. כלים מלווים (כמו תפקידי בס, למשל) שהאוזן הלא מיומנת מאבדת במכלול, מובלטים ומעשירים את החוויה. דפוסים מוסיקאליים שמתפספסים משום שהם חוזרים על עצמם בגרסה מעט שונה, נעשים קלים יותר לזיהוי.

אפקט מעניין נוסף מתרחש בזכות העובדה שהתצוגה הוויזואלית איננה כוללת רק מה שמנוגן בכל רגע נתון, אלא גם מה שנוגן עד לפני כמה שניות וגם מה שינוגן בעוד כמה שניות. כך מתרחשות שתי האזנות באופן סימולטני: האחת, האזנה ממשית לצלילים הנשמעים בהווה, והשניה, הצצה ויזואלית לאופן בו המוסיקה עומדת להתפתח, כמו גם לדפוסים שהיא הותירה מאחוריה. גבולות הזמן של המוסיקה נמתחים והאפקט הוא מרתק. למשל, גם ביצירות שהביטוי הוויזואלי שלהן הוא מבנה ארכיטקטוני סבוך ומורכב (כמו למשל "פולחן האביב" של סטרווינסקי), המאזין יכול להבין ולִצפות דפוסים והפתעות שעומדים להתרחש.

זה אולי נשמע כמו ספוילר, אבל במוסיקה חלק עיקרי מהעונג נובע כאשר המוח מקבל את מה שהוא מצפה לקלוט. מעבר לכך, לפעמים המבנה הוויזואלי של הצלילים חושף מנגנונים יפהפיים, כמו המבנים הסימטריים להפליא של חלק מווריאציות גולדברג (למשל כאן) החושפים את היופי המתמטי במוסיקה של באך.

אחד האפקטים הנודעים של סמי הזיה הוא חוויית הסינסתזיה, כלומר מיזוג תפיסתי בין חושים שונים (היכולת "לשמוע צבעים", "לטעום צלילים" וכדומה). אמני אנימציה ומופעי אורות מנסים לעיתים להמחיש לנו חוויה זו באמצעות שימוש בצבעים זוהרים מתפוצצים וצורות מוזרות, אולם הצלחתם מוגבלת מאוד. למעשה, כל מה שאנחנו מקבלים הוא הצצה מבחוץ לפרשנות מופשטת, להזיה סובייקטיבית (כאילו אמרו לנו: הנה, כך זה אמור להיראות) בעוד שהחוויה עצמה נותרת נעולה בפנינו. באופן אירוני, למרות שהרעיון של מלינובסקי נבט בעת הזיה, הוא רחוק מאוד מהדימויים הפסיכדליים השחוקים המתקשרים עם אל.אס.די. דווקא האנימציה היבשושית והשכלתנית שהוא יצר מצליחה, בעיני, לקרב בצורה אפקטיבית יותר לחוויה סינסתזית. דווקא ההיצמדות המדויקת לפרטיטורה מצליחה להביא את הצלילים לקדמת הבמה התפיסתית ולהעניק להם ממד מוחשי יותר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לראות את הקרשנדו

01
איתמר נחום

זה היה יפה מאוד עד שהגעתי לוואריאציות גולדברג של באך. שם זה תפס אותי לגמרי ונשארתי מהופנט לכל תו ותו שהופיע, וויזואלית ושמיעתית. תודה רבה בר שחשפת אותי לעבודה הזו, יש לי הרגשה שאני אשאר פה מהופנט בזמן הקרוב לעוד כמה וואריאציות. :)

02
ניצן

"מכונת האנימציה שלו היא וויזואליזציה מדויקת של הפרטיטורה, של התווים בלבד. ניקוז הקשב רק לצלילים וליחסי הגומלין ביניהם, מותיר אותנו עם הביטוי הטהור והמזוקק ביותר של המוסיקה."
דווקא אני נוטה לחשוב שניקוז הקשב רק לצלילים צריך להותיר אותנו עם...הצלילים בלבד. אם בביטוי הטהור והמזוקק אתה מעוניין (ולעיתים קרובות כך גם אני), מדוע יש צורך בויזואליזציה בכלל? היא מסיטה את הקשב מחוש השמיעה. לא סתם רבים עוצמים עיניים כשמנסים להתרכז במה ששומעים.

מסכים עם הרעיון שזה מבליט את המשחק בין הכלים השונים (אני מעדיף לעשות זאת ע"י ריכוז והקשבה חוזרת ונשנית), ומתיחת גבולות הזמן נשמע לי כמו אפקט מרתק.

04
בר

איתמר, מאחל לך התמכרות נעימה. רוב האדפטציות לבאך מעולות לטעמי.

אמיר, תודה על הסרטון המקורי הזה!

ניצן, כשאני עוצם את עיני הצלילים הם בקדמת הבמה רק לזמן קצר לצערי. מהר מאוד הדמיון עובד ואני נזרק לכל מיני כיוונים אסוציאטיביים. זרם תודעה באופן כללי נוטה להיות רפלקסיבי, אלא אם אתה מאוד מיומן. במדיטציית מיינדפולנס, למשל, אני מנסה לנקז את הקשב בסוג אחד של גירוי מבלי "לברוח" אסוציאטיבית אבל זה מאוד קשה ואף בלתי אפשרי לאורך זמן. אני חושב שדווקא הגירוי הויזואלי הפשוט של מלינובסקי מייצר מגבלה מבורכת שמרסנת את הרפלקסיביות של הדמיון ומצליחה (בדרך עקיפה, אני מודה) להביא את הצלילים לקדמת הבמה התפיסתית. לאחר זמן מה, עבורי לפחות, זו הופכת לחוויית מיינדפולנס אמיתית.