קופידונים להשכרה

איפה הימים שבהם יכולנו להיות אלמוניים ולפלרטט בעזרת הדמיון? להיות אנחנו עצמנו בלי חשש ובלי כרטיס אשראי?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

לפני קצת יותר מעשרים שנה, ולמשך כשלושה שבועות, הייתי בו זמנית אישה בת 30, אישה בת 45, נער בן 16, גבר בן 38 וגבר בן 52. ואת כל הדמויות הללו גילמתי כמעט 24/7, בהתלהבות עצומה, על שלושה מסכים, במסגרת תחקיר עיתונאי שעסק באפליקציית היכרויות חלוצית. הימים היו ימי ראשית האינטרנט העברי, מנוע החיפוש הפופולרי היה ״אלטה ויסטה״ והרשתות החברתיות לא היו אפילו נצנוץ בעיניהם של התאומים וינקלווס. ההיכרויות ברשת נהנו אז ממעטה של אלמוניות גמורה, אשר לא במפתיע, דווקא היא אפשרה כנוּת. בחסות האפלה אפשר היה להיחשף, להתוודות, לומר הכול, לשאול הכול. הדמויות הבדויות, והעובדה שבכל רגע אפשר היה להסתלק מן השיחה, בקליק, היו מין גלימת פלאים שמאחוריה לא היה שום צורך להעמיד פנים.

צוקרברג, שהיה כנראה הראשון לשכנע את ההמונים לצעוד בסייברספייס גלויי ראש וחשופי שת, אולי לא ידע איזו אומללות תוליד החשיפה הבלתי פוסקת לגרסאות משופרות ומפולטרות של אחרים, אבל הוא ידע שהוא הופך אותנו לסחורה

מאז, כידוע, השתנו הכללים. לפחות לכאורה. האלמוניות בוערה, כאילו כל אווטאר הוא רוצח פוטנציאלי וכל צ׳ט-רוּם – שכדי להיכנס אליו מספיק להמציא כינוי – הוא סמטה אפלה רוחשת מפלצות. בפתחם של העולמות הווירטואליים, שהבטיחו שחרור מכבלי הגיל, המגדר, הגזע, הלאום, הוצבו שומרי סף ואלה דורשים מכל מי שרוצה להיכנס להירשם, למסור מספר כרטיס אשראי ולהעלות לפחות תמונה אחת מארוחת החג ותמונה אחת מחופשה משפחתית בנוף קסום (שנקלטו בה במקרה, ציפורני רגליו, אחרי פדיקור מהמם).

צוקרברג, שהיה כנראה הראשון לשכנע את ההמונים לצעוד בסייברספייס גלויי ראש וחשופי שת, אולי לא ידע איזו אומללות תוליד החשיפה הבלתי פוסקת לגרסאות משופרות ומפולטרות של אחרים, אבל הוא ידע שהוא הופך אותנו לסחורה. ומרגע שהפכנו לסחורה, גם אתרי ההיכרויות – אותם מקומות שהרשת הייתה אמורה לספק להם מרחב פעולה אחר, אמיתי וכן יותר – חזרו לקטלג ולתמחר אותנו ככאלה.

כוס יין, ורוד

ורוד בהזמנה. תצלום: Luke Southern

אחת התוספות המרתקות, והציניות, ביותר לענף היא כנראה שירות ההיכרויות VIDA (ראשי התיבות של Virtual Dating Assistants). זהו שירות שנועד למי שמציאת בן זוג היא מטלה ברשימת המטלות שלהם, יעד שיש להגיע אליו כדי להתמצב במקום הנכון בחברה. אלא שלאנשים כאלה אין זמן לצאת להקסים בני זוג פוטנציאליים במסרים שנונים, לנהל שיחות טלפון, להתעניין בקורות חייהם ולצאת ל-1.3 דייטים בשבוע בתקווה לא לחזור מהם בידיים ריקות. לשם כך השירות מעסיק עוזרים אישיים, צבא זעיר של קופידונים שכירי חרב, היוצאים לשדה הקרב של ההיכרויות ברשת במקומם.

