העץ והציפור שנחבטים בפתח הדף

וכרגיל בימים אלו, חציו הצפוני של הכדור נחשף יותר ויותר לאור ולחום, הולך ומפשיר. הציפורים מרגישות ששוב יהיה נעים בצפון, ומתחילות לחצות את השמים. הרחק למטה, קרוב לאדמה, בני אנוש מלווים אותן במבטים. הם רואים כנף, תעופה, תנועה. אופק, מקומות רחוקים, אפשרויות. מחשבות אביביות על חופש וחירות מתעוררות בהם. והם כותבים עליהן, על הציפורים, על נדודיהן, על מעופן, על חירותן. למעשה, הם כותבים על עצמם.

בספרו "לטובת הציפורים" מציין דרור בורשטיין כי שירה על ציפורים היא תמיד שירה על האדם, ושואל: "כמה מקום נותר לציפורים בשיר על ציפורים?"

ספרות ושירה נכתבות באופן טבעי מנקודת מבטו של האדם, נקודת מבט שאינה מסוגלת לתפוש את חווייתה של הציפור עצמה. אבל האם נוכל לראות את הציפור הנודדת, כפרט, ולכתוב על אודותיה גם משהו שנוגע אליה?

ובאמת, ספרות ושירה נכתבות באופן טבעי מנקודת מבטו של האדם, נקודת מבט שאינה מסוגלת לתפוש את חווייתה של הציפור עצמה. רק על עצמנו לספר ידענו. לעולם לא נוכל להשתחרר ממרכזיותנו, אבל האם נוכל לראות את הציפור הנודדת, כפרט, ולכתוב על אודותיה גם משהו שנוגע אליה, להכיר בה, לחקור ולהבחין בעוד תכונות שלה מעבר למה שמיד עולה בדעתנו האנושית, להרחיב את נקודת המבט שלנו ולפנות ללא-אנושי יותר מקום על הדף? תפישות אקוצנטריות – שמבקשות מאיתנו להכיר בכך שהאדם הוא בעל חיים נוסף בעולם, לאו דווקא נזר הבריאה אלא חלק ממנה ומקהילת היצורים שבה – חושבות שנצא נשכרים, גם אנחנו גם הציפור, מניסיון לדבר לעתים, עד כמה שאפשר, על הטבע כשלעצמו, מתוך התבוננות אמיתית בו, כפי שהוא, גם אם ברור שבסופו של דבר נדבר על מה שהוא מעורר בנו עצמנו, בהיותנו חלק מן המארג הזה.

סוף החורף כאן, והינשופים רעבים. תצלום: ריצ'רד לי

נתקלתי בשני שירים שלא בהכרח מנסים לעשות זאת, אבל אולי מדברים על עצם הניסיון.

מבט באדום החזה עשוי לעורר שפע של הקשרים ורעיונות אנושיים

הראשון הוא הייקו מאת אריאל הירשפלד, על אדומי החזה. אדום החזה היא ציפור נודדת למחצה, שלה התייחסויות תרבותיות-ספרותיות רבות. אדום החזה מצייץ באוזני ישוע על הצלב, אדום החזה מורה את הדרך לילדים בנרניה, אדום החזה שומר את סוד הגן הנעלם. זוהי ציפור המסמלת חיים ומוות. עבור המשורר המערבי, אם כן, מבט באדום החזה עשוי לעורר שפע של הקשרים ורעיונות אנושיים. והנה כך אומר אותו משורר על נדידת אדומי החזה:

הִגִּיעוּ אֲדוּמֵי הֶחָזֶה

וְאֵין מָה

לְהוֹסִיף עַל זֶה.

איני יודעת אם לכך כיוון המשורר, אבל בכל מקרה מוצאת חן בעיני הבחירה להימנע מכל תוספת שתפקיע את אדומי החזה ממה שהם ותעביר אותם ל"בעלותנו", לשימושנו, כמטפורה לאנושי.

