אימפריה בשקיעה מעצמה מחפשת תבוסה

א

בניו יורק, הלכתי לצפות בסרט "אווטאר: דרכם של המים" בקולנוע. אווטאר הוא סרט שהוא חלום, בסגנון ובתוכן, יצירה שמכניסה את הצופה לעולם של טבע חי ובלתי נגוע. העולם הטבעי התת-ימי שמוצג באווטאר הוא חלומי לא רק בריבוי המופלא של צבעים וצורות אלא גם בכך שהוא נגיש ליצורים אנושיים. הילידים של כוכב פנדורה חיים בסימביוזה מושלמת עם העולם הטבעי ומנהלים איתו שיח מילולי ואנרגטי נרחב ובלתי אמצעי. בדומה לסרט הראשון בסדרה (״אווטאר״, משנת 2009) העולם שמוצג על המסך הוא עולם בשלמותו - גן עדן שלפני החטא.

הצופים יודעים כי בעולם שלנו, זה שמחכה מחוץ לאולם הקולנוע, התבוסה הזו היא חלום בלתי ממומש

אך במקביל לחלום גן העדן האבוד, הסרט מציג גם חלום אחר – חלום על תבוסה. לא תבוסה עכשווית, אלא פנטזיה על היסטוריה אחרת, היסטוריה שבה הילידים מנצחים. כך, היופי הוויזואלי של הסרט מייצר הנאה אבל גם כאב חד. הצופים יודעים כי בעולם שלנו, זה שמחכה מחוץ לאולם הקולנוע, התבוסה הזו היא חלום בלתי ממומש.

אמריקה של הסרט חצויה לשניים: הראשונה כובשת, דורסנית וגזענית, עם מבטא דרומי חזק, מתגלמת בדמותו של הקולונל מהמרינס, הנבל של הסרט. השנייה, בדמותו של הגיבור, הוא אמריקני מן השורה שחצה את הקווים והפך ליליד

מעברו השני של חלום התבוסה מסתתרת האשמה והרצון לכפר ולהכות על חטא, מסורת אמריקנית נוספת מימי התנועה לביטול העבדות. ב״אווטאר: דרכו של המים״ דחוסים כל הדימויים החזותיים שמרכיבים את תודעת האשמה האמריקנית והמערבית. ההקבלה בין הילידים בכוכב פנדורה לשבטים הילידים באמריקה ולילידים אחרים היא ברורה ומתבקשת. הילידים העזים, הישירים והרוחניים עומדים כניגוד גרוטסקי לפולשים תאבי הבצע המסתתרים מאחורי מכונות מלחמה ותחושת עליונות גזעית. בנוסף לילידים, הסרט גדוש בהתייחסות לפגעי הקפיטליזם הנצלני בדמות ציד לווייתנים עבור בצע כסף ואם לא די בכך, הסרט עושה שימוש בדימויים קולנועיים המתייחסים גם לאשמת ווייטנאם, בסצנות שבהם נראים מסוקים צבאיים מרחפים, נכונים להתקפה, מעל ג'ונגלים שלווים ועשב גבוה.

אמריקה של הסרט חצויה לשניים: הראשונה כובשת, דורסנית וגזענית, עם מבטא דרומי חזק (האחר האמריקני האולטימטיבי) מתגלמת בדמותו של הקולונל מהמרינס, הנבל של הסרט. השנייה, בדמותו של הגיבור, הוא אמריקני מן השורה שחצה את הקווים והפך ליליד - גלגולו העכשווי של קווין קוסטנר מהסרט "רוקד עם זאבים", שמוצא את אושרו בקרב אינדיאנים במערב האמריקני. כאמור, בחלום הזה, התמימים משלמים מחיר דמים כבד אבל מצליחים בכוח הזרוע, לשמור על עולמם. החברה התעשייתית על כל מכונותיה המשומנות, שוקעת למצולות.

