לתלוש ראש של בובה

במובנה הפשוט ביותר, נקמה מתרחשת כאשר א׳ גומל באופן מסוים לב׳ על כך שהוא פגע בו. אבל למה שא׳ ירצה לעשות זאת? במובנים רבים, הדבר נראה בלתי הגיוני, בהתחשב בכך שנקמה אינה יכולה לתקן את הנזק שנגרם. יתרה מזאת, רק לעתים נדירות נקמה מניבה יותר מתחושה רגעית של הקלה וסיפוק. ולמרות זאת, רובנו מכירים את הדחף לנקום, ורבים מאיתנו עשויים, לעתים, לממש את הדחף הזה. מה יש בתשוקת הנקמה שמקשה עלינו כל כך לוותר עליה?

כותבים כמו הפסיכולוג האמריקני מייקל מק׳קלאף (McCullough) ייחסו את העובדה שנקמה היא כל כך נפוצה לחשיבותה האבולוציונית כגורם הרתעה. הרעיון כאן הוא כי לפני זמן רב, האדם הפרימיטיבי הבין כי אם יכה את תוקפו חזק מספיק, התוקף יימנע ממתקפות נוספות מחשש לתגמול נוסף. על פי תפישה זו, נקמה הייתה תגובה אדפטיבית לסכנות המצב הטבעי, והיא התפתחה עם הזמן עד שהפכה לתכונה כלל אנושית.

הניסיון מראה כי לעתים קרובות מעשי נקמה מעוררים תקיפות נוספות במקום להרתיע

אף שטיעון ההרתעה משכנע מבחינות רבות, הניסיון מראה כי לעתים קרובות מעשי נקמה מעוררים תקיפות נוספות במקום להרתיע. כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה התנקם בשנת 2011 בדונלד טראמפ על כך שהפיץ שמועות גזעניות בנוגע למקום היוולדו ולעג לו בארוחת ערב עם חברי אגודת העיתונאים של הבית הלבן, הוא כנראה לא חזה את נקמת הנגד של טראמפ חמש שנים לאחר מכן. משקיפים שונים, כמו דייוויד קורן, טענו כי התשוקה לנקמת נגד הייתה גורם מכריע בהחלטתו של טראמפ לרוץ לנשיאות בשנת 2016. אחרי שנבחר, טראמפ התאמץ במיוחד כדי להשיב לעצמו את כבודו על ידי ביטול של חלקים רבים מן החקיקה שאובמה קידם, ועל ידי התייחסות רשמית לאובמה כאל אחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.

אובמה: הקדוש היה מושא לנקמה, והאור הוצג כצל כבד. תצלום: sci-culturist

מעגל נקמנות כזה מתרחש גם בחיי היומיום (חשבו, למשל, על צפירות מכוניות תוקפניות ועל נהיגה תוקפנית שמקדימות לעתים תכופות מעשים הרסניים עוד יותר של הפגנת זעם בכבישים), וגם בפוליטיקה ובמלחמה. המתקפות ומתקפות הנגד התכופות בין מתנחלים ישראלים ותושבים פלסטיניים בגדה המערבית סובבות סביב שאלות מהותיות של זכויות אדם ובעלות על קרקעות, אבל במובן המיידי יותר, אלה מעשי נקמה ונקמת בשל הריגת מקומיים.

אם נקמה אינה ניתנת להסבר ככלי לשימור עצמי, איך נוכל להסביר את העובדה שהיא נפוצה כל כך?

אם נקמה אינה ניתנת להסבר ככלי לשימור עצמי, איך נוכל להסביר את העובדה שהיא נפוצה כל כך? בספרו Honor and Revenge (משנת 2013), הפילוסוף וייטלי קאופמן טען באופן משכנע כי נקמה היא תופעה נפוצה כי היא קשורה הדוקות להגנה על הכבוד. בעיני קאופמן, נקמה אינה מונעת על ידי האפשרות לזכות ביתרון עתידי כמו הרתעה; נקמה היא פעולה שמעצם מהותה משקמת את כבודו של אדם. על פי תפישתו, שיקום הכבוד הוא שהופך את הנקמה למפתה ומספקת כל כך, בין אם היא כוללת מעשי תגמול ספונטניים ובין אם היא מחושבת ביותר.

