העבודה משעממת, כל עבודה

עבודה היא שעמום.

קרוב לוודאי שרבים מכם יחלקו עליי. תגידו שהעבודה שלכם היא דוגמה הפוכה לכך. או, אם אי אפשר להלל במיוחד את העבודה שלכם, תציגו איזה תרחישים היפותטיים שיראו שלא תמיד העבודה משעממת. אף שתרגילים מנטליים כאלה עשויים להיות מרהיבים הם אינם מוכיחים דבר משמעותי. אני פוסל את האפשרות שישנן עבודות שהן משמעותיות, מהנות, מעוררות ולא משעממות, מסיבה אחת פשוטה: הן אינן קיימות.

עבודה – כל כולה – היא שעמום.

עבודה היא פעולה כפויה, הנדרשת בגלל צרכינו ובשל תביעותיהם של אחרים. לעבוד פירושו לעשות את מה שאינכם רוצים לעשות

עבודה היא פעולה כפויה, הנדרשת בגלל צרכינו ובשל תביעותיהם של אחרים. לעבוד פירושו לעשות את מה שאינכם רוצים לעשות. או ליתר דיוק: עבודה כוללת עשייה של דברים שאחרת לא היינו בוחרים לעשות. מה שאנו עושים בעבודה (וחשוב במיוחד, האופן שבו אנו עושים זאת) אינו מה שהיינו עושים אלמלא היינו חייבים לעבוד. עבודה היא הקרבה, בחירה בלית ברירה לוותר על אפשרויות אחרות שלנו.

לפני עשרות שנים, האקזיסטנציאליסטים ניסו לשכנע אותנו שהחיים הם פרויקט מתמשך שבו אנחנו שבים וממציאים את עצמנו מחדש. לחיות פירושו להיות חופשיים, והקיום שלנו הוא פרויקט אישי, מתמשך, של צמיחה וגילוי עצמי. מה שבקע מבין שפתיים אוחזות בסיגריות בבתי קפה פריזאים דמה להחריד לניסוחים של החלום האמריקני הנפוצים כיום. אומרים לנו שהקיום הוא שלנו – הושט היד וגע בו. אנחנו מתבקשים להאמין שהחיים הם עץ שצומח ללא הפסקה – וכל ענף, זרק או עלה הוא בחירה שאנו יכולים, עקרונית, לבחור.

אבל מתברר שמושגים כאלה של הקיום האנושי אינם תואמים את המציאות הקשה של הקפיטליזם. הצורך בעבודה, שנולד מתוך המערכת הכלל עולמית, מצייר תמונה עגומה הרבה יותר. בגלל הצרכים החומריים שלנו, העבודה מכריחה אותנו לוותר על חירותנו. החיים שלנו כבר אינם עץ פורח של אפשרויות – ואולי לא היו כאלה מעולם. עבודה היא נטישה, מות הבחירה. ולכן, אם החיים הם בחירה, כפי שרבים סוברים כנראה, אז ״חיי העבודה״ זהו אוקסימורון. ככל שאנו עובדים יותר, כך מתאפשר לנו פחות לחיות. זו הסיבה האמיתית לכך שהעבודה מזיקה. אפילו אם אינה תובענית מבחינה גופנית או מנטלית, העבודה פוגעת בנו מבחינה קיומית. היא מגבילה את החירות שלנו לא להיות משועממים.

שעמום הוא ההכרה הרגשית בכך שאנחנו לא עסוקים כראוי מבחינה קוגניטיבית. שעמום, במילים אחרות, הוא מה שאנו חווים כשאנחנו רוצים למצוא עניין מספק אבל איננו מסוגלים לכך