וכן, שכירי החרב הרומנטיים הללו מתחזים להיות מי ששכרו את שירותיהם. הם פותחים בשמם פרופילים אישיים המכווננים היטב כדי להבליט את היתרונות היחסיים של כל לקוח, הם תרים את הרשתות בחיפוש אחר מיטב בני הזוג, מושכים את תשומת ליבם, מפלרטטים איתם, מספרים להם אנקדוטות ומייצרים איתם אינטימיות, כאילו היו להקת חימום המשלהבת את הקהל לקראת המופע האמיתי. אלא שאלה אינם יודעים שכל אותו זמן הם מנהלים קשר עם עובד בשכר שנשלח לבצע את האודישן ולמיין את האוהבים-לעתיד מיון ראשוני. ולעתים קרובות מפלרטט, מחמיא, מנפנף בנוצותיו ומלקט מספרי טלפון והבטחות לדייטים בשמם של יותר מלקוח אחד בו זמנית.

קלואי-רוז סטוארט-אולין שעבדה ב-VIDA מספרת כי עיקר הנרשמים לשירות הם גברים שלא רוצים לעסוק במלאכת איתור הנשים המייגעת. היא התחברה לחשבונות שלהם ברשתות החברתיות והקצתה 10 דקות פלירטוט עם כל אישה פוטנציאלית. היא נעזרה במסמך ״גוגל״ משותף לכל העובדים המכיל שאלות אישיות, משפטי פתיחה (כמו ״מטוס ימי משוכלל, מזוודה מלאה מזומנים וטייס משנה חתיך. לאן תרצי לטוס?״) והצעות לנושאי שיחה, וגם נהגה לדרג את התמונות שהנשים הללו שולחות, כדי שהלקוח לא ישחית את זמנו על נשים שאינן נאות מספיק, ואם הצליחה לקבל ממנה מספר טלפון, היא שלשלה לכיסה $1.75. לנשים, כמובן, לא היה מושג שהן אינן מדברות עם הגברים המתעניינים בהם אלא עם עובדת מטעמם, ״מקצוענית״, כפי שהיא מגדירה זאת.

המקצוענות הזו אמורה לא רק לחסוך ללקוחות זמן, אלא גם להגן עליהם מפני מלכודות של נוכלים. כלומר, נוכלים מסוג אחר, כאלה שיתקשו להתחבא בצילה של עמימות מוסרית, נוכלים שינסו לגנוב להם את כרטיס האשראי ולא יקטלגו כל שאלה ותשובה בשיחה שלהם כדי לנתח את מידת ההיענות ולשכלל את השיטה שתגרום למישהי להתאהב בלקוח (הרוב המכריע של הלקוחות הם גברים), או לפחות לחשוק בו, עוד לפני שהלה מודע לקיומה.

המילה ״אמון״ מופיעה לא מעט בראיונות עם לקוחות ועובדים של החברה. הם מתכוונים כמובן לאמון של הלקוח בהם, שידעו לברור עבורו את הסחורה הטובה ביותר בשוק

המילה ״אמון״ מופיעה לא מעט בראיונות עם לקוחות ועובדים של החברה. הם מתכוונים כמובן לאמון של הלקוח בהם, שידעו לברור עבורו את הסחורה הטובה ביותר בשוק ולהציג אותו כנעלה על פני המתחרים האחרים שיחשקו באותה סחורה עצמה. וגם לאמון של הסחורה, כלומר הנשים, בעיקר נשים כאמור, שנדמה להן שמצאו בן זוג, בעודן נבחנות ומדורגות על ידי קניין/ית.

האמון הזה היה הרבה יותר אותנטי דווקא בימים שבהם אוכלוסיית הרשת יכלה להחליף מסיכות כרצונה. קל הרבה יותר לומר את האמת בלי להירשם, בלי לשתף כל אפליקציה ברשימת החברים שלנו, בהרגלינו ובאירועים מרכזיים בחיינו. קל הרבה יותר להתערטל בלי להותיר עקבות של ממש. ״ניסית פעם להיות אישה מושכת?״ שואל האתר של VIDA בעמוד הבית שלו, ולי מתחשק לענות ״ובכן, כן. וזה היה נפלא. לא משום שזה העלה את ערכי בשוק, אלא משום שאיש לא ידע. ממש כפי שאיש לא ידע שאני נער בן 16 וגבר בן 52. ואין לכם מושג איזו אמון מופלא נוצר בין אנשים כשברור להם שאיש אינו יודע מי הוא מי״.

 

תמונה ראשית: ״שששש.... אני אוהב אותך״, תצלום: מוסטפא מראג׳י, unsplash.com

Photo by mostafa meraji on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק