נאורות בזכות עצמן

הן עיצבו את תולדות החשיבה המערבית והן מופת לידע, העמקה, ביקורתיות וחופש הדעה. הגיע הזמן להכיר אותן ולהכין בהן.
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

״העולם הזה היה תמיד שייך לגברים״, כתבה סימון דה בובואר בספרה ״המין השני״ משנת 1949. למרבה הצער, ניתן לומר את אותם דברים גם על הקאנון של הפילוסופיה המערבית ועל הרכב המחלקות לפילוסופיה, אפילו כיום. שום רשימה מקוונת לא תוכל לבטא את מלוא (ואפילו לא את רוב) תרומתן המשמעותית של נשים הוגות להתפתחותה של תנועת הנאורות, ויתכן כי הדבר נכון בעיקר לרשימה שתיכתב על ידי – משום שגם אני גבר בעל תואר בפילוסופיה. עם זאת, ההיסטוריה של המחשבה הפילוסופית המערבית אינה יכולה להיות שלמה ללא שלוש נשים אלה.

אן קונוויי (1631-1679)

ספרה של אן קונוויי,  Principles of the Most Ancient and Modern Philosophy הוא יצירה מקורית במיוחד, שהקדימה את זמנה בלא מעט. חיבורה, המבטא תסכול עמוק מן הדואליזם הקרטזיאני, התפרסם במקור בלטינית, והוא מתאר מטפיזיקה ייחודית, הרואה את הגוף והנפש כבלתי ניתנים להפרדה, ונבדלים זה מזה רק בדרגות או עוצמה. זהו אחד המשפטים המרכזיים בחיבור:

״ישנם פילוסופים הטוענים כי מחשבות אינן חומרים מנטליים אלא רק מצבים או אירועים של תודעות, שהן חומרים. אולם אני טוענת כי מחשבות הן יצורים של ממש, כל אחת מהן ייחודית, והן חומרים כשלעצמם. המחשבות הללו הן הילדים הפנימיים שלנו, והן מתחלקות לגבריות ונשיות – כלומר, יש להן גוף ורוח. אילו לא היה למחשבותינו גוף, לא היינו מסוגלים לאחוז בהן או להרהר בהן. למה לא? כי כל בבואה תובעת אפלה מסוימת, וזהו הגוף. באורח דומה, זיכרון תובע גוף, כדי לשמר את רוח המחשבה. אחרת הוא נעלם, כפי שבבואה נעלמת כשהאובייקט מוסט. לכן, כשאנחנו זוכרים דבר מה, אנחנו רואים בתוך עצמנו את דמותו, שהיא הרוח שעלתה ממנו כשהבטנו בו מבחוץ. תמונה זו, רוח זו, אחוזה באיזה גוף שהוא הזרע במוחנו, וכך יצירה רוחנית כלשהי – כמעין לידה רוחנית – מתרחשת בנו. לכן, לכל רוח ישנו גוף משלה, ולכל גוף ישנה רוח משלו״.

אמילי דה שאטלה (1706-1749)

לדברי הפילוסופית רות האגנגרוּבר, גבריאל אמילי לה טונֶלייר דה ברֶטויל, המרקיזה דה שאטלה, התעניינה ב״בחינה מחדש של התנ״ך, בשכתוב של הפיזיקה הניוטונית וגם ביצירת מתווה למתודולוגיה חדשה עבור הפילוסופיה והמדע״, לא פחות. היא הייתה בת אצולה שנישאה בגיל 18 למרקיז, והייתה אחת הנשים היחידות שלמדו חשבון אינפיניטסימלי. היא הקדישה את עצמה למחקר בתחומי הפילוסופיה, המתמטיקה והמדעים, שוחחה על פיזיקה ועל ״פילוסופיית הטבע״ עם וולטר (שהיה המאהב שלה) ועם גוטפריד וילהלם לייבניץ (וולטר לא שמח במיוחד, מסתבר, כשבוויכוחים ביניהם היא צידדה בלייבניץ).

דה שאטלה – לכאורה מתוך כוונה ללמד את שלושת ילדיה פיזיקה – כתבה את המגנום אופוס שלה, Institutions de Physique, המסכם את השקפותיה הפילוסופיות. בין הנושאים הקשורים ביסודות הפיזיקה, היא ביטאה עמדה נחרצת (המסכימה חלקית עם לייבניץ) באשר לטבע החלל, הזמן והבריאה:

״אם החלל הוא ישות של ממש ומסוגל להכיל בתוכו גופים, לא משנה באיזה חלק של החלל ההומוגני מניחים אותם, כל עוד הם שומרים על הסדר ביניהם: משום כך לא תיתכן סיבה מוצדקת שבשלה אלוהים הניח את היקום במקום שבו הוא נמצא כעת, ולא במקום אחר, משום שהוא יכול היה להניח אותו במרחק של 10,000 ליגות ולהניח את המזרח במקום שבו נמצא המערב, או להפך, כל עוד שמר על מיקומם היחסי אלה לעומת אלה״.

