צעירי העתיד שוב מספרים סיפורים

מתוך מגפה וקושי נולדו סיפורים מופלאים ורעיונות חדשים: "דקמרון" של בוקצ'ו מזמין אותנו להתחדש תמיד
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

לפני שנים ספורות, באחר צהריים חורפי בהיר, מצאתי בחנות ספרים ״הברבור השחור״ בסטונטון, וירג׳יניה, תרגום יפהפה של ״דקמרון״ מאת ג׳ובאני בוקאצ׳ו. ״דקמרון״, יצירת המופת שנכתבה על סף הרנסאנס האיטלקי, נכתבה בין 1349 ל-1351 והיא מציגה מאה נובלות שכתבו עשרה מספרי סיפורים שמצאו מפלט מן המגפה השחורה שהשתוללה בפירנצה. קניתי אותו מיד ולקחתי אותו איתי לבקתה של חברה, שם התכנסנו, קבוצה של חברים, לסופשבוע.

רעידות אדמה, שטפונות, רעב ואי יציבות פוליטית היכו כולם בפירנצה בין 1300 ל-1348. לאחר מכן, המגפה פשטה באירופה והמיתה כמעט מחצית מאוכלוסייתה

קריאה בכתבי בוקאצ׳ו עשויה להיות תרפויטית מאחר שהיא מזכירה לנו שפעמים רבות במהלך ההיסטוריה התחוללו מערבולות שהיו גם מטלטלות וגם יציבות. העשורים הראשונים של המאה ה-14 היו תקופה קשה עבור ערי המדינה האיטלקיות. אסונות טבע ואסונות פוליטיים גם יחד התרחשו בקצב מסחרר. עיון ב- Nuova Cronica (״הכרוניקה החדשה״) של ג׳ובאני וילאני מגלה כי רעידות אדמה, שטפונות, רעב ואי יציבות פוליטית היכו כולם בפירנצה בין 1300 ל-1348. לאחר מכן, המגפה פשטה באירופה והמיתה כמעט מחצית מאוכלוסייתה.

בוקצ'ו, המגפה של פירנצה, 1348

"המגפה של פירנצה, 1348: בוקצ'ו" (תחריט של L. Sabatelli), איור: Wellcome Collection Gallery, ויקיפדיה

אל תוך מאה הנובלות ארוגים סיפורים של סוחרים שמשקמים את העולם בכושר המצאתם, ומאהבים שמפרים מוסכמות כדי להגשים את תשוקותיהם

בעיצומה של המהומה הזו, בוקאצ׳ו אזר אומץ והשראה כדי ליצור עולם סיפורי של מערכות יחסים, אוּמנות ודמיון. ב״דקמרון״ הוא מדמיין חברה חדשה לגמרי. רבות מן הדמויות של בוקאצ׳ו הן מעשיות – הן רוצות לנהל את חייהן בהצלחה. אל תוך מאה הנובלות ארוגים סיפורים של סוחרים שמשקמים את העולם בכושר המצאתם, ומאהבים שמפרים מוסכמות כדי להגשים את תשוקותיהם. הנראטיב אצל בוקאצ׳ו פועל בשני מישורים שונים. ישנם הסיפורים עצמם, כל מאה הסיפורים, אבל ישנה גם המסגרת, כלומר הסיפור על כך שעשרה אזרחי פירנצה צעירים מחליטים ליצור זמן ומרחב כדי לדמיין את עולמם מחדש. מאה הסיפורים ב״דקמרון״ מגוונים ככל האפשר. הם מתארים אצילים ואנשי כמורה, סוחרים ואמנים. ישנם בהם סיפורים המסופרים ברצינות, אחרים לועגים לאורתודוקסיה הממסדית, הדתית וכדומה. חלק ממה שקורה בטקסט המשובח כלל התרחקות מתיאולוגיות מיושנות, מנרטיבים שהפכו עבשים וכבר לא הייתה בהן תועלת, והיצירה של תבניות חדשות, של זהויות כלכליות, דתיות, משפחתיות ומיניות חדשות.