שי שניידר-אילת, בבואה לכתוב על ציפור במעופה, מודעת לנטייתנו זו, המוגבלת, לנכס, ומנסה להפריד מראש בין הציפור העפה בשיר לבין הציפור העפה בטבע.

הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף.

לִשְׁתֵּיהֶן כָּנָף, רַק אַחַת יוֹדַעַת לָעוּף. הָאַחֶרֶת נֶחְבֶּטֶת

בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם, נוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף. אֲנַחְנוּ,

מִשּׁוּם חַמְדָנוּת, נְבַכֵּר אֶת זוֹ הַנֶּחְבֶּטֶת, זוֹ שֶׁטֻּבְּעָה בַּנְּיָר.

מָה שֶׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאָר)

בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן, שֶׁחָשְׁבָה לְמָזוֹן, עַכְשָׁו הוּא

בּוֹעֵר בָּהּ. כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן.

ומה על הציפור האמיתית בעץ? המשוררת שחררה אותה באגביות לדרכה.

בספרות ובמיתולוגיה מתוארים עצים ירוקי עד, ובראשם העצים המחטניים – האורן, הברוש, הארז, האשוח – כמסמלים אלמוות, נצח: הם החיים הנמשכים גם בשיאו של החורף

ננמיך לרגע את מבטנו מן הציפורים הנודדות בעונה זו צפונה בשמים, ונפנה אותו אל האדמה, אל מי שנשאר כאן כל החורף, שרד את הכפור ואת הסער. בספרות ובמיתולוגיה מתוארים עצים ירוקי עד, ובראשם העצים המחטניים – האורן, הברוש, הארז, האשוח – כמסמלים אלמוות, נצח: הם החיים הנמשכים גם בשיאו של החורף (ובשל כך הולדת ישוע, הקם לתחייה והנצחי, נחגגת סביב אשוח).

ובאמת לעצי מחט תכונות רבות המסייעות להם להסתדר במצבים קשים. מחטיהם, הרוויות שמן אתרי, עמידות בפני קיפאון. לכן אין להם צורך לעמוד בשלכת – הם נשארים בלבוש ירוק וברגע שמציצה השמש הם יכולים מיד להתחיל בפוטוסינתזה ולייצר סוכר ועצה בלי לבזבז זמן ואנרגיה על גידול עלים חדשים. צורתם החרוטית של המינים הצפוניים בארצות מושלגות, המשתפלת כלפי מטה, עוזרת להם להשיל שלג לבל יכביד מדי על ענפיהם. עמידותם מבחינות אלה רבה, וכנראה לא סתם העץ העתיק ביותר בעולם הוא עץ אורן, המכונה אורן מתושלח, וגילו כמעט 5,000 שנה.

התפוצצות של חיים: אצטרובל נקבי של אורן האצטרובל הקוצני. תצלום: Stan Shebs, ויקיפדיה

לכן נוח לספרות ולתרבות האנושית לראות בעצי מחט סמל ליציבות נחרצת ונוקשה שמתגברת על הקשיים: קל להיזכר בפזמון שכתב אהוד מנור "ברוש לבדו איתן". בספרו "למי צלצלו הפעמונים" מתאר ארנסט המינגווי את האורנים כמקלט קבוע עבור גיבור הספר וחבריו לנשק. האורנים הם יסוד איתן בתוך עולם של חוסר ודאות, מחסה מן הסכנה. כשנופלת ההחלטה לקחת סיכון ולצאת מן היער המחטני, אחת הגיבורות מצטערת ואומרת שהיא אוהבת את האורנים, וגיבורה מבוגרת ממנה, פילאר, שמעדיפה לצאת ולקדם את פני הסכנה, עונה לה "עצי אורן הם יער של שעמום... אף פעם לא היית ביערות של עצי אשור או אלונים או ערמונים. אלה יערות! ביערות האלה כל עץ שונה ויש שם אופי ויופי... גם אני אוהבת עצי אורן, אבל אנחנו נמצאים יותר מדי זמן בין העצים האלה". לאה גולדברג בשירה "אורן" רואה עצמה כמו האורנים שגדלים גם בליטא, שם גדלה, וגם בישראל, שורדים וצומחים באשר הם נשתלים, על אף כאב שתי המולדות. וכשהמשורר יהודה עמיחי מעדיף להיות גמיש וחופשי ומגוון הוא קודם כל מכריז: "לא כברוש" – רק לא להיות כאותו עץ שהוא "בבת אחת" כולו – בולט ונוקשה ומוצק, אולי עד כדי חוסר מורכבות וריבוי, מתנשא מעל לחיים.

