הוא מקיף אותנו מכל עבר, אנחנו יודעים שהוא הוודאות היחידה בחיינו, ובכל זאת, אנחנו חיים כאילו הוא אינו קיים
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל. הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.
הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.
להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – אינו דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.
במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות את התרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהה:
"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."
לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטנדה הנציח את משנתו בספרים רבים – בין אם היה דון חואן במציאות ובין אם לאו -, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר.
גם הפילוסוף מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לפתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.
באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר מכפי שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו, העולם שבטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, לדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.
העולם הבא או העולם המִתהָווֶה
הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ולעכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.
כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע. בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' - עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא בכל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר.
בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שיפנו את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם ברגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן כי זוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.
בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo): "התרגול מתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם עובדת היותנו בני תמותה, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן אפילו שממש ברגע זה."
לְגַלות את החיים
כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת אינה שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?
המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.
מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."
במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".
"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון.
מודעות המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות.
המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי בעוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.
זהו אינו רעיון מקאברי או מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.
אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.
אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?
באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? בתור מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?
יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. "כולנו יצורים הנוטים למות", אומר דון חואן. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי. "להתאמן במוות פירושו להתאמן בחירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".
תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.
בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה רב יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.
הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.
"מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?"(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)
רשימת מקורות:סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאניאתר 'בודהיזם בישראל' http://www.buddhism-israel.org/library/933ספר המתים והחיים הטיבטי / סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצאת גלמסע לאיכטלאן / קרלוס קסטנדה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצאת זמורה ביתןהארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצאת שוקן, 2007
סנדיה בר-קמה היא מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים. לאתר הפרטי שלה, לחצו כאן.
תמונה ראשית: "מוות", תצלום: קרייג ווייטהד, unsplash.com
תגובות פייסבוק
3 תגובות על הפלא הגדול בתבל
מעניין ומעורר מחשבה. בזכותם אני מתעתד לקרוא את "המסות" של מישל דה מונטין.
תודה!
גם השם המפורש מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש
כתב מדע בריטי פרסם פודקאסט המחזק את תאוות החיים. הוא מפרט בקול ענייני (בעזרת שחקן) מה קורה לגוף לאחר המוות.
האזנתי בחלקים, והעדפתי לא לשמור קישור.
חוק אחד לכל הערים
אנדרו סטירתגלית מפתיעה: בערים גדולות יותר החיים אמנם מהירים יותר, אבל שיעור הדיכאון...
X 9 דקות
תשובה יש, מענה אין
הדבר מוכר לנו מילדותנו המוקדמת והוא לכאורה פשוט: כשאנחנו שואלים שאלה, אנחנו מצפים לתשובה. אנו נושאים תבנית קבועה, לשונית וגם רעיונית, דקדוקית וגם מושגית: לשאלה אמורה להיות תשובה, ואם אין תשובה, משהו חסר. ילדים קטנים מרבים לשאול שאלות המופנות למבוגרים הקרובים אליהם, והמבוגרים חשים שעליהם לספק תשובה. במידה רבה, גם כאנשים בוגרים אנחנו חיים בציפייה כזאת, ומכירים בכך שבאין תשובה לשאלה מסוימת, עלינו לזהות שמדובר בעניין לברר, בנושא שיש ללמוד, בסוגיה שיש להתיר או בתמיהה שיש להתעמק בה, ושאולי לא תימצא לה תשובה.
אלא שבמציאות הלשונית הדברים נוטים להיות מורכבים יותר, ובוודאי גם דקים ומעודנים יותר. ל"תשובה" קם מתחרה בדמותו של המונח "מענה". ובתחום הלשון, כשיש שני אלמנטים שנראים כמתחרים, מחלקים ביניהם תחום, ושניהם משתתפים באותם מבנים והקשרים, יש מקום לעיון מדויק, אפילו לחקירה קטנה – שלא פעם עשויה להוביל לעניינים גדולים יותר.
גם בלי להיכנס לסבך ההשלכות והגורמים המעורבים, יש טעם להביט ב"תשובה" לעומת "מענה" בשימוש השגור בהם בעברית הישראלית שלנו. דומה שבדרך כלל, "תשובה" ממלאת את התפקיד הצר יותר, הממוקד, כמחצית השנייה, הצפויה, הנדרשת, המבוקשת, למהלך שמתחיל בשאלה. "מה השעה?" – זאת שאלה מקובלת. "חמש וחצי" – זאת תשובה אפשרית. "איפה אתה?" – "כאן"; "אכלתם ארוחת בוקר? – "עוד לא".