בוקאצ׳ו אהב לשחק במסורת הדתית, להפוך אותה על ראשה באמצעות עלילות משכילות ומצחיקות להפתיע

רבות נאמר על ניבולי הפה של בוקאצ׳ו ועל תיאורי המין הבוטים. מה שלעתים אינו זוכה להתייחסות הוא העובדה שההומור והמיניות לא היו לרוב נעדרי הצדקה. בוקאצ׳ו אהב לשחק במסורת הדתית, להפוך אותה על ראשה באמצעות עלילות משכילות ומצחיקות להפתיע. למשל, ישנו הסיפור על דון פליצ׳ה, נזיר צעיר שמשכנע את פראטֶה פוּצ׳ו, סוחר מבוגר יותר בעל שאיפות דתיות אשר נהג להזניח את אשתו, כי ראוי שיבלה את לילותיו על גג ביתו בהסתגפות לשם כפרה. במקביל, דון פליצ׳ה מנצל את המצב שיצר כדי לבלות בחברת אשתו של הסוחר, אשר באמצע מעשה האהבים שלהם, מעירה בשעשוע ״אתה מכריח את פרטה פוצ׳ו לעסוק בכפרה, אבל אנחנו אלה המגיעים אל גן העדן״. הסיפור הוא בוטה ומשעשע, אבל חשוב מכך, הוא מעביר ביקורת על אחדות מן המסורות הדתיות הסגפניות, שהזניחו את מערכות היחסים היומיומית לטובת התמקדות בחיים הבאים. המסר בסיפור בהיר וברור. שימו לב! לכאן! לעכשיו!

סיפור מתוך הדקמרון, ג'ון ויליאם ווטרהאוס

"סיפור מתוך הדקמרון" (1916), ג'ון ויליאם ווטרהאוס. תצלום: ויקיפדיה

אף אחד מסיפורי בוקאצ׳ו אינו מציב תורת מוסר או השקפת עולם סדורה ושלמה, וסיפורים אלה גם לא נועדו למסור נאמנה את השקפותיו של המחבר. בהמשך, בוקאצ׳ו הפגין יחס דו ערכי לכתיבתו המוקדמת. הוא כתב את ״דקמרון״ בשנות השלושים לחייו, על בסיס חומרים שאסף בפירנצה ובנאפולי. אבל בהמשך, חברו המשורר וההומניסט הגדול פטררקה נזף בו בשל חלק מהסיפורים הנועזים יותר, והתאמץ למשוך אותו בחזרה אל הספרות המסורתית יותר הכתובה לטינית.

מלכיצדק, שהיה עד אז סטריאוטיפ של סוחר יהודי עשיר, זוכה לתיאור עמוק ובעל נימות מגוונות כבן שיח חכם באמת

אולם, רבות מן הנובלות ב״דקמרון״ המשיכו לעורר הדים עזים לאורך ההיסטוריה. חשבו על סיפורו של מלכיצדק היהודי, אחת משלוש נובלות הבוחנות את טבע האמונה הדתית. הסיפור משחזר אירוע מחיי צלאח א-דין, אשר נזקק לכסף ולכן ניסה להפיל בפח את מלכיצדק, היהודי העשיר, כששאל אותו איזו מן המסורות הדתיות הגדולות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – היא ה״אותנטית״ מכולן. מלכיצדק חמק בתחכום מן השאלה בכך שסיפר משל על אב ולו שלושה בנים, ורק טבעת אחת שיוכל להעניק להם. כל אחד משלוש הבנים מקבל טבעת, אבל איש מהם אינו יודע איזו היא הטבעת האותנטית. כפי שחוקרת הספרות פמלה סטיוארט (Stewart) הבהירה בחוכמה, זהו סיפור שכבר הופיע קודם לכן בספרות האיטלקית המוקדמת ובזו של ימי הביניים. אבל בוקאצ׳ו, באמצעות המספרת שלו פילומנה, הופך את הנרטיב למורכב יותר. מלכיצדק, שהיה עד אז סטריאוטיפ של סוחר יהודי עשיר, זוכה לתיאור עמוק ובעל נימות מגוונות כבן שיח חכם באמת. בעוד שבגרסאות קודמות אחת הטבעות נותרה הטבעת האותנטית, בוקאצ׳ו מדגיש את אי האפשרות להבחין בין הטבעות, וכך הוא עוטף את שלוש הדתות באי ודאות. שלא במפתיע, הנובלה צונזרה במהלך הקונטרה-רפורמציה ועורכים שונים ניסו למחוק אותה מתוך מהדורות של כתבי בוקאצ׳ו. למרבה המזל, גרסתו של בוקאצ׳ו שרדה, ושימשה השראה למחזהו של גוטהולד לסינג ״נתן החכם״ (משנת 1779), המתמודד ישירות עם נושא הסובלנות הדתית.

