מה עושים כשהחיים נתקעים? עם מי מתייעצים בשעת משבר?
עם מומחה, כמובן. ורצוי שיהיה זה המומחה הטוב ביותר. כך עשתה מריה פון הרברט בשנת 1791. הצעירה, בת 22, החליטה לפנות לאחד ההוגים המעמיקים של תקופתה, לעמנואל קאנט.
וכך כתבה מריה:
לקאנט הדגול,
כפי שמאמין פונה לאלוהיו, אני פונה אליך לעזרה, לנחמה, או לעצה שתכין אותי לקראת המוות. הכתבים שלך מוכיחים שיש חיים בלאחר המוות. אך באשר לחיים האלו, לא מצאתי שום דבר, שום דבר שיוכל להחליף את הטוב שהפסדתי, שכן אהבתי אדם, שבעיניי גילם בתוכו את כל מה שהוא בעל ערך, כך שחייתי למענו בלבד, ובהשוואה לכך הכול היה הבל, קשקושים זולים.
ובכן, העלבתי את האדם הזה, בגלל שקר שנמשך זמן רב, ושכעת התוודיתי עליו בפניו, על אף שלא היה בעניין שום דבר שיעיד לרעה על אופיי. לא היה לי כל הרגל מגונה שהיה צורך להסתירו. אך די היה בשקר, ואהבתו התפוגגה כלא הייתה. כאדם מכובד, הוא אינו מסרב לידידותי. אבל אותו רגש פנימי שפעם, ללא הכוונה, הוביל אותנו זה אל זה, אינו קיים עוד – הוא לבי מתנפץ לאלף רסיסים!
אלמלא קראתי כה רבות בכתביך בוודאי הייתי שמה קץ לחיי. אך המסקנה שהיה עלי להסיק מהתאוריה שלך עוצרת בעדי – לא ראוי מבחינתי למות כיוון שחיי נתונים בסבל. במקום זאת, אני אמורה לחיות בגלל הווייתי.
כעת שים את עצמך במקומי, ואו שתוקיע אותי, או שתנחם אותי. קראתי את המטפיזיקה של המוסר, ואת הציווי הקטגורי, והדבר אינו מועיל כלל ועיקר. ההגיון שלי נוטש אותי בדיוק כשאני זקוקה לו. השב לי, אני מתחננת בפניך – או שלא תפעל בהתאם לציווי שלך עצמך.
חוקרת קאנט ריי הלן לנגטון (Rae Helen Langton) כותבת על הפרשה במאמר פרי עטה, Duty and Desolation ("חובה וייאוש"). היא מספרת שקאנט התרשם מן המכתב וביקש עצה מחבר ושאל אותו מה עליו לעשות. החבר דחק בו להשיב לצעירה, ולעשות כמיטב יכולתו כדי להסיט את דעתה מאופציית ההתאבדות.
קאנט ישב לכתוב תשובה מפורטת:
מכתבך המרגש נובע מלב שבוודאי נברא למעלה הטובה וליושר, שכן הוא כה נכון לקבל הנחיות בכל הקשור למעלות הללו. עלי לעשות כבקשתך, כלומר לשים את עצמי במקומך, ולהמליץ לך על תרופת הרגעה מוסרית טהורה.
אינני יודע אם מערכת היחסים שלך היא מערכת של נישואין או של ידידות, אך אין זה משנה ביותר. שכן האהבה, בין אם היא אהבה לבן-זוג או לחבר, מניחה את אותה הערכה הדדית לאופיו של הזולת, אהבה שבלעדיה אין מדובר אלא באשליה חושית בת-חלוף.
אהבה כזאת רוצה לבטא את עצמה באורח מלא, והיא מצפה ממקבלה שיתוף דומה של הלב, בלי שהדבר יוחלש על ידי התנגדות חסרת-אמון. זה מה שאידאל החברות דורש. אך יש בנו דבר-מה ששם גבולות לכנות שכזאת, איזשהו מכשול להשתפכות ההדדית הזאת של הלבבות, שגורם לנו לשמור על חלק ממחשבותינו נעולות בתוכנו, אפילו כשאנו קרובים ביותר. החכמים הקדומים התלוננו על חוסר-האמון הסמוי הזה: "חבריי היקרים, אין דבר כזה 'חבר'!"