ב

האמריקנים, שמעולם לא חשבו על עצמם כבעלי עבר קולוניאלי של ממש, עדיין נושאים בכיסיהם שטרות עם תמונתו של הנשיא אנדרו ג'קסון שהיה מוגדר היום כפושע מלחמה

אמריקה מחפשת כפרה, בדרך אמריקנית מאד – דרך דמיון מפורט ומוסרט של עבר אלטרנטיבי. מעבר לשבר התרבותי, הפנייה הזו לדמיון מעידה על בעיה שטמונה דווקא ברציפותה של ההיסטוריה האמריקנית. האימפריות הישנות חוו את תהליך הדה-קולוניזציה ואת העתקתו של הסיפור הקולוניאלי מן ההווה לעבר. האמריקנים, שמעולם לא חשבו על עצמם כבעלי עבר קולוניאלי של ממש, עדיין נושאים בכיסיהם שטרות עם תמונתו של הנשיא אנדרו ג'קסון שהיה בתקופתו התגלמות האידאלים האמריקנים - איש הספר הקשוח והחופשי, גיבור מלחמת ,1812 שנולד בבקתת עץ כפרית והגיע עד לכס נשיאות. אבל ג'קסון, הדומה במידה רבה לאינדיבידואליסט הקשוח שבוחר להגן על משפחתו הילידית על הכוכב פנדורה, היה גם האיש שהורה על פינוים בכוח של אלפי אינדיאנים מדרום מזרח ארצות הברית לאזורים שממערב לנהר המיסיסיפי ב-1830 במה שמכונה "נתיב הדמעות". הצעידה הארוכה מערבה בעיצומו של החורף, ללא כל סיוע של הרשויות, הביאה למותם של כרבע מ-8000 הצועדים. אין ספק שג'קסון היה מוגדר כיום כפושע מלחמה.

אנדרו ג'קסון (דיוקן מאת תומס סאלי משנת 1824), הנשיא השביעי של ארה"ב ופושע מלחמה רוצח המונים: שאיפות לגדולה, ציניות וחמדנות קטלנית. תצלום: הסנאט של ארצות הברית, ויקיפדיה

ג

למחרת, הלכתי לבקר במוזיאון הטבע הגדול. מוזיאונים כאלה המציגים את הגיוון בעולם הטבע והתרבות, הם שיר הלל לרוח המדעית - היכולת לאסוף, לקטלג, ולהסביר. עדות חיה לכוחה של המודרניות הבטוחה בעצמה. הפער העצום בין אמריקה של העבר לזו הנוכחית נגלה כבר באולם הכניסה למוזיאון, שנבנה לפני למעלה ממאה שנה, כשאמריקה הייתה בשיאה. קירות האולם מעוטרים בציטוטים מפיו של הנשיא תיאודור רוזוולט, שבדומה לג'קסון נתפש בתקופת כהונתו כהתגלמות הרוח האמריקנית. הציטוטים, מחולקים לארבע נושאים שכולם מזוהים בצורה זו או אחרת עם דמותו של רוזוולט: "נעורים", "המדינה", "טבע" ו"גבריות".

'כל תעוזה וגבורה, כל סיבולת ברזל לנוכח קושי, מייצרים סוג אצילי יותר של גבריות' - הנשיא תאודור רוזוולט

המשפטים על המדינה מייצגים נאמנה את התמהיל המיוחד בין חירות לתוקפנות שאפיינה את רוזוולט הנמרץ, כמו למשל: "לוחמה אגרסיבית עבור הזכות [לדמוקרטיה, כך משתמע] הוא הספורט האצילי ביותר שהעולם הזה מאפשר". הציטוטים בנושא "גבריות" (ועצם הימצאותה של קטגוריה כזו, באותיות ברזל ענקיות על הקיר) מעידים על השינויים העצומים שעברו על אמריקה, והם כולם ואריאציה כזו או אחרת על ״מה שאינו הורג מחשל״ כמו: "כל תעוזה וגבורה, כל סיבולת ברזל לנוכח קושי, מייצרים סוג אצילי יותר של גבריות".

כמו ג'קסון, גם רוזוולט, שהיה נשיא בעשור הראשון של המאה ה-20, היה חייל מהולל, איש שטח וטבע, צייד פעיל (זו הייתה תקופה שבה אהבה לחיות ותשוקה לציד נתפשו כשני צדדים של אותו המטבע) ומאמין גדול בזכותה הטבעית של אמריקה לשלוט. קל להבין איך הבטחון העצמי והחיוניות שלו נתפשו כביטוי לחיוניותה של האומה שהייתה על סף עלייה מטאורית למעמד של מעצמת על. שלטונו של רוזוולט החל רק שנים ספורות לאחר שהמאבק עם הילידים במערב היבשת הוכרע סופית, הספָר נעלם ואמריקה החלה להתפשט אל מעבר לים. ברוח התקופה, עצם ההצלחה האמריקנית נתפשה כעדות לצדקתה האולטימטיבית.