יום הדין באחרית הימים, מיכאלנג'לו

"יום הדין באחרית הימים" (1536-1541), פרסקו בקפלה הסיסטינית, מיכאלנג'לו: אנשי הקונטרה רפורמציה כעסו על העירום, על שורה של סטיות מהדוגמה הכנסייתית. תצלום: ויקיפדיה

בוקאצ׳ו חזה בדמיונו מיקרו-קהילה יצירתית של גברים ונשים שמחליטים ליצור מחדש את העולם באמצעות סיפוריהם. במהלך ההיסטוריה כולה, וכך גם ביצירות בדיון, אנחנו מוצאים דוגמאות רבות לקהילות שוליים שמעצבות מסגרות חדשות ומלאות דמיון

המסגרת של ״דקמרון״ מעניינת לא פחות מהנובלות הנפרדות – סיפורם של שלושה צעירים ושבע צעירות שיצאו מפירנצה מוכת הדבר, ופרשו לכפר שם הם יושבים ומספרים סיפורים על פי סדר נוקשה. בוקאצ׳ו חזה בדמיונו מיקרו-קהילה יצירתית של גברים ונשים שמחליטים ליצור מחדש את העולם באמצעות סיפוריהם. במהלך ההיסטוריה כולה, וכך גם ביצירות בדיון, אנחנו מוצאים דוגמאות רבות לקהילות שוליים שמעצבות מסגרות חדשות ומלאות דמיון. אני לא מדבר כאן על חברה אזרחית כמו זו שתיאר בשנת 1835 אלכסיס דה טוקוויל – לכל הארגונים המוקדשים למטרות, קטנות וגדולות. גם אלה חשובים, אבל אני מתכוון לתת-קבוצה, לעולם של קהילות שנבנו כדי ליצור מערכות יחסים, לעודד יצירתיות וליצור צורות חיים חלופיות. מסורות דתיות עודדו לעתים תנועות גאלה, לרוב בשוליים – וקהילות דתיות מתקדמות ופעלתניות ממשיכות למלא תפקיד כזה גם בהווה. אבל אני חושב גם על מובלעות של אמנים ותופעות מגוונות ושונות כמו ״Burning Man״ או תנועת המזון האיטי. מה שמשותף לקהילות ההטרוגניות הללו הוא המחויבות לאורח חיים מודע יותר, צריכה מבוקרת יותר, הפסקה מקצב החיים היומיומיים ומתביעות הכלכלה. בחברה שמכל בחינה אחרת מונעת על ידי סיסמאות ומיקרו-שיווק, זהו מרחב להזדהות, הפסקה, משחק והתחברות מחדש, לחזרה לעיסוק ביכולות המכריעות שלנו ובכישורי הדמיון.

ברנינג מאן, מיקרו קהילות

ברנינג מאן 2010: חגיגה של קהילתיות, מודעות סביבתית וחשיבה רעננה. תצלום: כריסטופר מישל, ויקיפדיה

אנחנו חיים ברגע קיומי משונה, מלא תקווה, חדשנות ושאפתנות, ועם זאת אנחנו על ספו של אסון. התודעה שלנו עומדת להתפקע

אנחנו חיים ברגע קיומי משונה, מלא תקווה, חדשנות ושאפתנות, ועם זאת אנחנו על ספו של אסון. התודעה שלנו עומדת להתפקע, היא מתוחה עד קצה גבול היכולת על ידי נרטיבים של קפיצות קוונטיות טכנולוגיות ועל ידי מי שמדגישים את ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה, ובקצה המנוגד, על ידי דיווחים על אסונות עכשוויים וכאלה האורבים לנו, והמדענים המציירים תמונות דומות באשר לצריכה מוגזמת, ריקון משאבים ושינוי אקלים. גורמים אלה יוצרים מצב קיומי משונה להפליא – תערובת מסוכנת של היבריס טכנולוגי והרמת ידיים קיומית. זהו רגע מוזר, גם בגלל שהתקוות הגדולות שנולדו עם קץ המלחמה הקרה – אז הגענו לכאורה ל״קץ ההיסטוריה״ – נפגמו קשות בשל הנסיגה ללאומנות ולמשטרים סמכותניים. הטווח הקצר אינו נראה טוב. סממניו מעידים על אי יציבות, ריקון משאבים, התגברות אי השוויון, ואפשרות למלחמות, רעב ומגפות. מה אמור אזרח לעשות מול אי ודאות גדולה כל כך?

