מומחה לכישלונות

כתבתי ספר בשבחי הכישלון (In Praise of Failure: Four Lessons in Humility), שזה בערך כמו שדג יהלל את המים. אני שוחה במימי הכישלון מאז שאני זוכר את עצמי – ואולי עוד קודם לכן. חלק גדול למדי ממי שאנחנו, ממה שאנו עושים ובעיקר ממה שאיננו יכולים לעשות נקבע הרבה לפני לידתנו, על ידי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, עלייתן ונפילתן של אימפריות, האל המגוחך שאנו מכנים בשם ״מזל״. הגעתי לעולם כשבדמי ובעצמותיי טבוע כישלון. לעתים אני תוהה אם קיים בכלל משהו אחר.

אני מרומניה, מדינה חסרת משמעות לא פחות מכפי שהיא כנראה מקוללת, מקום השקוע בכישלון מרגע קיומו הראשון

אני מרומניה, מדינה חסרת משמעות לא פחות מכפי שהיא כנראה מקוללת, מקום השקוע בכישלון מרגע קיומו הראשון. הכישלון נמצא כנראה בכול מקום: באוויר שאותו אנשים נושמים, במים שהם שותים, אפילו בשפה שהם מדברים. בעיקר בשפה. רומנית היא חלומו של כל בלשן: שכבות לשוניות שנערמו זו על גבי זו, כמו שכבות גיאולוגיות, המעידות על צבאות זרים ואימפריות זרות שפעם שלטו במקום, ניצלו אותו היטב או רק חלפו דרכו – כשהם אונסים אותו בחופזה: יוונים, רומאים, ביזנטים, עות׳מנים, הונגרים, רוסים, אוסטרו-הונגרים, ואז הסובייטים.

רומניה: חלון סמלי למציאות. תצלום: photos de tibo

כמו המטבח המקומי, העשיר כל כך משום שהוא משלב את כל המסורות הקולינריות השכנות אבל אין לו זהות ברורה משל עצמו, השפה הרומנית היא לגמרי סיפור מגדל-בבלי: עשרות לשונות באחת. ישנן ברומנית אינספור מילים ל״כישלון״, ממקורות שונים ובמבנים כל כך ייחודיים שהם מעוררים רצון להיכשל ולו כדי להתענג על תיאור החוויה במילים. מאחר שהגעתי ממקום כזה, איך יכולתי לא לכתוב בשבחי הכישלון?

הניסוי האוטופי נוהל ברובו על ידי כנופיית בריונים. כיום אני מבין שזה היה סידור הגיוני. כדי להאמין באוטופיה, חייבים להיות אידיאליסטים חסרי תקנה או רקובים עד היסוד

כשנולדתי, בשנות השבעים, המדינה הייתה בעיצומו של רומן אינטנסיבי עם האוטופיה. אין דבר המוליד כישלון יותר מחיפוש אובססיבי אחר טוהר. ככל שמתקרבים לשלמוּת, כך נתעב יותר הכישלון. היינו אמורים להגשים יום אחד את גן העדן הקומוניסטי, בעוד חייהם של האנשים הלכו והפכו גיהנומיים מיום ליום. המדינה אמורה הייתה לקמול ולהיעלם, בהתאם לנבואתו של פרידריך אנגלס, אולם היא הפכה ליותר ויותר דכאנית. הכול היה בבעלות הכלל, אף שלא היה רכוש לתבוע עליו בעלות. וכתוספת, הניסוי האוטופי נוהל ברובו על ידי כנופיית בריונים. כיום אני מבין שזה היה סידור הגיוני. כדי להאמין באוטופיה, חייבים להיות אידיאליסטים חסרי תקנה או רקובים עד היסוד, ואידיאליזם מעולם לא היה צמח שהיכה שורשים בחלק הזה של העולם.

זו הייתה כמובן דיקטטורה ששלטה בפרולטריון. תוך הקפדה שהפועלים ייוותרו אומללים, בורים ועניים מאוד

המדינה הרומנית עשתה הכול – מדיכוי ומעקב ועד הכאה על ידי שוטרים ושבירת חלונות באמצע הלילה – בשם מעמד הפועלים. המשטר נקרא ״דיקטטורת הפרולטריון״, אבל זו הייתה כנראה טעות דקדוקית: זו הייתה כמובן דיקטטורה ששלטה בפרולטריון. תוך הקפדה שהפועלים ייוותרו אומללים, בורים ועניים מאוד. נהגו בהם כבבהמות משא, ונאמר להם שהם בני מזל, שבמשטר קפיטליסטי החיים שלהם היו גרועים הרבה יותר. בבית הספר נלמדו נושאים רבים, אבל הנושא המרכזי היה אמנות הדיסוננס הקוגניטיבי: כיצד להביט בכל זה ולהעמיד פנים שלא רואים דבר. מי שלמדו לעשות זאת יכלו לשרוד, אף שבתוכם הם נותרו שבורים לגמרי. חייתי ב״1984״, הכרתי את זה באורח אינטימי, זמן רב לפני שגיליתי את הספר.

ספרים. לקח לי זמן לגלות אותם. כי אם היה מעמד שמצבו היה גרוע עוד יותר באוטופיה הקומוניסטית ממצבו של מעמד הפועלים, היה זה מעמד האיכרים.

אני נולדתי במשפחה שמרביתה בקושי ידעה קרוא וכתוב, ולא היה בבית שבו גדלתי ולו ספר אחד. בשלב מאוחר יותר בחיי, התחלתי לאסוף ספרים ללא שליטה, אלפי ספרים, במאמץ בלתי אפשרי למלא את הריקנות המחרידה של ילדותי ונעוריי נטולי הספרים. אפשר היה, עקרונית, לשאול ספרים מהספרייה של הכפר, אבל זה היה מסוכן. אם תפסו אותכם קוראים, הייתם עלולים להיענש. זה היה זמן יקר שנגזל מן העבודה היצרנית; עבודת ילדים הייתה עניין שבשגרה בגן העדן לכאורה הזה.