אף שטיעון הכבוד של קאופמן הוא טיעון חזק, הוא אינו מסביר את העובדה שהדחף לנקמה מתפתח מוקדם הרבה יותר בחיינו מתפישות הכבוד, שהן הבנייה חברתית. להבדיל מכבוד, הדחף לנקום קודם לסוציאליזציה ומופיע בשלבים מוקדמים מאוד בחיים, אם כי בצורה בסיסית מאוד. כל מי שהתבונן בתינוק המתגושש עם אמו או עם מי שמטפל בו – לעתים במשחקיות ולעתים בכעס – ראה דוגמה פשוטה של נקמנות בין אם לתינוק. הפסיכולוג ורופא הילדים דונלד ויניקוט גילה, בעקבות ניסיון עם מטופלים רבים מאוד, שצורה בסיסית של פעולת תגמול ניכרת אצל חלק מהתינוקות כבר בגיל שבועות ספורים.

במקרים רבים, אנשים מנסים לפרוק רגשות של בושה, כבוד, פגיעוּת ופחד על ידי השלכתם על אחרים, לרוב על אדם שנראה להם אחראי למצוקתם. וכאן נכנסים לתמונה מעשי הנקמה

אין פירושו שתינוק תופש את מעשיו שלו במונחים של נקמה או תגמול. בשלב מוקדם זה, מדובר בדחף אינסטינקטיבי נטול משמעות סמלית עבור התינוק שעדיין אינו מסוגל לחשוב באורח המערב ייצוגים מופשטים. זוהי תגובה פרימיטיבית למה שנתפש כאיום גופני. אבל ככל שהתינוק מתפתח והופך לילד ואז לבוגר, העצמי מקבל ריבוי תכונות: גופניות, רגשיות ופסיכולוגיות. איום לעצמי הופך, בהתאם, למורכב ורב פנים הרבה יותר. בשלבים בוגרים אלה של ההתפתחות הפסיכולוגית והחברתית נכנסים לתמונה מושגי הבושה והכבוד, ביחד עם רגשות מורכבים נוספים כמו פגיעוּת ופחד. רגשות קשים אלה, ומצבי הנפש המוטרדים המלווים אותם תכופות, עלולים להיות קשים מנשוא. במקרים רבים, אנשים מנסים לפרוק רגשות אלה על ידי השלכתם על אחרים, לרוב על אדם שנראה להם אחראי למצוקתם. וכאן נכנסים לתמונה מעשי הנקמה.

ואנחנו עדיין שואלים "למה?" - "קין הורג את הבל" (1600), רובנס, Courtauld Institute of Art, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

כשמישהו עוקף אתכם בתור לאוטובוס, האדם שמאחוריו עלול ״בטעות מכוונת״ להיתקל בו בכניסה לאוטובוס - זאת נקמה "רגילה"

חלק ממעשי הנקמה הם בלתי מזיקים יחסית. כשילד אחד חוטף צעצוע מילד אחר, הילד הפגוע עשוי להשיב לו בבעיטה שתמוטט את מגדל הקוביות שבנה. פעולה פשוטה של נקמה, שבה מי שהיה התוקפן סובל כעת מבושה וכעס. כשמישהו עוקף אתכם בתור לאוטובוס, האדם שמאחוריו עלול ״בטעות מכוונת״ להיתקל בו בכניסה לאוטובוס. כשהדוור שואל אם נסכים לקבל חבילה עבור שכן מעצבן שהרעש שהוא מקים מפריע לנו לישון בלילה, יתכן שנסרב בנימוס.

אלה דוגמאות למה שניתן לכנות בשם ״נקמה רגילה״. אחת הסיבות לכך שאנו רואים בהן נקמות רגילות היא שהנקמה היא פחות או יותר מידתית ביחס לנזק שנגרם. אולם מידתיות היא מושג מורכב ואנו עשויים לחשוב שמעשה הוא מידתי בהקשר אחד, ומופרז לגמרי (או קלוש מדי) בהקשר אחר. דוגמה לכך ניתן למצוא במעשי רצח שתכליתם השבת כבוד – בקהילות מסוימות עינויים ואפילו מוות נחשבים לענישה מידתית לנשים שלכאורה פשעו כשדיברו עם גבר שאינן נשואות לו. בעיני רבים מדובר בתגמול ברברי למעשה שאינו צריך להיחשב כלל כפגיעה.

