של מי הפארק הזה?

השאלה עשויה להישמע לכם מוזרה. רבים מניחים ש״אנחנו״ – הציבור, העם – הבעלים. אבל מפארק ה״היי ליין״ בניו יורק ועד פארק ״באפלו באיו״ ביוסטון, יותר ויותר פארקים בערים אמריקניות מנוהלים, ממומנים וממושטרים על ידי קבוצות פרטיות שאין להן מחויבות רבה לציבור. ממש כפי ששירותים אחרים נחשבו בעבר לרכוש ציבורי – למשל שירותי הבריאות, בתי הספר וחברת המים – ואט אט הם הופכים לרכוש של תאגידים ומממנים פרטיים, גם המרחב הציבורי הופרט.

היסטוריונים רואים בשנות השבעים בעיר ניו יורק את ראשית ההפרטה של הפארק העירוני. המשבר הכלכלי החמור שעבר על העיר הביא לקיצוצים מכל הסוגים בתקציב. הדבר הוביל להקמת שני גופים, Central Park Conservancy ו-Bryant Park Restoration Corporation, אשר שניהם נוסדו בשנת 1980, מתוך מטרה להשתמש בעושר פרטי כדי לפצות על הקיצוצים במימון הציבורי של הפארקים. המשקיעים שמאחורי שני הארגונים לא ניסו לסייע לכל הפארקים הסובלים מתקציבים מדולדלים, אלא רק למי שעשירים לבנים ותיירים נוהגים לבקר בהם.

בשנת 1999, העובדה שארגון פרטי מילא תפקיד מפתח בפיתוח הפארק לא הייתה חדשה וגם לא שנויה במחלוקת. התופעה נורמלה, הפכה לצפויה ועוררה שמחה על כך שבפארקים החדשים מעורב המגזר הפרטי

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1999, כשהוקמה קבוצת Friends of the High Line, כדי לשקם את מה שהיה פעם נתיב הרכבת בחלקה המערבי של מנהטן, העובדה שארגון פרטי מילא תפקיד מפתח בפיתוח הפארק לא הייתה חדשה וגם לא שנויה במחלוקת. התופעה נורמלה, הפכה לצפויה ועוררה שמחה על כך שבפארקים החדשים מעורב המגזר הפרטי.

כמה יפה, ככה פרטי: פארק היי-ליין, ניו יורק. תצלום: חסוס פרנסיסקו גומס.

כשחלקו הראשון של ה״היי-ליין״ נפתח בשנת 2009, הוא זכה לשבחים מצד מבקרים ומצד הציבור כפארק אורבני מהפכני בתפישתו: יש בו תערובת ייחודית של חומרי בנייה וחומרים מן הטבע, והוא ממוקם בגובה של שלוש קומות מעל מדרכות העיר. אבל הבסיס הפוליטי והכלכלי שהפך את הפארק לאפשרי היו מהפכניים לא פחות. הפארק היה פרי שלושה עשורים של שינויים ניאו-ליברליים בתחום ניהול הפארקים בעירוניים, שקיבעו את תפקיד הקבוצות הפרטיות בפיתוח פארקים, מימונים וארגונם. ממש כפי שהתערובת האסתטית המשונה של ה״היי-ליין״, המשלבת בין צמחים שנראים כמו צמחי בר ושרידים תעשייתיים הניצבים בין שבילי הליכה לינאריים, הועתקה במקומות רבים, מפתחים אורבניים בכל רחבי ארצות הברית חיקו את האסטרטגיה של קבוצת Friends of the High Line, שהובילה שותפויות בין גופים ציבוריים ופרטיים ליצירת מרחבים ירוקים מעוררי התפעלות.

בשיקגו, מפתחי פארקים נסמכו על Trust for Public Land, קבוצה כלל ארצית שסיפקה מימון פרטי ותמיכה ארגונית לפרויקטים שהופרטו, כדי לבנות את התשובה של שיקגו ל״היי-ליין״ –״נתיב בלומינגדייל״ (הידוע גם בשם  ״ה-606״). ביוסטון, שם ההשקעה הפרטית כבר קנתה לה מזמן השפעה גדולה בפרויקטים של פיתוח עירוני, קבוצת Buffalo Bayou Partnership נסמכה על מימון פרטי ל-91 אחוזים מן המימון הראשוני לבניית נתיב פוסט-תעשייתי לאורך תעלת המים הראשית של העיר, ובכלל זה 30 מיליון דולר שהגיעו מהמיליארדרים ריץ׳ וננסי קינדר, בעלי ״אנרון״ לשעבר.

וזה לא הכול. מעודדים מהצלחתו של פארק ״באפלו באיו״, בני הזוג קינדר העניקו 70 מיליון דולר לקבוצת Memorial Park Conservancy. בניו יורק, המיליארדר שתרם לבניית ה״היי-ליין״, בארי דילר, נקט בצעד דומה, ונלחם מול יריבים שונים כדי לפתח פארק בהנהלה פרטית ששוויו מוערך ב-250 מיליון דולר – הפארק Little Island (״אי קטן״) על נהר ההדסון.

מבקרים בפארקים המפוארים החדשים הללו עשויים לשאול: אז מה? מה רע כל כך בכך שדולרים פרטיים ממנים את הפארקים החדשים, הבנויים בצורה מבריקה כל כך?

אותם קיצוצי תקציבים לפארקים הציבוריים מואצים היום, והשפעתם פוגעת בעיקר בקהילות העניות יותר, בקהילות של מי שאינם לבנים, במקום שבו לא קיים מימון פרטי ברמה דומה, שיפצה על חוסר ההשקעה מכספי ציבור

הבעיה עם ה״היי-ליין״, נתיב בלומינגדייל/ה-606, פארק באפלו באיו ופארקים אחרים כמותם היא שהם מאיצים באגרסיביות נופים אי שוויוניים. אותם קיצוצי תקציבים לפארקים הציבוריים שהחלו בשנות השבעים מואצים היום, והשפעתם פוגעת בעיקר בקהילות העניות יותר, בקהילות של מי שאינם לבנים, במקום שבו לא קיים מימון פרטי ברמה דומה, שיפצה על חוסר ההשקעה מכספי ציבור. אי השוויונות הללו מעמיקים עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שארגונים המקימים פארקים פרטיים משתמשים בכוחם כדי להפנות משאבים ציבוריים לתמיכה בפארקים שמופצים ומופרטים כמו ה״היי-ליין״, שקיבל לבנייתו 144 מיליון דולר מכספי ציבור. הגאוגרפיה הגזעית והכלכלית של ההשקעה הפרטית בפארקים מונעת מן המרחבים להיות נגישים לקהל רחב.

האבטחה המופרטת של הפארקים מעמיקה את אי השוויון הזה. מנהלים פרטיים כמו החברות המנהלות את ה״היי-לייין״ ואת ״באפלו באיו״ גם קובעים את חוקי הפארק – כללים שעשויים, כפי שקורה בפעול, להיות שונים מאלה של פארקים בניהול העירייה. לעתים קרובות, המבט של האבטחה הפרטית – אשר מתמקד בהפרות של ״איכות החיים״, אשר בעשורים הקודמים ניקו באכזריות את המרחבים הציבוריים העירוניים מחסרי בית  – מתמקד באנשים שאינם לבנים ובעניים המבקרים במרחבים הללו. למעטים מן התיירים שהפארקים הללו נועדו למשוך – בריאים בגופם, בני המעמד הבינוני, לבנים – אכפת, ורובם כלל אינם מודעים להיבט הזה.

לאחרונה, מקדמי הפארקים הפרטיים הצליחו לקדם הצעות לשיפור לפארקים בקהילות שאינן לבנות. בשיקגו, הדבר בא לידי ביטוי בפיתוח פארקים דומים בשכונת פילסֶן (אל פאסיאו) ובאזור הדרומי המכונה ״ביג מארש״, במאמץ לגרום לבניית הפארקים להיראות שוויונית. בניו יורק, מארזנים יזמו תוכנית לתשובה של קווינס ל״היי-ליין״, ״קווינסוויי״ (QueensWay), פרויקט שזכה לכינוי ״שער והיכרות עם הקהילות המגוונות ביותר של העיר ניו יורק״.  ביוסטון, ״קרן קינדר״ נתנה שלושה מיליון דולרים ל-Emancipation Park Conservancy, קבוצת ניהול פרטית של סמל מקומי לחירות השחורה, והכריזה לאחרונה כי היא מוכנה לתרום מאה מיליון דולר כדי להרחיב את פארק ״באפלו באיו״ עד לשכונות שמבחינה היסטורית היו שחורות, במזרח הדאונטאון. דומה כי היוזמות הללו יביאו לסוג של צדק גזעי בנוף הפארקים בעירוני, אבל בהתחשב בכך שתוכניות מעטות לפארקים חדשים קשורות לבתים בני השגה, ברור שהפארקים החדשים הללו יביאו לעליית מחירי הנכסים באזור, ואפשר שיובילו לעקירה של דיירים ותיקים בקהילות שכמהו במשך זמן רב לנגישות לפארקים.

פסטורלית לגמרי: מצלמת מעקב ואבטחה בפארק היי-ליין בניו יורק. תצלום: דייויד ברקוביץ'.

בעוד האליטות בונות מרחבי פארקים חדשים בצלמן ובדמותן, הן מעמיקות את אי השוויון ומעצבות את האזורים הציבוריים של העיר כצרכניים ומאובטחים, כאלה שיש לסחוט מהם כל טיפה של רווח פרטי

טרנד ההשקעות בפארקים מזכיר את האסטרטגיות הפוליטיות שעיצב מתכנן העל של המאה ה-20 רוברט מוזס (Moses), שהיה הכוח מאחורי עשרות שנים של בניית גשרים, כבישים ראשיים ודיור ציבורי בעיר ניו יורק ובסביבתה. מוזס הבין כי קל להסתמך על הציבור בפרויקטים של הקמת פארקים, בגלל הרכוש הציבורי שהם מייצגים (בלי קשר לעובדה שהפארקים שלו היו ברובם זיכיונות הקשורים לפרויקטים של תשתית שהפריעו להתנהלות העיר כמו אוטוסטרדות). הביוגרף רוברט קארו (Caro) כותב כי עבור מוזס ״פארקים סימלו משהו טוב, ולכן כל מי שנלחם עבור פארקים נלחם לכאורה למען מטרה צודקת – וכל מי שהתנגדו להם, טעו״.

הסמליות של הפארקים נותרת רבת עוצמה גם כיום. נדבנים עשירים משתמשים בדימוי הקולקטיבי של הפארקים כרכוש ציבורי, אוניברסלי, כדי לקדם בכוח תוכניות שאינן מועילות לצבור אלא משרתות את ארנקיהם הפרטיים של קבלני נדל״ן ושל תאגידים, ושל אלה – שכמו הנדבנים עצמם – המושקעים בבניית הכוח הסמלי והתרבותי של עירם. בעוד האליטות בונות מרחבי פארקים חדשים בצלמן ובדמותן, הן מעמיקות את אי השוויון ומעצבות את האזורים הציבוריים של העיר כצרכניים ומאובטחים, כאלה שיש לסחוט מהם כל טיפה של רווח פרטי.

קווין לאפרן (Loughran) הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת טמפל ומחבר הספר "Parks for Profit: Selling Nature in the City". 

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: אנשים בפארק היי-ליין בניו יורק. תצלום: סיימון