הסוציאליזציה המוקדמת שלי הייתה ברובה עם הפרות שבהן טיפלתי. בהמשך, אימצתי את אמנות המילים בניסיון נואש לתקן, רטרואקטיבית, את כל מה שהיה מקולקל בילדותי חסרת המילים

בבית שבו גדלתי, נאמרו מילים ספורות בלבד. השימוש במילים היה עניין תובעני מדי עבור אנשים שעיקר תפקידם היה עצם ההישרדות הביולוגית. מבט זועם, טלטול או מכות פה ושם היו אמצעי התקשורת היעילים ביותר. ניוון אינטלקטואלי היה מגפה חברתית בסביבה ההיא. הסוציאליזציה המוקדמת שלי הייתה ברובה עם הפרות שבהן טיפלתי. בהמשך, אימצתי את אמנות המילים בניסיון נואש לתקן, רטרואקטיבית, את כל מה שהיה מקולקל בילדותי חסרת המילים.

סוציאליזציה בסיסית: רומניה. תצלום: photos de tibo

בשלהי שנות השמונים, חלק מהבריונים החלו להשתעמם מן הניסוי הקומוניסטי והבינו שיהיה משעשע הרבה יותר להפוך לקפיטליסטים. כך קרס המשטר, תחת משקל האבסורדיות של עצמו, ולכד אותנו, ילדי האוטופיה, תחת הריסותיו

בשלהי שנות השמונים, חלק מהבריונים החלו להשתעמם מן הניסוי הקומוניסטי והבינו שיהיה משעשע הרבה יותר להפוך לקפיטליסטים. כך קרס המשטר, תחת משקל האבסורדיות של עצמו, ולכד אותנו, ילדי האוטופיה, תחת הריסותיו. לא שזה הכאיב לנו (בשלב הזה, כבר היינו פגומים מכדי שמשהו יכאיב לנו), אבל נותרו לנו יחסים ייחודיים עם הכישלון, נטייה לכישלון, אפילו העדפה מיוחדת לכישלון. מרגע שחייתם באוטופיה – גורלכם נחרץ. אתם נושאים את הכלוּם הזה בעצמותיכם, באשר תלכו.

ברומניה, עם ההיסטוריה המזוכיסטית שלה, השתרשה מסורת מכובדת: אתם עושים כמיטב יכולתכם כדי להתרחק מן המדינה, להשיל אותה מעליכם כמו שנחש משיל את עורה, ולאמץ זהות חדשה, זהות כלשהי. הפילוסוף אמיל צ׳וראן, דוגמה מובהקת לרומניוּת, בספרו ״הצרה עם כך שנולדנו״, כתב: ״ביליתי את כל חיי ברצון להיות משהו אחר: ספרדי, רוסי, קניבל – כל דבר, מלבד מה שהייתי״. בכתבים אחרים משלו הוא מודה שהוא אהב את רומניה ״בשנאה עזה״, ושכאשר עזב אותה בשלהי שנות העשרים לחייו ועבר לצרפת, זה היה ״המעשה האינטליגנטי ביותר״ שעשה בחייו.

לא ההצלחה אלא הכישלון – הפחד הנורא מפניו – הוא שניצב בבסיס החלום האמריקני

מלבד מתנת הכישלון המופלאה, לרומנים יש כישרון לחיות במצב של היפרדות מכאיבה, לעזוב מקום ולהתגעגע אליו באורח בלתי נסבל. ״דור״ (מ-dolor, כאב בלטינית), המילה שמשמשת כדי להביע את המצב הזה, היא אחת הבולטות באוצר המילים ברומני. שירי עם רבים, אינספור שירים ואפילו יצירות פילוסופיות נבנו סביב מילה בודדה זו.

כשהגיעה שעתי לאמץ את המסורת הזו, זו הייתה החלטה פשוטה יחסית. רציתי להגר לארצות הברית. כי ידעתי מיד שהסגידה הקולנית האמריקנית להצלחה, הטירוף שבו היא מדרגת ומעניקה ציונים, ההלל הכפייתי לשלמות בכל דבר, היא לא יותר מהעמדת פנים. מאחורי החזית האופטימית נמצא פחד יוצא דופן מפני הכישלון: האימה מפני הקריסה וההתמוטטות, מאובדן התדמית והמכובדות, מהדרה ודחיקה לשוליים. לא ההצלחה אלא הכישלון – הפחד הנורא מפניו – הוא שניצב בבסיס החלום האמריקני. המדינה ממש נועדה למומחה לכישלונות כמוני.

קוסטיקה ברדטן (Costica Bradatan) הוא פרופסור למדעי הרוח בהונורס קולג׳ באוניברסיטת טקסס, ועמית מחקר בכיר בפילוסופיה באוניברסיטה של קווינסלנד, אוסטרליה. ספרו האחרון In Praise of Failure: Four Lessons in Humility ראה אור בשנת 2023. הוא עורך הדת/פילוסופיה בכתב העת The Los Angeles Review of Books והעורך המייסד של סדרת הספרים Philosophical Filmmakers בהוצאת ״בלומסברי״, ושל הסדרה No Limits בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה.

מערכת "אלכסון" מודה לקוסטיקה ברדטן על הרשות שנתן לתרגם את המאמר לעברית. המאמר התפרסם במקור ב"ניו יורק טיימס".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: רומנים. תצלום: TwOsE