כל הדוגמאות הקטנות הללו מציגות תשובות. אף אחת מהן אינה מקרה אופייני של מה שמכונה כיום "מענה". ראשית, נראה ש"מענה" מופיע בהקשרים מערכתיים רחבים יותר, וההיקף שהוא נקשר אליו נוטה גם הוא להיות רחב יותר: "הממשלה נדרשת לתת מענה לדרישה לשיפור בתשתיות"; "טענות העובדים על קיפאון בשכר נותרו ללא מענה". הממשלה כנראה לא נשאלה שאלה ממוקדת שלוותה בציפייה לתשובה, והעובדים בוודאי לא רק שאלו שאלה ("למה השכר שלנו קפוא?") שתשובה שהייתה ניתנת לה הייתה מפיסה את דעתם כמו תשובה ל"מה השעה?"
"מענה" מכוון להתייחס לעניין מורכב יותר, בתחום סמכותו של הצד שאמור או נדרש לספק אותו, גם אם הוא לא נשאל שאלה. ונראה כי "מענה" מקפל צפי לעשייה, תיקון, התחשבות, תשומת לב לצרכי המבקש. משפט מקובל כמו "חמש כבאיות בכל אזור הצפון אינן מענה ראוי לעונת הקיץ" אפילו לא כולל הנחה שיש שאלה. "מענה" בהקשר הזה הוא מכלול מה שדרוש כדי לטפל במצב שיכול לקרות. הדבר דומה במידה מסוימת להבדל באנגלית בין "answer" (שקרוב ל"תשובה") לעומת "response" (שקרוב ל"מענה"). המלה האנגלית "reponse" היא בעלת שורשים לטיניים עמוקים, "להבטיח מחדש" או "להציע מחדש". כלומר, מדובר בתגובה, תגובה חוזרת: כמו כשמקהלה מגיבה לזמר, כמו בדברים שמובאים בדיון משפטי בעקבות דברי הצד השני. כלומר, גם תחום ה"תשובה" מבוטא בחלקו הגדול על ידי "response", אך אולי בהקשרים פורמליים יותר. השתרגות השורשים הלטיניים עד לאנגלית (דרך הצרפתית העתיקה ועולם הכנסייה, המוזיקה והמשפט בימי הביניים) עשויה הייתה להשפיע על מהלכי העברית לאורך מאות שנים, אך בעיון עכשווי בעברית עלינו להתמקד במה שיש לפנינו כיום.
וכך עולה שפרט להבדלים במידת הרשמיות – כש"מענה" פורמלי יותר מ"תשובה" – יש גם הבדל בהיקף וברלוונטיות, במידת הקשר לקיומה או להנחת קיומה של שאלה, וגם במידה הזיקה למערכות גדולות או לגורמי סמכות שמהם מצופה לתת "מענה" יותר מאשר "תשובה" בלבד.
העניין האחרון הזה נוגע לתופעה רחבה יותר, שאינה מיוחדת דווקא לעברית: מול סמכות, מול בירוקרטיה, מול גורם שאנו תובעים ממנו משהו אך גם חשים שהוא מושל בנו או מפעיל עלינו כוח, רבים נוטים להשתמש בלשון גבוהה יותר, גם אם הדבר נעשה באורח מעט מופרז, ואפילו מגוחך. למשל בתרבות של לקוחות וקבלת שירות ממערכות מסחריות או בירוקרטיות, מחברות הטלפון ועד למוסדות להשכלה גבוהה, לקוחות דורשים "מענה". וכך, גם כשניתנת תשובה מלאה, מסודרת ומנומקת, העובדה שהתשובה אינה מספקת או אינה מה שהם ציפו לו, הם יטענו בעקשנות ובטון של מחאה: "לא קיבלנו מענה". וכך - עם או בלי השפעה של המושג "היענות" שהוא מאותו שורש – נדחקת ה"תשובה" לקרן זווית טכנית, ואילו "מענה" צומח ומתנפח, ואולי בעוד חצי דור או דור הוא יהיה שקול ל"קבלת כל הדרישות" ו"הסכמה בלתי מסויגת".
צפיתי בטלוויזיה רוסית במשך יום שלם
רוברט קואלסוןרוצים לדעת איך רוסיה מסתכלת על העולם? הצטרפו ליום שידורים שגרתי. | שמעתם...
X 5 דקות