איננו יכולים לצפות מבני-אדם לכנות, שכן הכול חוששים שלגלות את עצמם באורח מלא יגרום לכך שאחרים יבוזו להם. אך חוסר הכנות הזה, ההתנגדות הזאת, בכל זאת שונה מאוד מחוסר יושר. מה שהאדם הישר והמתנגד [לגילוי לב מוחלט] אומר – אמת הוא. איך אין זאת כל האמת. מה שהאדם שאינו ישר אומר הוא דבר שהוא יודע שהוא שקרי. בתורת המעלה הטובה, מבע כזה מכונה בשם שקר. הוא עשוי להיות בלתי-מזיק, אך אין היותו בלתי-מזיק הופכת אותו לתמים. מדובר בהפרה חמורה של החובה לעצמך. הדבר מקעקע את כבודה של האנושיות בתוכנו, ותוקף את שורשי חשיבתנו.
כפי שאת רואה, ביקשת את עצתו של רופא שאינו נוטה לחנופה. אני מדבר בשם אהובך ומעמיד בפניו טיעונים שמצדיקים את התערערות חיבתו כלפייך.
שאלי-נא את עצמך האם את מוכיחה את עצמך על חוסר הזהירות שבווידוי, או על חוסר המוסר היסודי שבקשר. אם מדובר בעניין השני, הרי שאת מצטערת על כך שמילאת את חובתך. ומדוע? כיוון שהתוצאה של המעשה הייתה אבדן אמונו של חברך. החרטה הזאת אינה מונעת על ידי כל יסוד מוסרי, שכן מקורה במודעות לא למעשה עצמו, אלא לתוצאותיו. אך אם התוכחה שלך לעצמך מבוססת על שיפוט של התנהגותך, רק רופא מוסרי גרוע ימליץ לך לעקור את הדבר ממחשבתך.כשהשינוי בגישתך יתגלה לאהובך, רק זמן יידרש כדי לכבות, אט-אט, את סימני טינתו המוצדקת, ולהפוך את קרירותו לאהבה בעלת בסיס איתן יותר. אם הדבר לא יקרה, אזי החום המוקדם של חיבתו היה גופני יותר מאשר מוסרי, והוא היה נעלם בכל מקרה – מקרה מצער שאנו נתקלים בו בחיים לעתים קרובות. וכשאנו נתקלים במקרה כזה, עלינו לשמור על קור הרוח. שכן ערכם של החיים, ככל שמהותם היא העונג שאנו מפיקים מבני-אדם, זוכה למידה מפליגה של הערכת-יתר.
וכאן, ידידתי היקרה, את מוצאת את החלוקות המקובלות בדרשות: הוראות, עונש ונחמה. הקדישי את עצמך לשני הראשונים. כשם יפעלו את פעולתם, הנחמה תימצא מאליה.
לנגטון מצטטת במאמרה מכתב נוסף של ידיד משותף של מריה פון הרברט ושל עמנואל קאנט, שממנו עולה כי מריה התמסרה לגבר שניצל את אמונה, ואז, כשניהלה קשר עם האהוב החדש, מתוך כוונה לממש אהבה אידאליסטית, היא סיפרה לו על אהובה הראשון.
בכל אופן, מריה השיבה למכתבו של קאנט:
ראייתי ברורה כעת. אני מרגיש שריקנות אדירה מתפשטת בתוכי ובכל מקום סביבי, כך שאני כמעט חשה שאני מיותרת, בלתי-דרושה. שום דבר אינו מושך אותי. אני מתענה משעמום שגורם לחיים להיות בלתי-נסבלים. אל-נא תחשוב שאני יהירה כיוון שאני אומרת זאת, אך הדרישות של המוסריות קלות מדי מבחינתי. ברצון הייתי עושה פי שתיים ממה שהן מצוות. הן זוכות ליוקרתן רק בגלל העובדה שהחטא מושך מאוד, ואיני נדרשת כמעט לשום מאמץ כדי להתנגד לכך... אינני לומדת עוד את מדעי הטבע או את האמנויות, שכן איני מרגישה שאני מוכשרת דיי כדי להרחיבם. ובאשר לעצמי, אין לי צורך לדעת אותם. אני אדישה לכל דבר שאינו נוגע לציווי הקטגורי ולתודעה הטרנסצנדנטית שלי – אם כי אין לי עוד חלק ונחלה גם מחשבות הללו.
