חזקים, חזקים יותר, נופלים

כשרוסיה פלשה לאוקראינה, בפברואר 2022, המהלך נתפש במידה רבה הן כטרגדיה הומניטרית והן כטעות אסטרטגית. לא רק שהמלחמה גרמה לניכור של רוסיה בקרב הקהילה הבינלאומית, אלא שהיא גם חשפה חולשות רציניות בתוך הממשל של פוטין ובמנגנון הצבאי של רוסיה, שהיה לא מוכן וסבל ממחסור בציוד חיוני.

"בחודש מארס היה ברור שהמלחמה הייתה שגיאה אדירה – ושהיו קולות שהזהירו מפני הסכנות הגדולות והקשיים הצפויים בפלישה", אומר גאורגי ייגורוב (Egorov), פרופסור לכלכלה, ניהול ומדעי קבלת ההחלטות בבית הספר "קלוג". "בסופו של דבר, תהליך קבלת ההחלטות קרס לכדי קומץ של אנשים קרובים לפוטין שפעלו כאומרי-הן".

במבט ארוך ורוחב על ההיסטוריה, הכשל של אי-הסתמכות על עצה חכמה מתגלה ככלל יותר מאשר כיוצא מהכלל

במבט ארוך ורוחב על ההיסטוריה, הכשל הזה של אי-הסתמכות על עצה חכמה מתגלה ככלל יותר מאשר כיוצא מהכלל. מההחלטה של הצאר ניקולאי השני להיכנס למלחמת העולם הראשונה ועד לפלישה של סדאם חוסיין לכוויית, מנהיגים סמכותניים נוטים להיכנס לעימותים מיותרים שבסופו של דבר מחלישים את המשטרים שלהם עצמם או אף ממוטטים אותם.

מדוע ממשיך הסיפור הזה לחזור על עצמו? במאמר פרי מחקרם, ייגורוב וקונסטנטין סונין (Sonin) מאוניברסיטת שיקגו השתמשו בתורת המשחקים כדי לחפש תשובה. הם טוענים שמשטרים אוטוקרטיים ממוסדים כמו ברוסיה, שיש להם בירוקרטיות ממורכבות המקיפות שליטים סמכותניים, מידרדרים בהדרגה ככל שהמנהיגים רודפים את מתנגדיהם ודוחים יועצים שנוהגים בכנות ובגילוי לב. ככל שסחרחרת ההידרדרות מתעצמת, כל שנותר לאוטוקרטים הוא עצותיהם המפוקפקת של עושי דברם ומעריציהם.

ולדימיר פוטין לא צריך לומר הרבה: סביבו יודעים לרצות אותו. תצלום: Jedimentat44

פוטין הוא דוגמה מושלמת להליכה כזאת בשביל המוביל מתפקוד מוצלח יחסית לאיוולת מוחלטת. "בתקופה הראשונה שלו כנשיא, המדיניות שלו, לפחות בהקשר הכלכלי, הייתה יחסית מתקבלת על הדעת. הוא לא בזבז אז את ההכנסות מהנפט, אף שסביבו קראו לו לעשות זאת. אילו הוא היה פורש מתפקידו לאחר שתי כהונות, היו מוקמות אנדרטות זיכרון לכבודו עוד בחייו", אומר ייגורוב.

אך ככל שפוטין נותר בתפקידו, "האחיזה בשלטון הפכה עבורו לחשובה יותר ויותר, ובסופו של דבר הובילה להשחתת המוסדות מלמעלה למטה, ולטעות האדירה שאנו עדים לה כעת".

כיצד מידרדרים משטרים סמכותניים

המודל של ייגורוב וסונין, המתאר את ההידרדרות האוטוקרטית, מורכב משני יסודות. הראשון קשור למאבק של הרודן להישארות בשלטון. בכל פעם שיריב קורא עליו תיגר, המנהיג ניצב מול דילמה: הוא יכול לא לפגוע ביריבו לשעבר, או שהוא יכול לדכא אותו, למשל על ידי מעצר, הגליה או הוצאה להורג של אותו יריב (או יריבה). אם היריב מצליח להדיח את השליט המכהן, הוא הופך למנהיג החדש וניצב בפני אותה הבחירה בין דיכוי ורחמים.

דיכוי של יריבים מועיל למנהיג כיוון שבעקבותיו לא סביר שהיריבים ירצו או יוכלו לצאת נגדו שוב. אך הדיכוי גם מעלה את גובה ההימור: אם המנהיג יודח אי-פעם, סביר יותר שהוא עצמו ידוכא בידי מי שהדיח אותו

דיכוי של יריבים מועיל למנהיג כיוון שבעקבותיו לא סביר שהיריבים ירצו או יוכלו לצאת נגדו שוב. אך הדיכוי גם מעלה את גובה ההימור: אם המנהיג יודח אי-פעם, סביר יותר שהוא עצמו ידוכא בידי מי שהדיח אותו. היאחזות בשלטון הופכת, לעתים במובן המילולי ממש, לעניין של חיים או מוות. כתוצאה מכך, דיכוי מוליד דיכוי.

