הגיע הזמן לייבש את ביצת המדע

המדע הוא אחת ההצלחות הגדולות של הציוויליזציות שלנו, החל בלמדנות ובידענות של היוונים והערבים, ועד למעשיות של הרנסנס והעידן המודרני. המדע הוא אחד הכוחות המניעים את השגשוג הגובר שלנו, וגם את היכולת שלנו ליצור בעיות אך גם לפתור אותן. המדע עודד וגם השביע את הסקרנות שלנו ביחס לעולם הסובב אותנו והיקום שמעבר לו.

אך הדרך שבה אנו מארגנים את המחקר המדעי שלנו היא שבטית באורח מתמיה. כמדען פעיל שנטל חלק בפרויקטים תעשייתיים גדולים ב-IBM ובחברת "היטאצ'י", וכן במיזמים קטנים יותר שנבעו מתוכן, לפני שחזרתי לאקדמיה בסוף שנות התשעים, העניין הזה סיקרן אותי כבר זמן רב.

במבט מחוץ לעולם המדע, הציבור עשוי לדמיין מערכת שבה מישהו מנהל את הפעילות, מצביע על תחום המחקר שהוא החשוב ביותר לחברה האנושית ומתווה מה צריך לעשותבמבט מחוץ לעולם המדע, הציבור עשוי לדמיין מערכת שבה מישהו מנהל את הפעילות, מצביע על תחום המחקר שהוא החשוב ביותר לחברה האנושית ומתווה מה צריך לעשות. בסופו של דבר, הציבור משלם תמורת הפעילות הזאת, בין אם דרך הקניות שלנו, המסים שלנו או התרומות שאנחנו תורמים לו מכיסנו. אך זה לא מה שקורה. ובסופו של דבר, לציבור יש התמצאות מועטה מאוד בתהליך.

כיצד זה קורה? שיגור טיל "פלקון" של SpaceX. תצלום: SpaceX

מושג ברור יותר ביחס לסביבה הטבעית של המדע נדרש כדי לחשוב על התפקיד שהמדע אמור למלא ועל הדרך הטובה ביותר עבור החברה לגרום לכך שהדבר גם יקרה. מי זוכה לעסוק במחקר במאה ה-21 ומדוע? כיצד השתנו הדברים על פני הזמן? האם המדע במצב טוב, וכיצד אנחנו יכולים לדעת זאת?

כשהתחלתי לשאול את השאלות הללו, הבנתי שישנם דברים רבים שאפילו המדענים עצמם אינם יודעים.

הרבה מן המימון מגיע מכספי מסים, וממשלות מעבירות את האחריות לפנלים וועדות של מדענים כדי שהם יחליטו באילו מעמיתיהם יושקעו כספי הציבור הללו.

באורח מדהים, המדע עדיין מתחולל, באופן כללי, "מלמטה למעלה". אנחנו בוחרים איזה מחקר לעשות על ידי כך שאנו מעודדים מדענים באוניברסיטאות להציע רעיונות. הם חולקים את הרעיונות הללו, בסוד, עם מספר עמיתים, המדרגים אותם באורח פורמלי ובוחרים רעיונות אחדים שיזכו למימון. הרבה מן המימון מגיע מכספי מסים, וממשלות מעבירות את האחריות לפנלים וועדות של מדענים כדי שהם יחליטו באילו מעמיתיהם יושקעו כספי הציבור הללו.

מזה דורות, מדענים מדגישים שהחירות להחליט באיזה פעילות מדעית הם יעסקו מגדילה מאוד את הסיכויים שהחברה המממנת אותם תפיק תועלת ארוכת-טווח מפעילותם. "תבחרו אנשים יוצאים מהכלל ותנו להם חירות אינטלקטואלית", הדגיש חתן פרס נובל מקס פרוץ כעיקרון המפתח שלו כמי שעמד בראש המעבדה לביולוגיה מולקולרית בקיימברידג', מעבדה חיונית שגם זכתה בהצלחה עצומה.

