פֶּסֶל חידה

על מתנה מוזרה ומלחמה העומדת בשער
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

יום אחד באו שליחיו של המלך טוֹגֶז אל ארמון הפעמונים והביאו למלך לִימַאי השני קופסה מצופה בפסיפס אבני חן. מעליה, בסרטים צבעוניים הייתה מהודקת אגרת. ברוב טקס פתח שר המתנות את האגרה החתומה וקרא בקול בפני המלך וחבר יועציו:

אל: הוד מעלתו המלך לימאי
מאת: הוד מעלתו המלך טוגז
מתנה זו עשה פַּסַּל-הממלכה
ויבואו עליך השלום והברכה.

השתעל שר המתנות והושיט את הקופסה למלך. להוט מסקרנות פתח הוד מעלתו את הקופסה וראה פֶּסֶל שַיִש בגודל בינוני. פסל ללא ידיים, ללא רגליים וללא ראש, גוף בלבד.

שר המלחמה שישב לשמאלו של המלך נענע בראשו:
"פסל פגום שלח לנו המלך טוגז, גפיו כרותות וראשו ערוף. חי נפשי זו קריאת תיגר למלחמה!" נתקצף השר המלחמה.
פסל הארמון, פָּטִילָה, בחן את הפסל מכל צדדיו והרגיש את משב נשימתו על הלחי.
"הוד רוממותך, הפסל הזה מלא סוד. אמן מהולל מאין כמוהו נפח בו רוח חיים. ואל ישיאך לבך שפגום הוא. שלם ומושלם הוא הפסל הזה."
שר המלחמה זקף את סנטרו: "מוטב לך לפקוח עיניים ולראות: ידיו ורגליו של הפסל כרותות וראשו ערוף, ואתה אומר שלם ומושלם הוא?"
פעמוני המלחמה הדהדו באוזני השר. הוא הביט בשעון שענד בצווארו, שעון שמחוגיו חרבות. עמד והצדיע למלך:
"הוד מעלתך, המלחמה עומדת בשער. פניו של המלך טוגז למלחמה ופנינו לניצחון."
"אל תמהרו לצלצל בפעמוני המלחמה," אמרו יועצים אחרים, שלא מבינים במלחמה ובתחבולותיה וחיזקו את דעתו של פסל הארמון, "זו מתנה שצריך להרהר בה, רק להרהר."
שעות התווכחו ביניהם השרים והיועצים.
לנוכח הספק ואי הוודאות לא הוציא המלך הגה מפיו, רק הקשיב ליועציו ולשריו. אחר אמר: "נשמור את הפסל למשמרת ונראה איך יפול דבר."
ואכן מתנתו של המלך טוגז נשמרה בארון המתנות וכמעט נשכחה שם, וגם המלחמה נשכחה.

ב

פעם באקראי נזכר המלך לימאי השני בפסל השיש. התקרב הוד מעלתו אל ארון המתנות, הוציא את הקופסה, הביט בפסל וזקף מבט נפחד. ומה עיניו רואות? פסל השיש הצמיח שתי ידיים וכל יד הצמיחה כף וכל כף הצמיחה אצבעות.
ביד רועדת משך המלך בפעמון וצווה להביא לפניו את פסל הארמון.
לא חלפה דקה ופטילה ניצב בחדרו של לימאי. אחוז בהלה הצביע המלך על פסל השיש.
"ראה, ראה מה קרה לפסל הזה. כלום דבר כזה תמיד קורה לפסלים, או שמא מכושף הוא הפסל? שאל המלך וגלגל את עיניו נוכח התעלומה.
פטילה כלל לא היה נבהל, רק התרגש וההתרגשות האיצה את פעימות ליבו.
"לא, מלכי, דבר כזה לא קורה לכל פסל. עלינו להחזירו לארון המתנות ונראה מה עוד יקרה לו."
חרש-חרש היה המלך מתקרב מדי פעם לארון המתנות. תפוס הרהורים היה עומד שם ומסתכל בקופסה ולא מעז לפותחה. עברו ימים רבים וסבלנותו של המלך פקעה.
בוקר אחד הוא פתח את הקופסה. ומה עיניו ראו? פסל השיש הצמיח מתוך גופו שתי רגליים ואלה התארכו והצמיחו ברכיים ואלה התארכו הצמיחו כפות והכפות הולידו אצבעות.
הכול השתאו למראה הפסל ולמראה רגליו המושלמות והתואמות להפליא.
שמחה מלאה גם את ליבו של פטילה.
"מלכי," אמר פטילה, "עכשיו כשהפסל הזה עומד על רגליו השתיים, מוטב לא להחזירו לקופסה ולארון המתנות. מוטב להעמידו על המעקה."
נכון וזקוף עמד פסל השיש על המעקה וכל הנכנס לחדרו של המלך היה משפשף את עיניו בתימהון.
ורק שר המלחמה היה שולח בו עיניים רעות. הכעס חנק אותו. לו רק יכול –היה מנפץ את הפסל לרסיסים.

ג
פעם כשחדרו של המלך היה ריק ואיש לא נכח שם, הצמיח פסל השיש מתוך צווארו ראש עגול ומושלם.
לימים הצמיח פסל השיש אף, פה וגם אוזניים.
ויום אחד זה קרה: הפסל הצמיח זוג עיניים עמוקות ומלאות מבע, חציו חולם, חציו חושב.
בארמון הפעמונים לא ידעו את חידת הפסל. אך הפסל פטילה אמר:"מלכי, הַפַּסָּל של המלך טוגז שמר בתוך גופו של הפסל את ידיו, את רגליו ואת ראשו. הוא ידע אל נכון, שהפסל בעצמו יוצאם אט אט החוצה."
"אמיץ באמיצים הוא הַפַּסָּל הזה," הודה המלך לימאי, "כי הדמיון הוא אומץ לב. וכיון שהפַּסָּל אמיץ, גם הפֶּסֶל שלו אמיץ."

ד

אותו יום כתב המלך לימאי השני אגרת תודה למלך טוגז על המתנה המופלאה, שזכה בה לפני ימים רבים, ומתנה שלח לו.
גם מתנה זו ראויה לסיפור, אבל זהו סיפור אחר, שצריך לחכות לזמן אחר או לסופר אחר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערארתוס שנאייר, "המלך יוצא למלחמה", פראג, 1905.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על פֶּסֶל חידה