אבל האם אנחנו מדייקים כשאנחנו חושבים על עצי המחט כעל יציבים, ירוקי עד ובלתי משתנים? נקודת מבטנו אינה מסוגלת להקיף את שנותיו המלאות של עץ, שהן מאות ואלפי שנים, ובלי מחקר מעמיק אנחנו בקושי מצליחים להבחין בתהליכים האיטיים להדהים שעוברים עליו. האם אנחנו מסוגלים להסתכל ולכתוב על עצי מחט כפי שהם – לעתים גם סובלים ממצוקה, שבירים, משתנים בלי הרף, ואולי אפילו אינם יציבים אלא נודדים ולוקחי סיכונים? ובפרפרזה על דבריו של בורשטיין בנוגע לציפורים: כמה מקום נותר לעץ מחט בשיר על עץ מחט?

יש פער בין התדמית הספרותית והמיתית של עצי מחט לבין התנהגותם הבוטנית במציאות: ראשית, לא נכון שלעצי מחט אין שלכת. הם מחליפים את עליהם כל הזמן, כלומר, נמצאים בשלכת איטית ומתמדת, בשינוי בלתי פוסק. למרגלות אורן או ברוש תוכלו תמיד לדשדש במצע מחטים חום.

עצים בהחלט מהגרים, ועוברים מרחקים – לא בקצב הציפורים הנודדות או בקצב האדם, אלא בקצב של עצים, אט אט, דור אחר דור

שנית, אולי אין זה מדויק לומר שעצי מחט יציבים במקומם ושורדים בו בנחישות. לכאורה עצי מחט, ככל העצים, אינם הולכים. אבל היערן פטר וולבן בספרו ״החיים הנסתרים של העצים" מספר כי עצים בהחלט מהגרים, ועוברים מרחקים – לא בקצב הציפורים הנודדות או בקצב האדם, אלא בקצב של עצים, אט אט, דור אחר דור. מחטניים שהזרעים שלהם אינם קלים ונוצתיים די כדי לעופף, מציידים את פירותיהם בכנפיים ממש, כדי להאט את הנפילה אל הקרקע, כך שרוח חולפת תוכל לשאת אותם הלאה. האם זו התנהגות שהמאפיין שלה הוא יציבות ונוקשות?

למה בעצם לעצי מחט להגר? מאותה סיבה שציפורים עושות זאת: האקלים משתנה, ואם נעשה חם מדי, קשה לשרוד. האשוח והאורן, למשל, נמצאים מאז תום עידן הקרח האחרון במסע נדידה מדרום אירופה צפונה, בעקבות הקור. הם אמנם מהגרים איטיים ביותר, בקצב של מאות מטרים בודדים בשנה, אבל במונחים של אורך חיי עצים זוהי זריזות גמישה.