טבעה תלוי ההקשר של ה״מידתיות״ אין פירושו שעלינו להימנע מלהשתמש בה כשאנחנו מבחינים בין נקמה ״רגילה״ ו״קיצונית״. דרך אחת לצאת מהמבוי הסתום שעלול להיווצר בשל הרלטיביזם, היא לאמץ את ההיגיון של אליסון דונדס רנטלן, שעליו היא כותבת בהרחבה בדיון על גישות בינ-תרבותיות לתיקוף זכויות אדם בינלאומיות. צורת חשיבה כזו תאפשר לנו לסמן מעשה נקמה מסוים כקיצוני או חמור באורח בלתי סביר, וגם להכיר בכך שהפרקטיקה המדוברת נחשבת ״מידתית״ בהקשר תרבותי אחר. הדבר מאפשר לנו להמשיך לכבד את הרלטיביזם, בלי לאבד את היכולת לשפוט מאפיינים של אותו מעשה נקמה מסוים.

לצד המידתיות, ישנו קריטריון נוסף שנקמה צריכה לעמוד בו כדי להיחשב ״רגילה״. היא חייבת להיות מופנית כלפי האדם או האנשים שגרמו את הפגיעה

לצד המידתיות, ישנו קריטריון נוסף שנקמה צריכה לעמוד בו כדי להיחשב ״רגילה״. היא חייבת להיות מופנית כלפי האדם או האנשים שגרמו את הפגיעה. לכאורה נדמה שזה מובן מאליו, אולם מעשי נקמה רבים מופנים בפועל כלפי אנשים החפים מפשע ולא גרמו פגיעה כלשהי. במקרה כזה מדובר בנקמה ״קיצונית״ ולא רגילה.

כנראה שמדובר בתכונה אנושית - ציור של Jean Faultrier, תצלום: Yannick

הדחף לנקמה הוא חלק מהמצב האנושי. הרצון להשליך את התחושות הקשות מוכר לכולנו, אם כי איננו מודעים לו תמיד

פורנו-נקמה הוא דוגמה נפוצה להפליא של נקמה קיצונית. רוב מבצעי הפשע במקרה של פורנו-נקמה הם גברים שמרגישים מבוישים או מסורסים כשבת זוגם נפרדת מהם. הם מגיבים בהעלאה לרשת של תמונות או סרטונים פרטיים ואינטימיים של בת הזוג. באופן כזה, הם מנסים להשליך את תחושות הבושה וחוסר האונים שלהם על בת הזוג לשעבר, כשהם גורמים לה לחוש בושה וחוסר אונים. סופי מורטימר (Mortimer), מנהלת קו הסיוע Revenge Porn Helpline בבריטניה, טוען בצדק ש״פורנו נקמה״ אינו שם מתאים, כי המילה ״נקמה״ מרמזת שלא בצדק לכך שהקורבנות עשו משהו רע, בעוד שברוב המקרים הן בסך הכול סיימו את מערכת היחסים. ועם זאת, התוקפן חש שהוא נוקם נקמה מוצדקת. זו בעיה העומדת בלב הנקמה הקיצונית: במציאות, המטרה של ״פורנו נקמה״ לא עשתה דבר שמצדיק הפרה בוטה כל כך של פרטיותה, אבל במוח המופרע של התוקפן, ראוי שהקורבן תסבול משום שלו נגרמו בושה וסבל רבים כל כך.

הדחף לנקמה הוא חלק מהמצב האנושי. הרצון להשליך את התחושות הקשות מוכר לכולנו, אם כי איננו מודעים לו תמיד. מה שחשוב יותר מכל אינו השאלה אם אנו מרגישים דחף לנקום, אלא מה אנחנו עושים בו. אנחנו עשויים להיות מסוגלים להסתפק בפנטזיית נקמה, או להפנות את רגשותינו כלפי חפץ (למשל, כשילדים תולשים את ראש הבובה שלהם ומדמיינים, ברמה מסוימת, שהם עורפים לאדם אחר את הראש). ואנו עשויים אפילו להסתפק במשהו שגרתי למדי ובלתי מזיק יחסית. רק מתוך ייאוש עמוק, ולעתים קרובות מתוך חשיבה שאינה מעוגנת במציאות, חלקנו עלולים לפנות למעשים הרסניים יותר של נקמה קיצונית.

רנֶה דנציגר (Renée Danziger) היא פסיכואנליטיקאית במרפאה פרטית וחברת האגודה הבריטית לפסיכואנליטיקה. המחקר שלה מתמקד ביישומים של חשיבה פסיכואנליטית במגוון סוגיות חברתיות ופוליטיות. בשנת 2021 ראה אור ספרה Radical Revenge: Shame, Blame and the Urge for Retaliation.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "המזימה" (1890), ג'יימס אנסור, המוזיאון לאמנות באנטוורפן. תצלום: ויקיפדיה