אלא שקשה לאתר ראיות שאינן אנקדוטליות אשר יתמכו בטיעון הזה.

סקירה של זוכים וזוכות בפרס נובל במחצית המאה החולפת אכן מגלה שלרובם לא היה מושג מה הם עתידים להשיג, ושהם יכלו לנסח את הדרך שבה ההישגים שלהם התגבשו רק שנים רבות לאחר מעשה, במבט לאחור. מקורות האור המבוססים על מולקולות שמעניקים לנו את מסכי הטלפונים הניידים הבוהקים לא היו דבר שאלן היגר חלם עליו כשהוא ניסה לגרום לשכבות דקות של פלסטיק סתמי למראה להוליך חשמל, בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים. באורח דומה, חלוצי הדנ"א, קריק ווטסון, בסוך הכול רצו להבין את מבנה הדנ"א. הם לא חלמו על שימוש במידע הזה לתיקון מחלות גנטיות או לסריקת אוכלוסיות שלמות כדי לגלות גידולים סרטניים.

מה רואים? מי קובע? תצלום: נתן אנדרסון

במדינות רבות, קיימת אמונה נחושה שהמדע שימושי לחברה באורח ישיר. אך שוב, תועלת כלכלית ברורה היא עניין שקשה להעריך אותו. המחקר המדעי מגיע מאתרים שונים, מארצות הברית שבה שולטת התעשייה (80 אחוז מהמדענים עובדים בתעשייה) וכלה בספרד שבה שולטות האוניברסיטאות (פחות מ-30 אחוז). אמירה מקובלת היא ש"הצורה הטובה ביותר של העברת טכנולוגיה היא המשאית המעבירה את בעל תואר הדוקטור מהמעבדה באוניברסיטה למשרה החדשה בתעשייה". למעשה, ארה"ב מנוקדת במשרדים שעניינם העברת טכנולוגיה מהאוניברסיטאות, משרדים שנבנו על בסיס החלום של עמק הסיליקון בסן פרנסיסקו – או אם נביט באנגליה, ה-Silicon Fen סביב קיימברידג'. כיום, בכל המשרדים הללו האחראים מוצאים את עצמם מחזיקים בתיקים מלאים בפטנטים שאינם מהפכנים, ושאיש אינו מעוניין בהם.

כיום, ישנם דברים רבים שאיננו יודעים ביחס למערכת האקולוגית של המדע. אפילו ניסיון לספור כמה באמת גדול עדר המדענים והאם הוא גדל או מתכווץ, התגלה כעניין קשה באורח מפתיע. אנו אמנם אוספים מידע באמצעות סקרים ממשלתיים שנתיים של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (ה-OECD), הנתונים הללו מסתירים את המורכבות של השאלה מיהו מדען ומה אדם כזה באמת עושה.

במערכת האקולוגית של המדע, יש יחידים ויש קבוצות, אבל הרעיונות שהם יוצרים, והגשרים שהם בונים בין רעיונות עשויים לשרוד הרבה יותר זמן מאשר היחידים או הקבוצות

הניסיון לקשור בין הניסיון האישי שלי בעולם האינטנסיבי של המדע ובין התשובות הללו הוביל אותי למושג "המערכת האקולוגית של מדע". הבנתי שעל אף שבין מדענים מתקיימים אינספור דיונים על נושאים ספציפיים, לא קיים תיאור כולל של האופן שבו כלל המערכת פועל ומה ההשלכות של הדבר. באופן כללי, באופן קולקטיבי, המדע אכן מועיל ושימושי, אך מה הקשר בין הקביעה הרחבה הזאת ובין חלקי המערכת?

במערכת האקולוגית של המדע, יש יחידים ויש קבוצות, אבל הרעיונות שהם יוצרים, והגשרים שהם בונים בין רעיונות עשויים לשרוד הרבה יותר זמן מאשר היחידים או הקבוצות. ביחד, הדבר יוצר ידע מדעי מוצק ומתמיד, ספרייה מקושרת שהיא מורשת המועברת לדורות הבאים. אך הדרכים הלא מתואמות שבהן מוסיפים תכנים לספרייה הזאת, ועד כמה אנו, כחברה, משלמים עבור כל רעיון חדש – אלו עניינים שבקושי דנים בהם.

וכך, בשנים האחרונות, בחנתי את הרעיון בדבר אותה "מערכת אקולוגית של המדע", וכיצד כל הגורמים הפועלים במסגרתה יוצרים רשת משולבת של אילוצים ורשתות-תקשורת שגורמים לכך שקשה במידה גוברת לחולל שינוי.

גיליתי שהמטפורה של מערכת אקולוגית יכולה להסביר לא רק תוצרים מובנים מאליהם כמו טכנולוגיית שינוע, אלא גם את יופיין של מסגרות מתמטיות ואת ההנאה שאנו שואבים מהבנה של חורים שחורים. מושגים כאלו תואמים למה שמכונה "שירותים של המערכת האקולוגית", שהם תועלות לא מוחשיות, שעולות באורח חופשי ממערכת אקולוגית הפועלת כראוי.

יופי מתמטי: פרח דליה. תצלום: אלכס בלאיאן

כדוגמה פשוטה, קחו יער שמניב לא רק עצים לצורך בניית בתים ("הסחורות של המערכת האקולוגית"), אלא גם מקומות ללכת בהם בשקט ובשלווה ("שירות של המערכת האקולוגית"). הפרספקטיבה הזאת מסבירה חלקים חשובים במערכת האקולוגית של המדע, שמסורתית קשה יותר להגן עליהם מנקודת מבט כלכלית טהורה.

הבנת השפעות המערכת האקולוגית במדע מקלה עלינו להבין כמה לבטים וסתירות לכאורה. למשל, נראה שהגלובליזציה אמורה להיות טובה למדע. היא אמורה להוביל לשיתוף של מידע ברחבי העולם, לדחוף צוותים וקבוצות שונים לשתף פעולה, ולהבטיח שההוצאה הכספית על מדע מחולקת באורח יעיל לאותם מקומות שבהם הפעילות המדעית נעשית בצורה הטובה ביותר. אבל זה לא בדיוק מה שקרה.

במערכת האקולוגית של המדע, מושלים מתחרים רבי-עצמה, כך שארגונים, החל בכנסים בנושאים מוגדים וכלה בכתבי-עת, מתחרים ללא הפסקה כדי למקסם את ההשפעה שלהם ולהתפתח

במערכת האקולוגית של המדע, מושלים מתחרים רבי-עצמה, כך שארגונים, החל בכנסים בנושאים מוגדים וכלה בכתבי-עת, מתחרים ללא הפסקה כדי למקסם את ההשפעה שלהם ולהתפתח. ללחץ הזה יש השלכות שלא נצפו מראש.

הגלובליזציה שברה את התחרות בין מדענים, בין דיסציפלינות, בין מממנים, בין אוניברסיטאות, בין כתבי-עת מחקריים ובין כל מין אחר שחי בנוף הזה. ככל שמדענים מגדלים כמות גדלה והולכת של צאצאיהם האינטלקטואלים אשר רוצים למצוא לעצמם נישות משלהם, ההערכה שכל אחד מהם זוכה לה בעקבות תוצאות המחקר שלו בהכרח פוחתת. כולם נאבקים כדי לפרסם עוד ועוד מאמרים מחקריים, כדי שיבחינו בהם בתוך ההמון – וכך קשה יותר לברור את המוץ מן התבן האינטלקטואלי כדי לעקוב אחר מה שנעשה.