ככל שהמאבק הזה נמשך, המנהיג גם בוחר יועצים כדי שהללו יסייעו לו לנהל את המדינה – תהליך שהוא היסוד השני במודל המוצע: הוא יכול למנות אנשים שאינם החכמים ביותר אך הם נאמנים לו לגמרי, או שהוא יכול לבחור המוכשרים ביותר, אף שאלה עלולים להוות סכנה מבחינתו. מכוח הידע והיכולת שלהם (ואולי מכוח עורמה), היועצים הללו יכולים לזהות לאילו יריבים סביר במיוחד שתהיה יכולת להפיל את המנהיג, וכך הם עלולים לנצל את ההזדמנות ולעבור למחנה היריב תוך שהם בוגדים במנהיג.

מבחינת מנהיג שמעולם לא דיכא יריבים, כפיף מיומן יכול להיות סיכון ששווה ליטול. אך מבחינת מנהיג שדיכא את יריביו, יועץ מיומן שעלול להיות לא נאמן הוא סיכון גדול מדי. בסופו של דבר, בגידה יכולה להוביל למאסר או למוות של המנהיג. לכן, מנהיג כזה יעדיף להקיף את עצמו רק באנשים הנאמנים ביותר, על אף שהם אינם מתאימים במיוחד לתפקידיהם.

מתגבש תהליך המחזק את עצמו הדדית. העצה הרעה של אומרי ההן של המנהיג יוצרת בעיות, והופכת אותו ליותר פרנואידי, ונוטה יותר לדכא את האנשים שמקיפים אותו, אפילו כשאין איום מיוחד

"במובן מסוים, מתגבש כך תהליך המחזק את עצמו הדדית", מסביר ייגורוב. העצה הרעה של אומרי ההן של המנהיג יוצרת בעיות, ו"הופכת אותו ליותר פרנואידי, ונוטה יותר לדכא את האנשים שמקיפים אותו, אפילו כשאין איום מיוחד". ככל שמעשי הדיכוי הללו מואצים, המעגל מתהדק, עד שרק המקורבים הנאמנים ביותר הם אלו המקבלים את ההחלטות החשובות ביותר, והמשטר מתחיל להתמוטט.

המודל מצביע על כך שהידרדרות לחוסר מיומנות ולהיעדר יכולת ביצוע היא התוצאה הטבעית של אוטוקרטיות. המעגל מתחיל בהחלטה לדכא יריבים – פיתוי שכמעט כל השליטים האוטוריטריים נכנעים לו אם הם שולטים זמן ארוך מספיק, אפילו אם התחילה הם נוהגים בוותרנות. ככל שהזמן חולף, המנהיג מתחיל להבין ש"ככל שאני נפטר מעוד יריבים, הם נעשים מסוכנים יותר מבחינתי", מסביר ייגורוב. "וכך, אני למעשה חותם את גורלי – אם מישהו יתפוס את מקומי, אהיה מסוכן מדי מכדי שהוא יותיר אותי בסביבה".

להבין אוטוקרטים

בניית מודל המדמה את הפעולות של אוטוקרטים מאפשר ליצור "תמונה מאוחדת של הסיבות שבגללן אנשם שוגים בצורה דרמטית בעודם רודפים אחר תמורות שהן לכל הדעות קטנות", אומר ייגורוב. המודל גם מראה שההצלחה של משטר אוטוקרטי בראשית הדרך אינו מנבאת את עתידו: "התבגרותו של המשטר אין פירושה תהליך קבלת החלטות טוב יותר – בעצם, ההיפך הוא שקורה".

יהיה דוגמה נוספת לכלל, או יוצא מהכלל? שי ג'ינפינג נואם בערצת הכללית של האו"ם (2015). תצלום: United Nations Photo

את העתיד קשה לנבא, גם לא את עתידו של פוטין, אבל לקח חשוב הוא שבמשטרים אוטוקרטיים, העניינים נוטים להידרדר

מדינות סמכותניות שמצליחות לקיים פרקי זמן ארוכים של משטר יציב הן בדרך כלל המדינות שהבטיחו כי הכוח לא יוותר בידיו של אדם אחד במשך זמן רב מדי. בסין, למשל, כל אחד משלושת הנשיאים הקודמים משל במשך עשור, מה שמנע מסחרחרת הדיכוי לצאת לגמרי מכלל שליטה, ו"באופן בסיסי, לאפס את השעון עבור המשטר האוטוקרטי", טוען ייגורוב.

יתכן שעניין זה משתנה עם הסרת מגבלות הכהונה תחת שי ג'ינפינג, אומר ייגורוב: "אין סיבה להאמין שבעשור השני של השלטון של שי ג'ינפינג, סין לא תמצא את עצמה נעה בדיוק לאותו הכיוון, אולי לאט אבל בטוח".

בכל הקשור לגורלו של נשיא רוסיה, ייגורוב אינו מוכן להתנבא. פוטין עשוי להצליח לאחוז בשלטון זמן מעט יותר ארוך על ידי "הפיכת המשטר לעוד יותר עלוב ועוד יותר דכאני". אפשרות אחרת היא הפיכה שתתחיל בקרב מנהיגים וחלק מהמוני העם "שפשוט נמאס להם ושלא יפחדו מהתוצאות כיוון שהם כבר הפסידו הרבה כל כך".

בכל אופן, המחקר מבהיר דבר אחד: "לקח חשוב הוא שבמשטרים אוטוקרטיים, העניינים נוטים להידרדר".