אלכסון קלאסיק למה התכוון האמן?

כולנו מנסחים בראש מכתבי התפטרות שבהם אנו פורקים את כל שעל לבנו. אבל דייב היקי, מבקר אמנות אמריקני ומרצה אקדמי, גם שלח את שלו. באוקטובר בשנה שעברה הכריז היקי שהוא עוזב את עולם האמנות שנעשה "נבזי ומטופש," ובו כותבים, סוחרים, אוצרים ויועצים הפכו ל"אנשי חצר – רבי-מלצרים אינטלקטואליים המשרתים אנשים עשירים מאוד." בשביל ה-0.01 אחוז האלה, "האמנות זולה מתמיד" אבל "לאף אחד לא אכפת אם היא בכלל טובה, וכולם שונאים לראות יצירות גדולות באמת."

הקש ששבר את גבו של היקי היה הזמנה לחתום על חוזה בן עשרה עמודים להרצאה בסמינר במוזיאון הגוגנהיים – הרצאה שאליה אף אחד לא בא, כי העניין ה"חילוני" באמנות נמלט מפני המקצוענות הביורוקרטית ותרבות רדיפת הגביעים. "כשאהיה נשיא," סיכם היקי, "אני הולך לאסור על כל התערוכות הקבוצתיות – תערוכות ששמות דגש על ההיבט הכי פחות מעניין של היצירה... ומציגות את שאיפותיו ה"אינטלקטואליות" הרמות של איזה אוצר טווסי... אני רוצה לראות תערוכה של אדם אחד, אני רוצה קצת תוכן מחורבן, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה, כי אנחנו חייבים להיות הוגנים."

מכיוון שרוב האוצרים של ימינו הם תוצרים של השכלה המבוססת על קונספטים, ולא על בקיאות, הז'רגון הזה שולט בתערוכות הקבוצתיות. תערוכות אלה מתבססות על אג'נדה פוליטית, לא אסתטית, וכמעט שלא כוללות אמנות דגולה

האם היקי צודק? ואם כן, ממה נובעות ההתפתחויות האלה, ומה אפשר לעשות לגביהן? עולם האמנות המטרופוליני הקטן ונטול הרגולציה מייצר רווחים – ויותר מתמיד, קריירות – מפירות הדמיון היצירתי, ולכן תמיד התנדנד על סף הפנטזיה. כך לפחות התרשמתי כשחזרתי ללונדון ממקומות אחרים באירופה והפכתי למבקרת האמנות של הפייננשל טיימס.

התערוכות הראשונות שסיקרתי בטייט היו רטרוספקטיבות מצוינות של אדוארד הופר ולוק טיימנס. הדוברת של טייט מודרן הציגה את עצמה בפניי והתנצלה במבוכה: "זה חריג מאוד," היא אמרה. "שתי תערוכות ציור – אף פעם לא היה פה דבר כזה!" ואז הוסיפה בהיסוס, "את אוהבת ציור?" האם מישהו שואל מבקרי ספרות אם הם אוהבים ספרים, או מבקרי אדריכלות אם הם אוהבים בניינים?

ציור של צ'ארלס סאצ'י מאת האמן פול הארווי

כמי שחיה בעיקר בחו"ל מאז 1990, פספסתי את חוויית "בריטניה המגניבה", ונדרש לי זמן כדי להסתגל לארץ הפלאות שבה פרס טרנר הוענק לאחרונה לאמן שכיבה והדליק את האור, ולקדר הידוע בטרנסווסטיזם שלו יותר מאשר בכלי חרס. "פרס טרנר איבד כל משמעות," הבטיח לי אמן שזכה בפרס בשנות התשעים. מלכת קבוצת YBA, טרייסי אמין, אמרה  שהיא בטוחה שהיא לא אמנית גדולה; ראיתי שהיא לא יודעת לרשום, אך היא הפכה במהרה לפרופסור לרישום ברויאל אקדמי. ושני האספנים הגדולים במדינה הכריזו שהאוספים שלהם אינם רלוונטיים היסטורית: צ'ארלס סאצ'י ("כל אמן מלבד ג'קסון פולוק, אנדי וורהול, דונלד ג'אד ודמיאן הירסט יהפוך להערת שוליים") ופרנק כהן ("קניתי המון שטויות").

זו אמת מוסכמת שהסלבריטאות והעושר של האמנים והאספנים של ימינו – אמין, הירסט, סאצ'י – היא חסרת תקדים. היקי אומר על עולם האמנות ש"השינוי העיקרי, שאנשים לא מבחינים בו, הוא שאין עוד מעמד ביניים באמנות." אני חושבת שעדיין יש אמצע, אבל כדי למצוא ולגבש אותו אסור לנו לפחד מהאויבים המרכזיים שהיקי מזהה – כסף ומקצוענות יתר.