מנורת פלזמה. תצלום: זולטן טאסי

יתרה מכך, הכפלת מספר המדענים (דבר שקורה כעת מדי 20 שנה) אינה מכפילה את מספר תחומי המחקר. במקום זאת, חוקרים מתרכזים באותם מקומות שבהם צצים הרעיונות הטרנדיים ביותר, אלו שזוכים לחשיפה הפרסומית הגדולה ביותר. האזורים הללו, שרבים קופצים עליהם, נעשים צפופים כל כך, עד כי מדענים מאבדים את היכולת לעקוב אחר עבודתם של עמיתיהם, והמחקר נעשה משוכפל, או שמתעלמים ממנו, או שהוא מעורפל. כיום, טירוף כזה מקיף אזורים שונים, החל מהעיסוק בדחיסת חומרים בעובי של אטום ועד למציאת שימוש לאפקטים קוונטיים בתחום המחשוב, ובעוד שורה של נושאים. הדבר גם מסביר מדעו הזרמת כספים נוספים לתחום "חם" במחקר המדעי אינו מתכון לפריצות דרך ולהצלחה.

תוצאה בלתי צפויה נוספת של הגלובליזציה היא האופן שבו העתקת "נהלי עבודה תקינים" בכל הנוגע לארגון המדע מקטינה את המגוון במערכת האקולוגית, ומבטיחה שבכל מקום ייבחרו פרויקטים דומים. הגשת בקשה למימון לצורך מחקר מערבת פאנל של מדענים, המדרגים הצעות הנשלחות אליהם, וזאת על בסיס ציונים והערכות החוזרים מבודקים חיצוניים המוזנים בקריטריונים הנוגעים ל"תועלת לחברה" ול"מצוינות". וכך, במידה גוברת והולכת, הם בוחרים באותם הדברים.

השתכנעתי יותר ויותר שיש צורך באנרכיה יצירתית בלתי פוסקת, בפיתוח של דרכים חדשות כדי לעודד מדע, מדענים ורעיונות, וכן בסוגים חדשים של מוסדות ומרכזי מחקר. רעיון עכשווי הוא לממן סוג חדש של מדען, סוג שיהיה דומה יותר לאוצרים של רשת הידע, אנשים שיחפשו מחקרים קיימים, יעקבו אחריהם ויבדקו אותם כדי לזהות פערים בהבנה, ומכאן גם – הזדמנויות חדשות. יתכן שבקשות עתידיות למענקים יידרשו לקבל אישור מצוותים כאלו של אוצרים, שייעזרו על ידי סקירות עמוקות, מבוססות אינטליגנציה מלאכותית, של עץ הידע הנוכחי, כדי למצוא תימוכין לטענות המובאות לצורך בקשת מימון. עקרון הגיוון הוא יסוד חיוני במערכת אקולוגית בריאה, ובריאותו וכן עמידותו ארוכת הימים של המדע תלויות במציאת דרכים כדי לעודד את הגיוון הזה.

כשהתחלתי את הפרויקט שלי, המטרה שלי הייתה פשוט למפות את מה שאמצא. אך כל אימת ששוחחתי על כך עם מדענים, פרט לכך שהם היו מרותקים נוכח היעדר הידע שלהם עצמם, הם דרשו הצעות לשינוי, כיוונים שעליהם ללכת בהם בהמשך הדרך. אך איננו יכולים לפתור בן-רגע את הבעיות הגלובליות, המערכתיות הללו. אפילו נותרת בעינה השאלה מי חופשי דיו מהאילוצים על המערכת האקולוגית כדי שיוכל לעזור בדחיפה לשינויים הנדרשים, שלא לדבר על השאלה מה אמורים להיות השינויים הללו.

אך מציאת דרך להבנת המערכת כמכלול – הבנה של המקום בו אנו עומדים בהווה – היא צעד ראשון ורצוי מאוד.

ג'רמי ג'יי. באומברג (Jeremy J. Baumberg) הוא פרופסור לננו-מדע באוניברסיטת קיימברידג' ועמית בחברה המלכותית הבריטית. הוא מחבר הספר "The Secret Life of Science".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: טיפות שמן במים ונוזל ניקוי כלים. תצלום: שרון פיטאוויי, unsplash.com

Photo by Sharon Pittaway on Unsplash