נשיא וצייד: תאודור רוזוולט לצד פיל שהוא צד בעצמו בספארי באפריקה, שנה לפני תום כהונתו (1909), תצלום: אדוארד ון אלטנה, ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

'אני טועה בהבנתי את האמריקנים, אם הם מצדדים בתורה המתועבת לפיה אין מוסריות בינלאומית, כאילו שיש חוק אחד לאומה החזקה ואחר לאמונה החלשה, [תורה שלפיה] אפילו באורח עקיף אומה חזקה יותר יכולה לגזול את שטחה של אומה חלשה יותר ולא לתת על כך את הדין' - הנשיא גרובר קליבלנד, 1890

כבר בזמנו של רוזוולט ביטאו האמריקנים יחס מורכב לשאלת הכוח. כשהמרינס פלשו לממלכת הוואי בשנת 1890 והדיחו את המלכה, הנשיא האמריקני דאז, גרובר קליבלנד, היה מסויג. "אני טועה בהבנתי את האמריקנים" אמר קליבלנד "אם הם מצדדים בתורה המתועבת לפיה אין מוסריות בינלאומית, כאילו שיש חוק אחד לאומה החזקה ואחר לאומה החלשה, [תורה שלפיה] אפילו באורח עקיף אומה חזקה יותר יכולה לגזול את שטחה של אומה חלשה יותר ולא לתת על כך את הדין". אבל לבסוף, אמריקה של רוזוולט נשמעה לקריאתו של הסופר הבריטי המפורסם רודיארד קיפלינג, שקרא לה ב-1899 "לשאת את עולו של האדם הלבן" ולהציל את עמי העולם מעצמם.  בניגוד לנבלים בסרט ״אווטאר: דרכם של המים״, לאמריקה של אז היה סיפור והייתה לה בשורה לעולם שראויה להיחקק באותיות ברזל על קירות השיש של מוזיאון.

ד

במרכזי התרבות האמריקניים הסיפור הזה קרס, או לכל הפחות נסדק ללא תקנה. הבטחון העצמי והחיוניות של אולם הכניסה במוזיאון מפנה את המקום בחללים הפנימיים לספק עמום. על הזכוכית המכסה על מיצג ישן המתאר את פגישתם של הילידים עם המתיישבים ההולנדים של ניו יורק (ניו אמסטרדם של אז) בסביבות שנת 1660, מופיע הכיתוב: "חושבים מחדש על המיצג הזה". בהסבר מצוין כי אין אזכור לאלימות של ההולנדים וכי הילידים בני לנפה (Lenape) מתוארים באופן לא מדויק וסטריאוטיפי: הם ערומים למחצה ולכל בני השבט יש את אותם הפנים בדיוק. כמו הציטוטים מדברי רוזוולט וכמו דמותו של ג'קסון, גם המיצג הזה עדיין נמצא שם. קיומו מציף את השאלה הבלתי נמנעת - האם ניתן עוד לחגוג את ההיסטוריה הזו?

כיום, ניתן לומר כי במידה רבה הגעגועים הרומנטיים לעולם הטרום-מודרני האבוד הפכו לחלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם המודרני וכי המודרניות עצמה אחוזה בתחושה קשה של אובדן

למעשה, הסדק הזה חורג מסיפורה של אמריקה, הוא סיפורו של העידן שלנו, הספוג בתחושה שהמודרניות היא כשלון חרוץ. כיום, ניתן לומר כי במידה רבה הגעגועים הרומנטיים לעולם הטרום-מודרני האבוד הפכו לחלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם המודרני וכי המודרניות עצמה אחוזה בתחושה קשה של אובדן. לעתים, נראה כי העמדה הזו טוענת (לפעמים בגלוי ולפעמים במשתמע) כי "שבירתו הוא תיקונו", כלומר, מכיוון שהקלקול יסודי כל כך, הדרך היחידה לתיקון המציאות היא חזרה לנקודת האפס. מזה עשרות שנים, יותר ויותר מוצרי תרבות בעיקר בתחום המדע הבדיוני, מציעים לנו גרסה עתידית של עולם החלום של ״אווטאר: דרכם של המים״ – תבוסה ואיונהּ של התרבות. האפשרות הזו מוצגת כדיסטופיה אבל גם כרפואה; כאפשרות טרגית, אבל כראויה למיצוי תהליך הכפרה.