לשניהם יש כוח רב כי ככל שעולם האמנות נע מהר יותר, ככל שהוא צועק חזק יותר, כך הוא צופן בחובו ספק רב יותר לגבי הרעש, הצלצולים והבינוניות הניכרים שלו. והספק הזה מסתתר מאחורי שני דברים: מחירים וז'רגון מקצועי. המחירים משַׁווים לאופנה אובייקטיביות מלאכותית ("מה מייקר דבר לבד מערך המיוחס לו?" ¹), ומסבירים קריירות בשווי מיליארדים של סוחרי קיטש כגון ג'ף קונס וטקאשי מורקאמי, שמשתמשים בדימויים ממותגים עם מספיק אירוניה כדי להתחנף לעדר הקונים שלהם.

במאה העשרים ואחת, זן חדש של אספנים בינלאומיים, רובם נטולי ידע היסטורי, שמבחינתם אמנות היא מקלט להון עודף וכלי להשגת מעמד בעולם של תחרות גלובלית, מעלים את המחירים ויוצרים אקלים שבו, כפי שציין בעל הגלריה דיוויד זווירנר: "בקיאות אינה מוערכת, ולפעמים אף מזלזלים בה." אין מנוס מכך שגם האדם הבקיא דעך עם עליית מקצועני האמנות, והשפה של זה הראשון – משיכות מכחול, צבע, צורה – הוטבעה בז'רגון נוטף התיאוריה של אלה האחרונים. ז'רגון מקצועי הוא הרסני מכיוון שהוא מעניק לגיטימציה לכל דבר, במיוחד לאמנות חלשה, יבשה ותיאורטית מדי שלא עומדת בזכות עצמה. הז'רגון הזה משמר דברים מסוימים, למשל פרס טרנר הנוכחי, שעבודותיו סתומות ללא הערות מבארות.

השוק אוהב תיאוריה כי היא חוסכת את הצורך באפליה. העובדה שהגישה התיאורטית לספרות ואמנות, שנולדה במהפכה החברתית של שנות השישים, נרכשה בהתלהבות על-ידי השוק, היא פרדוקס של ניצחון הקפיטליזם

מכיוון שרוב האוצרים של ימינו הם תוצרים של השכלה המבוססת על קונספטים, ולא על בקיאות, הז'רגון הזה שולט בתערוכות הקבוצתיות. תערוכות אלה מתבססות על אג'נדה פוליטית, לא אסתטית, וכמעט שלא כוללות אמנות דגולה מתוך פחד שכל השאר יתגלה כסוג ב'. דוגמאות מהשנה הם Migrations של טייט, שהעדיף לוותר על "No Woman No Cry" של כריס אופילי, ציור ראוי לציון של חוויה בריטית שחורה, לטובת יצירות חסרות חשיבות של מיעוטים אתניים ופמיניסטיים; ותערוכת הצילום של הנשיונל גלרי, Seduced By Art, שמציגה צילומים חסרי ערך של שמות משווקים היטב (מייזי ברודהד, סם טיילור-ווד) אבל משמיטה את רוב הצלמים העכשוויים הרציניים.

"אורקסטרה" מאת האמן הבריטי ממוצא רוסי פיליפ פירסוב, 2012. צילום: Dmitrismirnov

השוק אוהב תיאוריה כי היא חוסכת את הצורך באפליה. העובדה שהגישה התיאורטית לספרות ואמנות, שנולדה במהפכה החברתית של שנות השישים, נרכשה בהתלהבות על-ידי השוק, היא פרדוקס של ניצחון הקפיטליזם. התרחבותו של עולם האמנות בשנות השישים, בדיוק כמו התרחבות ההשכלה האוניברסיטאית, קראה תיגר בצדק על האליטות הישנות. דיוויד הוקני ופיטר בלייק היו בין הראשונים שנגעו במוזיקה, אופנה, סלבריטאות; האג'נדה הדמוקרטית של העידן ההוא עיצבה גם את גישתו של מנהל המוזיאון בעל ההשפעה הרבה ביותר בבריטניה, ניקולס סרוטה מטייט. החוש שלו לנגישות וחינוך, בשילוב עם איכות, הוא עדיין כוח חשוב.
אך מה שלא היה אפשר לחזות הוא שיחלוף דור אחד בלבד מרגע שהתיאוריה הביקורתית תשתלט על האקדמיה, והמהפכה בלימוד מדעי הרוח – השימוש בסמיוטיקה, סטרוקטורליזם, הרעיון שהתרבות והחברה יוצרות מערכת של סימנים וסמלים המרפררים לעצמן – תעצים את האמנות הקונספטואלית התלויה בכך שאוצרים ויועצים יסבירו אותה.

כשזה הפך לעסק מקצועי, הפטפוטים על דקונסטרוקציה-לייט הפכו לשיח-גלריות שעומד בזכות עצמו ויוצר ערפול מכוון. כפי שרוברט יוז ציין ב-1989, השיח הזה "סוחט הסכמה כמחיר כניסה," ומייצר ריק ביקורתי. "אם כל הסימנים הם אוטונומיים ומרפררים רק זה לזה, נראה ששום תמונה אינה אמיתית או עמוקה יותר מהאחרת, והאמן פטור ממאבקו להשגת אותנטיות," כתב מבקר האמנות המנוח.

שני עשורים לאחר מכן, שיח הגלריות הפך ללינגווה פרנקה של מערכת האמנות העכשווית המקצועית והמסוגרת, ומשפטיו המאיימים אך הריקים מהדהדים ברחבי ריג'נטס פארק ביריד האמנות "פְריז", בגראנד קאנאל בביאנלה של ונציה, במרסי בביאנלה המדכדכת הנוכחית של ליברפול, וקובעים כיצד אלפי אנשים חווים, או לא מצליחים לחוות, אמנות.

"השעון" מאת אמן הווידאו כריסטופר מרקלי. העבודה עורכת יחד אלפי שוטים קלנועיים שבהם רואים שעון ומוצגת בזמן אמת, בסנכרון עם השעה במקום התצוגה. צילום: Alex Watkins

אחיזת החנק מתהדקת. בחנו, למשל, את תערוכת British Art Show 2000 הפלורליסטית של גלריית הייוורד, שכללה טווח אמנים רחב, ממרטין בויס, גרייסון פרי וסיימון סטרלינג ועד הציירים מייקל ריידקר, הוקני ופאולה רגו, והשוו אותה למהדורת 2011: מלבד "The Clock" המרהיב של כריסטיאן מרקליי, התערוכה התמקדה אך ורק בעבודות קונספטואליות תפלות.

אליזבת' פרייס בעת זכייתה בפרס טרנר בדצמבר 2012. צילום: rashbre rashbre פליקר

כמה דוגמאות הן האגרטל על מדף של ג'ולייט בלייטמן ("כשהצופה שואל את עצמו כיצד לשפוט זאת אסתטית, ולמעשה כיצד להביט בזה בכלל, הוא עשוי להיעזר בכותרת"); סרטון הבובות, כדורי הדיסקו ומצגות הפאוור-פוינט של אליזבת פרייס ("אני לא רוצה שעבודתי תיתפס כביקורת מוסדית. אני מעוניינת לעבוד עם הממסד לא כפרויקט שנכשל אלא כנרטיב בלתי ממומש"). איזו ערמה של שטויות. "שינויים בגישת האוצרוּת השפיעו באופן קיצוני על האופן שבו אנו תופסים את מהותה של האמנות," הריע מנהל ההייוורד, ראלף רוגוף. בדיוק: האוצר נוטף הקונספטואליות הפך לאמן.

מאות אמנים עדיין נאבקים לבדם בסטודיו לייצר עבודה אותנטית שלא זקוקה להסבריו של האוצר. איפה הם? כדי לאתר אותם צריכים אספנים, פרשנים ואוהבי אמנות להסתכן ולהפגין כושר שיפוט וטעם עצמאי

אבל שלטון התיאוריה אינו בלתי נמנע. התשובה הטובה ביותר היא מה שסיריל קונולי כינה "תהודת הבידוד." מאות אמנים עדיין נאבקים לבדם בסטודיו לייצר עבודה אותנטית שלא זקוקה להסבריו של האוצר. איפה הם? כדי לאתר אותם צריכים אספנים, פרשנים ואוהבי אמנות להסתכן ולהפגין כושר שיפוט וטעם עצמאי.
כמה מהאמנים האלה מתנגדים לאופנה כבר עשרות שנים אבל התפרסמו בכל זאת – פרנק אאורבך, הווארד הודג'קין. מהדור הצעיר, דוגמאות לתערוכות מלאות מחשבה ומרעננות שנערכו השנה, עם מחירים סבירים, הן: הפסל מבֶּנין, ז'ראר קנום (Quenum) בגלריית "אוקטובר", הצייר/פסל הנרטיבי פיליפ פירסוב (Firsov) בגלריית Twenty Two to Twenty Six, הצייר/גיטריסט ניק גוס (Goss) ב"ג'וש לילי", הנופים העירוניים של ג'רלד מינוט (Mynott) בגלריית "פרנסיס קייל". החללים הרציניים והמגוונים האלה במרכז לונדון לא מציגים ב"פְריז" ולא מספקים יצירות לתערוכות קבוצתיות מוסדיות.

בכל זאת, קיים רעב חדש ליצירה שמתייחסת למציאות שאנו חווים. בלונדון, ייתכן ש-2012 הייתה שנת מפנה. הצייר הפיגורטיבי הוקני (יותר מ-700,000 מבקרים ב-A Bigger Picture של הרויאל אקדמי) ניצח את הקונספטואליסט הירסט (463,000 מבקרים ברטרוספקטיבה בטייט). כובד המשקל של יריד "פְריז מאסטרס" התעלה על הטרנדיות הריקה של יריד "פְריז". כל תקופה צריכה לפרוץ את האקדמיות של עצמה – תמונות סלון במאה התשע עשרה, תיאוריה וכסף כיום – כדי להגיע לאמנות מקורית וחשובה: אתגר, אך גם תענוג.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright The Financial Times Limited 2013

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-8 בדצמבר 2013