יתכן שאתה מבין מדוע אני רוצה דבר אחד בלבד, כלומר לקצר את החיים חסרי הטעם הללו, חיים שאני משוכנעת שאינם עתידים להשתפר או להפוך לגרועים יותר. אם אתה סבור שאני עדיין צעירה ושכל יום מעניין אותי רק במידה שהוא מקרב אותי למוות, אתה יכול להבין כמה מיטיב תהיה אם תבחן את העניין הזה בחינה מעמיקה. אני שואלת אותך, כיוון שתפיסת המוסריות שלי שותקת בעניין הזה, בעוד שהיא מדברת באורח החלטתי בכל הנושאים האחרים. ואם אינך יכול לתת לי את התשובה שאני מבקשת, אני מתחננת בפניך שתתן לי משהו שיסלק מנפשי את הריקנות הבלתי-נסבלת הזאת.
לנגטון מספרת שקאנט לא השיב על המכתב השני. ב-1803 מריה פון הרברט התאבדה, לאחר שהגיעה לתשובה לשאלה שהציקה לה ללא הרף. קאנט וגם תחושתה המוסרית השיבו על השאלה בשתיקה.
עיקרי הדברים התפרסמו באתר OpenCulture, שהביא אותם על סמך פרסום באתר Critical Theory
תמונה ראשית: מתוך "החדר הכחול", פבלו פיקאסו, 1901. תצלום: ויקיפדיה
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי, תודה לארז שוייצר על ההפניה
תגובות פייסבוק
2 תגובות על ד"ר קאנט, יועץ
המסקנה היא שבנושאים מתחום הרגש אין לשאול בעצתם של פילוסופים שעיסוקם בנושאים מתחום השכל.
ראוייה לציון התלבטותו של קאנט - הפילוסוף הגדול של העת החדשה - בעצם נתינת התשובה.
הפרגמנט: התגלות ההעדר
עידן צבעוניקצר, מקוטע, שנון, מושחז, אירוני, מבריק, דווקא היום יש מקום לשים לב...
X 11 דקות
האורחת
יהושע קנזילד ישראלי ביישן, אבא עסוק ואורחת מחו"ל. סיפור קצר לחג. | "אם לא...
X 19 דקות
החיוך, הבובה והמיתוס
כבר עשרות שנים שבקורסים להחיאה במצבי חירום משתמשים בבובות. פעם היו אלה בובות פלסטיק שלא ממש דמו לבני אדם והיום ישנן בובות עם חיישנים שמסוגלות לדבר, יש להן דופק ומיני נוריות שמדריכות את מי שלוחצים להן על בית החזה להתאים את הקצב ומידת הלחץ לאלה הדרושים לגוף האנושי. אבל איך כל זה התחיל? ומיהי האישה המסתורית שעל פי דמותה עוצבה בובת ההחיאה הראשונה?
פיבי ג׳אדג׳, שהפודקאסט שלה Criminal הומלץ כאן כבר בעבר, מביאה בפרק The Unknown Woman סיפור מרתק על צעירה אלמונית שטבעה בסיין, בפריז, וכשנמשתה גופתה, פניה השלווים והיפים הקסימו את כל רואיה, עד כדי כך שהרופא ויצרן הצעצועים שיצרו את בובת העזרה הראשונה, החליטו להעניק לה את פניה של אותה אישה.
כדרכם של סיפורים טובים, גם הסיפור הזה מתפתל ומתפצל ומגלה עובדות מעניינות. למשל: כל הבובות הראשונות קיבלו פני נשים משום שרופאים, גברים, לא רצו להניח את פיהם על פיה של בובת גבר; הייתה תקופה שבפריז נהגו לשכור שחקנים שיעטו את מסכת המוות של אנשים אמידים ויופיעו בלוויה של אלה, כאילו המת מצטרף לאבלים; מסכת המוות הראשונה של ״האישה מן הסיין״ הוצגה בחלון יצרני המסכות, ושימשה השראה עבור הרופא ויצרן הצעצועים שיצרו את הבובה ההיא, והיא עדיין מוצגת שם -- ליתר דיוק, עותקים שלה עדיין נמכרים כל העת, כיצירת אמנות שרבים תולים בבתיהם. והעובדה שיתכן ומדובר בסיפור מפוברק, כלומר באיש עסקים שפשוט שכר דוגמנית יפה, יצר מסכה והמציא סיפור כדי למכור אותה, אינה מקלקלת דבר מקסמו של הפרק הזה.