שעמום הוא ההכרה הרגשית בכך שאנחנו לא עסוקים כראוי מבחינה קוגניטיבית. שעמום, במילים אחרות, הוא מה שאנו חווים כשאנחנו רוצים למצוא עניין מספק אבל איננו מסוגלים לכך. היעדר עניין קוגניטיבי עשוי להתרחש כשאין לנו כלל מה לעשות. אבל היעדר גירויים כזה הוא נדיר. רוב הזמן יש לנו מה לעשות. למעשה, השעמום מתעורר לרוב באמצע עשייה כזו. ישנן דרישות וישנם מועדי הגשה. ישנן מטרות וישנן מכסות. ישנם הדרכים לעבודה, המיילים והפגישות בזום. ישנם בוסים ועמיתים לעבודה. ישנה עבודה נוספת וישנם דברים שאנו עושים ללא שכר. אנחנו סוחבים קופסאות, מכינים רשימות, משרתים אנשים, עונים לטלפונים, שולחים מיילים ונוסעים ממקום למקום. וכל אותו זמנן היינו רוצים לעשות משהו אחר.

"גברים על המזח" (1912), ג'ורג' בלוז (Bellows), ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

כשחוקרים שאלו נבדקים בוגרים בארצות הברית על חוויותיהם הרגשיות, הם דיווחו כי לרוב הם חווים שעמום במהלך העבודה. סקר אחר סקר אוששו את המסקנה הזו: חוסר עניין, חוסר סיפוק ובסופו של דבר שעמום – אלה המאפיינים של חיי העבודה שלנו. למשל, סקר של מכון גאלופ שהוקדש להבנה ושיפור של עניין בקרב מועסקים, גילה כי 85 אחוזים מהעובדים בעולם אינם מוצאים עניין או מנותקים בפועל מהעבודה שלהם. סקר נוסף שנערך בשנת 2018 על ידי ״קורן פרי״, חברת יעוץ בינלאומית, גילה כי בעצם, שעמום הוא הסיבה העיקרית לכך שעובדים מחפשים משרה חדשה.

אם דרושות לכם הוכחות נוספות לשעמום במקומות עבודה, פשוט בקרו בקבוצה הנודעת לשמצה  r/antiwork subreddit, קהילה מקוונת של יותר משני מיליון משתמשים, אשר מוקדשת לחשיפה ושיבוש של מערכות יחסים נצלניות והיררכיות שמגדירות את שוק העבודה כיום.

יש קשר ברור בין עבודה לשעמום: הראשונה מגבילה את החירות שלנו, והאחרון הוא התגובה הרגשית שלנו לאי היכולת לממש את החירות שלנו

כל אלה חושפים קשר ברור בין עבודה לשעמום: הראשונה מגבילה את החירות שלנו, והאחרון הוא התגובה הרגשית שלנו לאי היכולת לממש את החירות שלנו. מכאן שעבודה מאופיינית לגמרי באמצעות נוכחות של תשוקות בלתי ממומשות. בזמן שאנו עובדים, אנחנו חושקים במשהו שאחר שאינו זמין לנו. המטלות והפעילויות שלנו אינן מעניינות אותנו קוגניטיבית. הן אינן משמעותיות עבורנו. הן אינן לוכדות את תשומת לבנו. בקיצור, הן אינן מה שאנו רוצים שיהיו. ולכן אנחנו משועממים.

אבל אף ששעמום הוא עובדה בחיי העבודה, לעתים קרובות שעמום כזה אינו מובן. גורמים לנו להרגיש שהעובדה שהעבודה משעממת אותנו היא אשמתנו – אשמת העובדים. ״פשוט אינכם עושים מספיק״, ״אינכם עושים זאת בצורה נכונה״, ״אינם יצירתיים״, ״אינם חושבים כמו מנהיגים״, ״אתם עצלנים״. אומרים לנו הכול, חוץ מאת האמת. הבעיה אינה בנו, אלא בעבודה. שעמום אינו אות לעצלות או אדישות. זו התחושה שמתעוררת כשאנו דוחים רגשית מצב שמגביל את יכולתנו להיות חופשיים.

אז מהן האפשרויות שעומדות בפנינו נוכח השעמום הבלתי נמנע בעבודה?

אנחנו יכולים להשלים עמו בצייתנות. הצורך לעבוד לא ייעלם ולא כולם יכולים להרשות לעצמם להתפטר או לפרוש מוקדם. עבודה היא דברים רבים. היא מעייפת, מלחיצה, מדכאת, כואבת ואפילו מסוכנת. אז מה אם היא גם משעממת?

