לסלוח בלי לשכוח

לפליפה דה בריגרד (De Brigard), חוקר זיכרון ופילוסוף באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, יש בעיה עם הביטוי "forgive and forget" ("לסלוח ולשכוח"). הצמד מוכר לנו מזה מאות בשנים. "You must bear me. Pray you now, forget and forgive", אומר המלך ליר לקורדליה, אצל שייקספיר. "הבה נשכח ונסלח על פגיעות", כתב סרוונטס ב"דון קיחוטה". להמליץ למישהו "לסלוח ולשכוח" מורה על כך שהמחילה צריכה ללכת יד ביד עם השכחה, או עם כך שנאפשר לעוול מן העבר לחמוק מדעתנו.

אלא שדה בריגרד גדל בקולומביה, שם לו ולרבים אחרים יש זיכרונות של עוולות שקשה לשכוח אותן. המדינה הדרום אמריקנית הייתה נתונה במצב של מלחמה במשך יותר מחמישים שנה, סכסוך שעלה בחייהם של לפחות 220 אלף בני אדם. מעריכים ששמונים אחוזים מהקורבנות היו אזרחים. דה בריגרד היה ילד בבוגוטה בשנות השמונים. בני משפחתו וחבריו היו נתונים תחת לחץ מתמיד מצד פעולות של קרטלי סמים והמלחמה בין הצבא, כוחות הגרילה וכוחות חמושים לא רשמיים. "פיצוץ של מטענים היה דבר שבשגרה", הוא אומר. "כולנו הכרנו אנשים שנהרגו או נפצעו באירועים כאלו". לפי ההערכות, בין השנים 1996 ו-2005, נחטף אדם מדי שמונה שעות. "הורים של רבים מחבריי ללימודים בבית הספר נחטפו, וחלקם לא שבו לעולם", נזכר דה בריגרד. "חברתי מילדות נאלצה להימלט פתאום מקולומביה לאחר שהיא ניצלה בקושי מניסיון חטיפה. מעולם לא זכיתי להיפרד ממנה".

מחילה יכולה להיות קשה בכל סוג של נסיבות, ואם שכחה היא חלק מרכזי בה, הרי שהדבר יכול להקשות עוד יותר

כשהסכם שלום אושרר בשנת 2016, ועיתון ה"גרדיאן" ביקש מקולומביאנים להביע את דעתם בעניין, אחדים הזכירו את הצורך במחילה. "שילוב והכלה יחד עם מחילה הם שיהפכו אותנו לארץ טובה יותר", אמרה מרואיינת בת 23. מחילה יכולה להיות קשה בכל סוג של נסיבות, ואם שכחה היא חלק מרכזי בה, הרי שהדבר יכול להקשות עוד יותר בהקשרים מהסוג הזה.

בקולומביה, שילוב מחדש בחברה של לוחמות גרילה לשעבר, טרוריסטיות לדעת רבים, הוא יסוד מרכזי בהשגת שלום ופיוס. תצלום: UN Women, בשנת 2022

בשנת 2023, דה בריגרד זכה במענק למחקר שנועד לגלות את הקשר הממשי בין מחילה וזיכרון. כשאנשים מוחלים, האם הסיבה לכך היא שזיכרונות של עוולות עבר התעמעמו? משמעות הדבר תהיה שאירועים שלא מחלו עליהם סביר שייזכרו ביתר בהירות ופירוט, בעוד שעוולות שאנשים מחלו עליהן זכורים באורח פחות חי ומפורט, אם בכלל.

דה בריגרד תומך בהסבר אחר: והוא שמחילה קרובה יותר להערכה מחדש נפשית. הערכה מחדש נפשית מערבת מסגור מחדש של משמעותו של דבר שקרה, כדי לשנות את ההשפעה הרגשית שלו. בחיי היומיום, הדבר עשוי לערב מחשבה על חוויה מאתגרת מנקודת מבט חדשה שמובילה לפחות כעס, חרדה או עצב. הדבר משנה את הרגשות שיש לאדם ביחס לאירוע, אבל לא את פרטי האירוע בזיכרון. הוא סבור שמדובר ב"ריכוך הזיכרון" ולא ב"שינוי הזיכרון". כשזיכרון מרוכך, "אתם עשויים עדיין לזכור את האירוע כפי שהוא אירע בפועל, אך כשאתם זוכרים אותו, אינכם חווים אותו באותה מידה של שליליות שחוויתם לפני כן וגם לא באותה העוצמה", אומר דה בריגרד.

אם מחילה דומה להערכה מחדש מהבחינה הזאת, הרי שאין צורך לשכוח: זיכרון של אירוע אינו צריך להיחלש כדי שאדם יוכל למחול. אם כך, אנחנו יכולים לצפות ש"הן אנשים שמחלו והן אנשים שלא מחלו יחוו את הזיכרון שלהם באותה הבהירות", אומר דה בריגרד.

כדי לבדוק האם הדבר נכון, דה בריגרד קיים שורה ראשונית של ניסויים עם משתתפים מקוונים. יחד עם עמיתיו, הוא ביקש מן הנבדקים להיזכר באירוע מעשר השנים האחרונות שבו מישהו פגע בהם רגשית או פיזית. אחדים התבקשו לחשוב על זמן שבו הם מחלו לפוגע; אחרים נזכרו באירוע שהם לא מחלו עליו. לאחר מכן, המשתתפים השיבו על שאלון שהעריך עד כמה הם זכרו היטב את פרטי האירוע, כדול התחושות שהם חוו באותה עת. שתי הקבוצות – אלו שמחלו ואלו שלא מחלו – לא הראו הבדלים באיכות הזיכרון של פרטי האירועים.