כשהאדם שותל אותם באזורים יבשים וחמים, הם במצוקה. וולבן מסביר שעצים שניטעים באזורים חשופים לשמש, גדלים במהירות (שלא כמו ביער צפוף ומוצל), ולכן העצה שלהם אינה דחוסה די הצורך, כפי שקורה בגדילה אטית חסרת-שמש. הם גדלים לגובה רב יותר משהיו גדלים בארצות מוצאם, וכיוון שהם גם נשתלים לעתים קרובות על גבי אדמה שיושרה ונדחסה ובה קשה לשורשים שלהם להתחפר ולהיאחז, וניצבים לא פעם באזורים שיש בהם סחף, הם מתקשים לעמוד בסערות, נעקרים או נשברים. האורנים בישראל, שאכן גדלים מהר למדי, אינם חיים בדרך כלל יותר הרבה יותר ממאה שנה, ולמעשה מתים בנעוריהם.

"גבירות בארמון של אדו מתפעלות מפריחת הדובדבן, (1894), מאת Toyohara Chikanobu. תצלום: ויקיפדיה

על ציפורים, אומר בורשטיין שיש להן "תכונות רבות, אך עניינם של משוררים בציפורים נוגע לשירתן ולמעופן". כשמדובר בעצי מחט נדמה שעניינה של הספרות בהם מצטמצם לרוב ביציבותם ואיתנותם.

ואולי לעולם לא נבין, אבל בצניעות נדע שיש מחוץ לאנושי כל כך הרבה שאיננו יכולים לתפוש ובכל זאת אנו קשורים בו לבלי נתק, ומוכרחים למצוא דרך מיטיבה לתקשר איתו ולדבר בו

שני שירים של המשוררת זלדה על מחטניים מפתיעים בכך שהם מפנים מקום בשיר גם לתכונותיהם האחרות.

בשירה ״ אורנים נדהמי שמש״ היא רואה באורן את השבירות שבתוך האון:

"אורנים נדהמי שמש / הדיפו ניחוח פראי – / אותו און מהמם מפנימיות הצמיחה [...] את העיקר לא הגיד לי; / מה הכוונה האלוהית / בצמחים צצים ונובלים".

ובשיר "שני יסודות" אמנם חושבת השלהבת על הברוש שהוא נוקשה ויציב, "שאנן": "בלי שמץ של טירוף/ בלי שמץ של רוחניות/ בלי שמץ של דמיון / בלי שמץ של חירות". אבל הנה בהמשך, הברוש שותק כי "הוא יודע שיש בו טרוף / שיש בו חירות/ שש בו דמיון/ שיש בו רוחניות/ אך השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין".

ואנחנו, האם נוכל להבין? האם נאמין?

ואולי לעולם לא נבין, אבל בצניעות נדע שיש מחוץ לאנושי כל כך הרבה שאיננו יכולים לתפוש ובכל זאת אנו קשורים בו לבלי נתק, ומוכרחים למצוא דרך מיטיבה לתקשר איתו ולדבר בו, כפי שאדם מדבר עם ועל זולתו על אף שלעולם לא יוכל להיות הוא, או ציפור, או אורן. אומר מורה הזן איקיו (מתוך: "אני בן יפן היפה", מיפנית: איתן בולוקן):

אם לומר

מהי התודעה –

קולה של הרוח

הנושבת בין אורנים

בציור הדיו.

תמר וייס גבאי היא סופרת הכותבת למבוגרים ולילדים. כלת פרס דבורה עומר לספרות. ספריה שיראו אור ב-2022, "סתם שדה ריק" (ספר ילדים, כנרת זמורה) ו"החזאית" (נובלה, לוקוס) שניהם עוסקים באדם וטבע. וייס היא ממקימות ועורכות המוסף המקוון לספרות "המוסך". הקימה והובילה פרויקטים ספרותיים-חברתיים, כגון פורום הסופרות והמשוררות בישראל, ספריות הרחוב בירושלים, שתיים – פרויקט דו לשוני לספרות עכשווית בערבית ועברית, ועוד.

תמונה ראשית: אדום חזה. תצלום: אלפרד קנילי, unsplash.com

Photo by Alfred Kenneally on Unsplash