או שאנו יכולים להפוך את העובדה למשעממת פחות. אנחנו יכולים לצאת להפסקות, לשנות את השגרה שלנו, לתבל עניינים, או להפוך את המטלות שלנו למשחקים. אנחנו אפילו יכולים לתבוע הסחות דעת, בידור, או מרחב עבודה כמו של גוגל שם שולחנות ביליארד, מסלולי באולינג ופינוקים אחרים. אפילו אם אין לנו אפשרות להיפטר לגמרי מהשעמום, אנו יכולים לפחות לנסות לחוות אותו במנות קטנות יותר ובין פעילויות מהנות.

אבל ישנה אפשרות שלישית – הקיצונית מכולן – לקבל באורח שלם את העובדה שעבודה היא משעממת, ללא כחל וסרק. ראשית עלינו לגלות נכונות לא להתבוסס, לפחות זמנית, בשעמום שלנו ולהרשות לו למלא אותנו. אנחנו לא מסיטים את המבט. אנחנו מתמקדים בו ומכירים בו. אנחנו חווים אותנו. אנחנו מאפשרים לו להבהיר לנו כי ההזדמנויות שלנו לעיסוק משמעותי ומספק נחסמות. אנחנו מאפשרים לו להבהיר לנו כי כרגע איננו מסוגלים לממש באורח פעיל ואפקטיבי את החירות שלנו.

היעדר הסיפוק המהותי שיש בשעמום הוא הכלי החזק ביותר שלו. השעמום מכאיב לנו, ובדיוק בגלל זה אנחנו נדחפים לפרק את הגורמים לו. שעמום, במילים אחרות, הוא מניע רב עוצמה

היעדר הסיפוק המהותי שיש בשעמום הוא הכלי החזק ביותר שלו. השעמום מכאיב לנו, ובדיוק בגלל זה אנחנו נדחפים לפרק את הגורמים לו. שעמום, במילים אחרות, הוא מניע רב עוצמה. הוא מניע לשינוי: כוח רגשי שדוחף אותנו לחפש פרויקטים שיכולים בסופו של דבר להקל את הסבל שלנו כתוצאה מהיעדר העניין הקוגניטיבי ומהמגבלות החונות שהעבודה כופה עלינו. זה אינו עניין של מה בכך, כמובן. הוא דורש מאמץ אדיר, ברמה האישית והקולקטיבית גם יחד. פעולה קולקטיבית, ולעתים קרובות משבשת, היא המפתח. תשלום טוב והוגן יותר, צמצום שעות העבודה ותנאי עבודה טובים יותר הם ניצחונות בקרבות קשם שכללו פעילויות מתואמות, כאב והקרבה.

מרד נגד העבודה תובע בכך שנראה את העבודה כפי שהיא: מבנה חברתי נצלני שפוגע בנו קיומית, פסיכולוגית וגופנית

מרד נגד העבודה תובע בכך שנראה את העבודה כפי שהיא: מבנה חברתי נצלני שפוגע בנו קיומית, פסיכולוגית וגופנית. המהפכה דורשת שנקבל את העובדה שהעבודה אינה מקור הערך העצמי והמשמעות שלנו. כדי לשנות את העבודה באורח שיטתי ולהגן עלינו מפני נזקיה, אנו חייבים קודם כל לפוגג את כוח המשיכה השקרי שלה. ולשם כך, מה טוב יותר מהכרה בכך שהעבודה – מעצם מהותה וטבעה – משעממת?

אנדריאס אלפידורו (Elpidorou) מלמד פילוסופיה ועומד בראש התוכנית ללימודים ליברליים באוניברסיטה של לואיוויל, קנטקי. הוא מתמחה במחקר רגשות אנושיים ובעיקר שעמום, והוא מחבר הספר Propelled: How Boredom, Frustration, and Anticipation Lead Us to the Good Life.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: עבודת ריתוך עם רדת היום. תצלום: מקס לה-רושל, unsplash.com

Photo by Max LaRochelle on Unsplash