הסכם עם בני ה-Lenape נחתם ב-1683, וב-1755 טבחו בהם הלבנים, ותיעדו את ההסכם בציור שמן יפה: "ההסכם של פן עם האינדיאנים" (1771-1772), בנג'מין ווסט, האקדמיה לאמנות של פנסילבניה. תצלום: ויקיפדיה

בסופו של הספר "רשימות מן המאדים" מאת ריי ברדברי – שנכתב כבר בסוף שנות הארבעים – אחרי שבני האדם השמידו את האוכלוסייה הילידית של המאדים ואחר כך הצליחו להרוס גם את כדור הארץ בשואה גרעינית, מתוארת הגעתם של ניצולים ספורים מכדור הארץ אל המאדים. בנחיתתם הם שורפים את הספרים שהביאו עימם ומסכמים את הכשלון (כאן בתרגום עמוס רגב):

"אני שורף אורח חיים, ממש כפי שאותו אורח חיים נשרף עתה על פני האדמה... החיים על האדמה מעולם לא הסתכמו בעשיית משהו טוב באמת. המדע הקדים אותנו מדי, והאנשים אבדו בישימון מכני, כמו ילדים המתרגשים מדברים יפים, המצאות, מסוקים רקטות. מדגישים את הדברים הלא נכונים, מדגישים את המכונות ולא איך לשלוט בהם... עכשיו אנחנו לבדנו...די בכך כדי להתחיל הכל מחדש. מספיק כדי להפנות עורף לכל מה שהיה על כדור הארץ״.

ד

נדמה שאי אפשר להבין את שנות שלטונו של טראמפ בלי להתבונן על הריאקציה הזו – הסירוב לקבל את פירוקה של ההיסטוריה האמריקנית. ישנם מקומות שבהם הריאקציה הזו תמשיך להשמיע את קולה, אבל אני מרשה לעצמי לנחש כי אין ביכולתה לרפא את הסדק בנפשה של אמריקה ובנפשו של המערב בכלל

האם תרבות יכולה להמשיך לחיות עם ערגה עמוקה לתבוסה? יתכן שסרטים כמו ״אווטאר״ הם חלק מהפתרון – דמיונות מפורטים של העולם האבוד עוזרים לאדם המערבי לחיות עם הניצחון. כך, אפשר לחלום על צדק לעשוקים ועל קטיעתו של הפרויקט הקולוניאלי באיבו בלי לשנות דבר בעולם של היום. אבל לאורך זמן, המודעות לכך שזהו דמיון אינה מרפה. באמריקה ובמערב בכלל, מתחוללת גם תנועה הפוכה. נדמה שאי אפשר להבין את שנות שלטונו של טראמפ בלי להתבונן על הריאקציה הזו – הסירוב לקבל את פירוקה של ההיסטוריה האמריקנית. ישנם מקומות שבהם הריאקציה הזו תמשיך להשמיע את קולה, אבל אני מרשה לעצמי לנחש כי אין ביכולתה לרפא את הסדק בנפשה של אמריקה ובנפשו של המערב בכלל. אף שתיאור ההרמוניה הבראשיתית ב״אווטאר: דרכם של המים״ הוא רומנטיזציה מוחלטת של העבר, האלימות היא אמת היסטורית מוצקה. באמריקה, שהשליכה מעליה את כבלי העולם הישן וסגדה לחופש, בוצעו גזל שיטתי של אדמות ורצח עם. מאחורי "הספורט האצילי" שאותו הילל רוזוולט מסתתרת תאוות בצע שאת תוצאותיה אנו חשים עד היום. הצלחתה של אמריקה להתאושש מקריסתו של הסיפור הזה ויכולתה לייצר סיפור חדש מוטלות בספק גדול. הבניין המפואר הזה הולך ומתפורר על יושביו. בינתיים, אפשר להתמסר לדמיון על העולם – חלום התבוסה המתוקה.

גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג שעוסק בעיקר בזהות דתית ואתנית בסין ובישראל. הוא חוקר ומלמד במחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטת בר אילן וברשות למחקר ופיתוח שבאוניברסיטת אריאל.