ורשה, הפגנה, לאומנות, פולין

ימים משונים בין לאומנות אינדיבידואליזם: הפגנה בוורשה, ביום העצמאות הפולני. תצלום: דוויד מלצקי.

התקופה של שלהי ימי הביניים וראשית הרנסאנס מציעה דגם מוצלח יותר. כן, גם אז היו טלטלות ואי יציבות פוליטית, אבל היה גם די סדר ואזרחי הערים האירופיות יכלו לדמיין דרכי חיים חדשות ולעסוק בהן

מבחינה היסטורית, ישנן מספר דרכים שונות שבהן קהילות אלטרנטיביות היו מעורבות בעולם שסביבן, ובמבנים פוליטיים וכלכליים אחרים. בעשורים הראשונים של ימי הביניים, לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, קהילות נזיריות שימרו את שרידי התרבות ולמדו באמצעות משמעת נוקשה ותשומת לב למקורות כתובים יקרי ערך. הם יצרו מיקרוקוסמוסים משלהם, של תרבות והתנגדות, שימרו ותרגמו כתבי יד ושימרו את הלימוד ברחבי אירופה. יכול להיות, כמובן, ששינוי האקלים ואסונות טבע ופוליטיקה אחרים יובילו אותנו לתקופה שבמהלכה יתמוטטו לחלוטין מבנים חברתיים, אי יציבות תתפשט ואולי האוניברסיטאות שלנו יהפכו למעוזים שישמרו את הדיאלוגים והרציונאליות. אבל אנחנו עדיין לא שם, ואני מקווה שלא נגיע לשם. המקבילות ההיסטוריות אמנם מסוכנות ומפחידות, אבל התקופה של שלהי ימי הביניים וראשית הרנסאנס מציעה דגם מוצלח יותר. כן, גם אז היו טלטלות ואי יציבות פוליטית, אבל היה גם די סדר ואזרחי הערים האירופיות יכלו לדמיין דרכי חיים חדשות ולעסוק בהן, וכאן בדיוק מבריק בוקאצ׳ו.

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, הנאום על כבוד האדם

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (דיוקן מאת כריסטופנו דל אלטיסימו), חיבר ב-1486 את "הנאום על כבוד האדם" שנחשב למניפסט של הרנסאנס. תצלום: ויקיפדיה

המרחב הפורה שבין המדומיין למעשי הוא המרחב שעלינו לאכלס. קבלו את הביזארי. לעגו לסמכות לא מוצדקת ולאורתודוקסיה דכאנית. ותרו על אמונות שכבר אינן הגיוניות. קחו זמן. הפסקה

האתגרים העומדים בפני קהילות אלטרנטיביות בעידן הנוכחי מצריכים אותן להיות בו זמנית מלאות דמיון אבל עסוקות במציאות. אסקפיזם אינו עוזר לאיש. זלזול במבנים פוליטיים הוא הזוי וגם מסוכן. המרחב הפורה שבין המדומיין למעשי הוא המרחב שעלינו לאכלס. מה עוד אנו יכולים ללקט מבין דפיו של ״דקמרון״? בוקאצ׳ו מציע עצות טובות למכביר. קבלו את הביזארי. לעגו לסמכות לא מוצדקת ולאורתודוקסיה דכאנית. ותרו על אמונות שכבר אינן הגיוניות. קחו זמן. הפסקה. כשצריך, היו חסרי רחמים, והשתמשו תמיד בתבונה – כושר ההמצאה האנושי הוא מנוע לחדשנות. עבור בוקאצ׳ו, גישות כאלה יכולות להיות בסיס של הומניזם משועשע וחסר כבוד שמתאים מאוד לעומק החשיבה והתרבות של הרנסאנס. אבל אף שמבט נוסטלגי ברנסאנס ההיסטורי נשמע היום מפתה מאוד, הוא אינו מתאים לנו. במקומו יש לשוב ולקרוא גאונים כמו בוקאצ׳ו, היכולים לתת לנו אומץ והשראה ליצור רנסאנס משל עצמנו, בעיצומם של זמנים לא ברורים.

דן טורלו (Turello) הוא כתב והיסטוריון של התרבות המתגורר בוושינגטון הבירה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "ששה משוררים טוסקנים" (1544), ג'ורג'ו וזארי [בוקצ'ו באמצע, מאחור]. תצלום: Google Cultural Institute, המוזיאון לאמנות במינאפוליס, ויקיפדיה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן טורלו, AEON.


תגובות פייסבוק