לדברי האגנגרובר, הפילוסופיה של דה שאטלה מהווה ״ביקורת על הדוגמטיות הגברית, הלאומנית והפילוסופית״, וכן ״היא מעדיפה תצפיות על פני ׳מעשיות והזיות׳ סכולסטיות באשר למדע ונשים. בה בעת, היא מציינת כי התופעה מספקת רק מערך נסיבות אקראי ואינה מייצגת בהכרח את המצב עצמו״.

מרי וולסטונקרפט (1759-1791)

מרי וולסטונקרפט, שהיא כנראה הפילוסופית המוּכרת ביותר של עידן הנאורות, חוותה על בשרה את הסערה החברתית בדמות המהפכה הצרפתית. היא הייתה בצרפת בעת שנערף ראשו של לואי ה-16 ובימי ״שלטון האימים״, תקופה שבמהלכה היא התפכחה (שלא במפתיע) מאמונתה ביעקובינים – והתאכזבה עמוקות מיחסם לנשים. וולסטונקרפט, שלא בחרה לשוב אל התפישה השמרנית, מעולם לא נטשה את עמדתה הפילוסופית בדבר שוויון בין גברים ונשים, והוסיפה להתנגד לאצולה, למונרכיה ולסמכותה של הדת. טיעוני הנגד המפורסמים שלה לספרו של אדמונד ברק Reflections on the Revolution in France  (משנת 1790), שהיה כתב הגנה משמים על הסדר הקיים, נכתבו בספרה A Vindication of the Rights of Men, שנוסח כמכתב לברק:

״בעיר הנהדרת הזו, הזוקפת את ראשה בגאווה, ומתפארת באוכלוסייתה ובמסחר המתנהל בה, כמה אומללות אורבת בפינות קטלניות, בעת שקבצנים חסרי מעש מסתערים מכל עבר על האדם השונא לעודד מתחזים, או דוחה, בהעוויית פנים כעוסה, את תחינות העניים! כמה פועלים מאבדים את משרותיהם בשל מקריות של מסחר או אופנה – ואומללותם שאין לזלזל בה, מובילה לבטלה, המשחיתה את אופיים והופכת אותם לאחר מכן למי שאינם אוהבים לעבוד! איפה העין המבחינה ברעות אלה, העצומות יותר מכל פגיעה ברכוש, שאותה אתה מגנה בצדקנות? האם חשוכי המרפא האלה הם רשעים? והאם לב האדם, שבשקריות דוחק את העניים לעולם אחר, ראוי היה לברכה אילו החברה הייתה מפוקחת באמצעים כוללניים יותר, אילו האדם היה מוכן להיות חבר לאדם אחר, ולא לנסות לקבור את חמלתו לאנושות ולשרת את תאבון אדונו, אילו היה מסיט את עיניו מתחומים נחשקים של טעם ואלגנטיות, כדי לעמול ולהעניק לאדמה שהוא יושב בה את כל היופי שהוא מסוגל לקבל, והיה נכון תמיד לחלוק את כל האושר שטבע האדם מסוגל לו – הוא, אשר בכבדו את זכויות הגברים, מנסה לשכנע את החברה שאלה הם האושר והכבוד האמתיים, אינו המדכא האכזר של העניים, וגם לא פילוסוף קצר-רואי – הוא פוחד מן האל, ואוהב את אחיו בני האדם. ראו את חובתו השלמה של האדם! האזרח הנוהג אחרת הוא בריה מתוחכמת״

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורות:

Review: [Untitled]The Philosophical Review, Vol. 108, No. 4 (Oct., 1999), pp. 585-587Duke University Press on behalf of Philosophical Review

Cutting Through the Veil of Ignorance: Rewriting the History of PhilosophyThe Monist, Vol. 98, No. 1, The History of Women's Ideas (January, 2015), pp. 34-42Oxford University Press

בנג'מין ווינטרהלטר הוא עורך בכתב העת JSTOR Daily

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן

תמונה ראשית: שלושה ורדים. תצלום: פריסילה דו פריז, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בנג'מין ווינטרהלטר, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק