אלוהים זה לא מה שהיה פעם

לקראת סופו של המסע שלנו במזרח, באחת הערים המבוקשות של תאילנד, התכנסנו למספר ימים בעלי ניחוח תיירותי, ביקשנו להקדיש מעט זמן למרכזים ההומים, לבתי הקפה המבקשים לעצמם חזות אירופית ולמוקדי העניין העיקריים של מוכרי המזכרות. היו אלה כמה ימים יפים של ״חייבים לראות״, שבהם שיתפנו את קהל הקוראים הביתי בתמונות חטופות ובסיפורים אגביים, והוא בתורו דרבן אותנו בהתלהבות להמשיך לראות ולטעום את כל מה שתיירים מזדמנים מוכרחים לראות ולטעום. וכך חווית הדרכים שהייתה מלאה בחוסר וודאות התחלפה ביומיום נייח ומתוכנן היטב, ההרפתקה הוקרבה למען ההספק התיירותי הישן והטוב.

הוא צעקני, דרמטי ומלא בעצמו. קירותיו משובצים בשברי מראות, דמויות ופסלים שכאילו נלקחו מסרטי האימה של תחילת המאה ה-20

באחד מן הבקרים המתוכננים, יצאנו חמושים בבקבוקי מים וספרי מטיילים אל מה שמכונה בפי מוכרי החוויות ״המקדש הלבן״. מקדש בודהיסטי מודרני לכאורה, שתוכנן בידי הצייר והאדריכל צ'אלרמצ'אי קוסיתפיפאט ונפתח למבקרים ב-1997. בשונה משאר המקדשים בתאילנד, פרט להיותו חדש ולא מוזהב, המקדש הלבן או וואט רונג-קון, שונה באופיו כמעט בכל דרך אפשרית. הוא צעקני, דרמטי ומלא בעצמו. קירותיו משובצים בשברי מראות, דמויות ופסלים שכאילו נלקחו מסרטי האימה של תחילת המאה ה-20.

המקדש הלבן: יצירה אדריכלית ומרכז פולחני חדש. תצלום: שיין סמית'

המבקרים עומדים נדהמים נוכח ציורי הקיר והפסלים שמעטרים את היכלי הפולחן המרכזיים: עשרות דמויות איקוניות כמו סופרמן, הארי פוטר, ניאו, יודה ואפילו צבי הנינג׳ה בין ציורים של נזירים ואנשי רוח, שנדמה שהשלימו גם עם השינוי הזה

אחד הדברים הבולטים ביותר שמבדילים את המקדש הלבן כמעט מכל מבנה דתי אחר שראיתי מימי, הוא ציורי הקיר והפסלים שמעטרים את היכלי הפולחן המרכזיים שלו: עשרות דמויות איקוניות כמו סופרמן, הארי פוטר, ניאו, יודה ואפילו צבי הנינג׳ה בין ציורים של נזירים ואנשי רוח, שנדמה שהשלימו גם עם השינוי הזה. בהחלט מחזה מוזר ויוצא דופן שראוי למחשבה ולניתוח מעמיק. אך המאפיין הבולט ביותר של וואט רונג-קון הוא ללא ספק המספר העצום של התיירים שממלאים את המקום. משער הכניסה ועד לגשר חנות המזכרות, מאות תיירים שמצלמים כל פינה, מבזיקים בכל חלל חשוך, שולחים את עדשותיהם קדימה ומנציחים עצמם בתנוחות שונות ומשונות - שאת טיבן המדויק אפשר לתאר רק כשילוב בין פעלול לולייני לקריאה לעזרה. בזה אחר זה ממתינים מאות אנשים בתור כדי לצלם את עצמם באותן התמונות, בדיוק באותם המקומות – הצריח הראשי או ביתן השירותים המעוטר. הרקע משתנה מדי מספר רגעים, ואולי מושא הצילום, אך בזאת מסתכמת המקוריות. המבקרים כולם נאמנים בקנאות לריטואל.

קיר מעוטר במקדש הלבן: הצילום הוא ריטואל. תצלום: דייוויד ייטרביק סיטינגרם.

התפילה השקטה הוחלפה בקולות בימוי, ההתבוננות העצמית הוחלפה בשידורים חיים

נוכח הסצנה המתרגשת הזאת – שאינה אופיינית דווקא לארצות המזרח, וניתן לפגוש בה גם במקומות רבים אחרים בעולם – לא יכול חוקר התרבויות החולף שלא לשאול עצמו על השינוי שקרה במרכזי הפולחן האלה, ובמסגרתו התפילה השקטה הוחלפה בקולות בימוי, ההתבוננות העצמית הוחלפה בשידורים חיים, המפגש האינטימי עם הנשגב הוחלף בשיתופו של בר החלוף ברבים ואת החיפוש אחר הנצחי, המורכב והרב-ממדי החליפה תמונת חטף פשוטה, מרובעת, שהיא חיקוי של חיקוי. זהו שינוי שבמסגרתו הצילום הופך את הרגע למשמעותי (ואולי אף לקדוש ממש) ולא רק הנוכחות, המפגש עם האלוהי או הרגש העתיק שמפציע במרחבים שבהם המסורת מהדהדת באבן.

האם ייתכן שלא באתר הפולחן חל השינוי, אלא בדרישותיו של האל עצמו?!

הייתכן שהתמונה מורכבת עוד יותר? האם ייתכן שלא באתר הפולחן חל השינוי, אלא בדרישותיו של האל עצמו?! הרי העלייה לרגל היא אותה עלייה לרגל, וגם עתה מקריב הצליין את קורבנו, הקדוּשה המקומית היא אותה קדושה מקומית ועל אף שהפרקטיקה הפולחנית ממשיכה להתעדכן, אין תחת עינו הצופה תמיד של האל שום דבר חדש. אם כך, האם ייתכן שמושא הסגידה עצמו הוא שהשתנה? האם ייתכן שאלוהים למיניהם כבר אינם חפים מביקורת ההמון? האם ייתכן שבעידן קץ הפרטיות גם אלוהים זקוקים לשיתוף?

במהלך הנסיעה הקצרה בחזרה לחדר האירוח נכנסתי לאחד מאתרי ההמלצות וכתבתי ״לא כדאי להגיע, זה כבר לא כמו שהיה פעם״.

עידן עדות הוא אנתרופולוג אשר חוקר מסעות, רעיונות ואת התרבויות הילידיות לאמריקה. הוא סופר, צלם, מלווה משלחות ומסעות בעולם, מוביל פרויקטים חברתיים, מרצה ומלמד. האתר האישי שלו זמין כאן.

תמונה ראשית: ידיים מהתופת מדגימות את הצורך לשמוט את תשוקות העולם הזה, המקדש הלבן, תאילנד. תצלום: אי שון