אלו שאמרו שהם מחלו לפוגע דירגו את עוצמת רגשותיהם בדירוג נמוך יותר בשעה שהם נזכרים באירוע, וציינו שכעת הפגיעה אינה כה חשובה בחייהם או מרכזית לזהותם. אנשים שנזכרו במשהו שהם מחלו עליו גם התאפיינו ברצון נמוך יותר לנקמה על המקרה ובפחות צורך להימנע מן הפוגעים

מה שכן השתנה היה שאלו שאמרו שהם מחלו לפוגע דירגו את עוצמת רגשותיהם בדירוג נמוך יותר בשעה שהם נזכרים באירוע, וציינו שכעת הפגיעה אינה כה חשובה בחייהם או מרכזית לזהותם. אנשים שנזכרו במשהו שהם מחלו עליו גם התאפיינו ברצון נמוך יותר לנקמה על המקרה ובפחות צורך להימנע מן הפוגעים. "מה שהם עשו הוא שהם העריכו מחדש את הרכיבים הרגשיים של הזיכרונות שלהם", אומר דה בריגרד. "כשהם נזכרים בפגיעה, הם עדיין זוכרים את האירועים שקרו", אך באורח פחות שלילי.

דה בריגרד מתכוון כעת לערוך ניסויים דומים בקולומביה: בקרב מי ששרדו את האלימות במונטס דה מריה (Montes de María), בצפון המדינה, ובקרב אנשים בבוגוטה שלא הושפעו באורח ישיר אך הכירו אנשים שכן הושפעו ישירות, וכן בקרב קבוצת השוואה וביקורת בארצות הברית. אחדים מן האזורים בקולומביה שבהם הצוות יקיים את הראיונות נמצאים במקומות שדה בריגרד, בצעירותו, מעולם לא העלה בדעתו להגיע אליהם. "הפרויקט מכוון לאזורים כפריים מאוד בקולומביה, אזורים שנפגעו במיוחד מן האלימות", אומר דה בריגרד. "הם חוו דברים נוראים: אנשים שנהרגו לנגד עיניהם, חטיפות, היעלמויות. כמעט כולם נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ולהותיר הכול מאחוריהם".

הוא מאמין שהעבודה של הצוות תמשיך לחשוף את הקשר – או את היעדר הקשר – בין פיחות של זיכרון ובין מחילה, וכיצד מחילה מערבת שינוי בהיבטים רגשיים של חוויותיו של אדם. מה שהם יגלו עשוי גם לסייע לאנשים שמתקשים עם מחילה.

מסר מקולומביה למודת הסכסוכים והסבל: "השלום אינו היעדר המלחמה אלא המידה הטובה של החיים". תצלום: US Institute for Peace, בשנת 2019

"יש אנשים שרוצים למחול, ואכן מביאים את עצמם לידי כך", אומר דה בריגרד, "ויש אנשים שאינם רוצים למחול, ואינם יכולים להביא את עצמם למחול. אינך יכול להכריח אדם למחול". ויש גם קבוצה שלישית: אלו שרוצים למחול ואינם יכולים. "מה שאנשים מבקשים הוא אותה נחמה שאנשים שמחלו הצליחו להשיג", אומר דה בריגרד.

'אני חושב שיש פגיעות שאין אפשרות למחול עליהן, ושאין לנו חובה מוסרית למחול עליהן. יחד עם זאת, אפשר לנסות להשיג את ההשפעה הפסיכולוגית של מחילה'

אם ברגיל מחילה מערבת הערכה מחדש של מה שקרה, הרי שיתכן שאפשר להגיע למידה של נחמה בלי שניאלץ למחול. ההסבר של התיאוריה למצב הזה הוא שאפילו ללא מחילה, אדם עשוי להיות מסוגל לחוש את ההקלה שמחילה מעניקה אם מלמדים אותו אסטרטגיות להערכה מחדש רגשית כדי לטפל בתחושות השליליות שעולות בו כשהוא חושב על העוולה והפגיעה. התוצאה הסופית של תהליך כזה עשויה להיות קרובה למחילה. דוגמה לגישה מהסוג הזה יכולה להיות התרחקות בזמן. מדובר באסטרטגית הערכה מחדש שמעודדת אנשים לדמיין כיצד הם עשויים להרגיש בעתיד ביחס לאירוע מסוים (למשל: פחות חזק), דבר שהמחקר מראה שיש בכוחו להפחית את הרגשות השליליים בהווה.

"אני חושב שיש פגיעות שאין אפשרות למחול עליהן, ושאין לנו חובה מוסרית למחול עליהן", אומר דה בריגרד. "יחד עם זאת, אפשר לנסות להשיג את ההשפעה הפסיכולוגית של מחילה". באמצעות אסטרטגיות אחרות של הערכה מחדש, אנשים שאינם מסוגלים לשכוח וגם לא לסלוח על מה שקרה להם, בכל זאת עשויים להיות מסוגלים למצוא את דרכם אל שלוות נפש.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: קיר זיכרון בסווטו, יוהנסבורג, לרות פירסט, פעילה נגד האפרטהייד, יהודיה, לבנה, שנרצחה בידי שליחי המשטר הדרום אפריקני הגזעני. תצלום: דרק סמית'