על דרך מקורית להתפרנס כפיזיקאית בשירות הציבור
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
זה התחיל אחרי שהתחלתי את עבודתי כעוזרת הוראה במחלקה לפיזיקה. הפתק הראשון היה קלאסי – הוכחה שאלברט איינשטיין טעה. השני פתר את בעיית מכניקת הקוונטים על ידי חלוקה של מספר משוואות באפס, תרגיל שהצליח לכאורה להסביר את היעדר הדטרמיניזם. הכותב הבא הציע תיאוריה חובקת כל, והתלונן על כך שהמיינסטרים האקדמי מתעלם מהתובנות שלו.
אני עובדת בתחום הפיזיקה התיאורטית, ובעיקר בכבידה קוונטית. בתחום שלי, כולנו מקבלים פניות כאלה: מיילים מפיזיקאים חובבים שמשוכנעים שהם פתרו בעיות גדולות, בדרך כלל בלי שבכלל הבינו את הבעיה. כמו רבים מעמיתיי, אני עונה בתשומת לב, בשילוב מראי מקום והערות מלומדות. וכמו עמיתיי, אני נוכחת שהמאמצים שלי כולם לשווא. הפער גדול מדי. אלה אנשים שחסר להם אפילו ידע בסיסי בתחום שלו הם רוצים לתרום. נמלאתי תחושת אשמה, אבל הפסקתי לענות.
ואז הם חזרו לחיי. סיימתי את התואר ועברתי למשרה אחרת, ואחריה לעוד אחת. קיבלתי חוזים זמניים של בין שלושה חודשים לחמש שנים. בדרך כלל זה מסתדר, איכשהו, אבל לעתים ישנו פער בין סיומו של חוזה עבודה אחד ותחילתו של אחר. זה קרה שוב בשנה שעברה. יש לי ילדים, אני צריכה לשלם שכר דירה, ולכן ניסיתי לחשוב על דרכים מקוריות לנצל את 15 שנות הניסיון שלי במחקר, על מנת להרוויח כסף.
אם יש לך מקורות מימון, כבידה קוונטית היא תחום של מחקר טהור במיטבו. כשאין לך מימון, מדובר בידע די חסר תועלת. מי, תהיתי, בכלל צריך מישהו שיודע את כל פרטי הפרטים של הניסיון לאחד את כל הכוחות ולפענח את ההתנהלות הקוונטית של החלל-זמן? חשבתי על כל התיאוריות החובקות-כל שבתיבת הדואר הנכנס שלי. ואז כתבתי הודעה בבלוג שלי, והצעתי ייעוץ פיזיקלי, כולל סיוע בפיתוח תיאוריות: דברו עם פיזיקאי. צלצלו אלי בסקייפ. 50 דולר תמורת 20 דקות.
חלף שבוע, ולא קיבלתי שום פניה, מלבד בדיחות מעמיתיי לעבודה, שרובם חשבו שהפוסט שלי הוא סוג של סאטירה. לא, הרגעתי אותם, אני רצינית לגמרי. שלחו לי את הרעיונות ההזויים שלכם, אני מחכה. בשבוע השני קיבלתי שתי פניות ובהיסוס מתוח, קיבלתי את הלקוח הראשון שלי. ואחריו הגיע השני. השלישי. ואחריהם עוד ועוד.
התקשרו אליי אנשים משני סוגים. חלקם העריכו את ההזדמנות לשוחח עם פיזיקאית, משום ששיחות אחד-על-אחד פשוט יעילות בהרבה מחיפוש בגוגל. כאלה שמסוגלים לירות עד 20 שאלות בדקה, החל ב"איך אנחנו יודעים שקוורקים באמת קיימים?" ועד "האם אטומים יכולים להכיל יקומים זעירים?" בדרך כלל מדובר בגברים צעירים או בני גיל העמידה, שרוצים להבין את כל הנושאים החנוּניים, אבל אין להם יותר מדי זמן. הם המיעוט.
רוב המצלצלים היו אלה שמחפשים עצות בנוגע לרעיון שניסו לנסח, ללא הצלחה, ולעתים קרובות כבר השקיעו בו זמן רב. רבים מהם בגמלאות או עומדים לצאת לגמלאות ולרובם יש רקע בהנדסה או בתחום משיק. כולם גברים. רבים מהם ביססו את התיאוריות שלהם על דימויים שהורידו מהרשת או שרטטו בעצמם, והטמיעו במאמרים ארוכים. חלקם השתמשו במשוואות בסיסיות. אחדים צירפו סרטוני וידיאו או יישומונים. חלק עבדו עם מודלים תלת ממדיים עשויים פוליסטירן, קרטון או חוטי מתכת. מגוון הרעיונות שלהם היה עוצר נשימה, אבל שני דברים היו משותפים לכל המתקשרים האלה: הם השקיעו המון זמן בתיאוריות שלהם, והם היו מתוסכלים מכך שאיש לא גילה בהן עניין.
סוציולוגים ניסו כבר מזמן, ונכשלו, להבין את ההבדל בין מדע לבין פסאודו-מדע. אבל בפיזיקה, בעיית ה"הבחנה" הזו אינה בעייתית כלל, משום שהיא נפתרת באמצעות תצפית פשוטה: לפיזיקאים קל מאוד להבחין באאוטסיידר. במשך עשרות שנים של לימוד, אנחנו הפיזיקאים לומדים לא רק את כלי המקצוע שלנו. אנחנו לומדים גם את אופני הדיבור וההתנהלות בקהילה שלנו, שאותם אנחנו חולקים באמצעות אינספור כנסים וועידות, פגישות והרצאות ומאמרים. כבר אחרי משפטים אחדים, אנחנו מסוגלים לזהות אם מישהו הוא משלנו. אי אפשר לזייף את הסלנג שלנו, ממש כפי שאי אפשר לזייף מבטא מקומי בארץ זרה.
הלקוחות שלי יודעים כל כך מעט על המחקר העכשווי בפיזיקה, שהם אפילו לא מודעים לכך שהם נמצאים בארץ זרה. אין להם מושג עד כמה הם רחוקים מלהצליח להסביר את עצמם. הרעיונות שלהם לא רעים. אלה גרסאות לא בשלות של רעיונות שעליהם מבוססות תכניות מחקר. אבל אלה שמחפשים את עצתי חסרים את הרקע המתמטי שיאפשר להם לבנות משהו מעניין מתוך האינטואיציות שלהם. אני מנסה לעזור להם על ידי חיבורים למחקר קיים. במהלך שיחותינו, אני מפנה אותם לספרות הרלוונטית ונוקבת במילות מפתח חשובות. אני ממליצה להם איך להמשיך, מה הם צריכים ללמוד או איזה בעיות מחכות להם בהמשך הדרך. ואני מבהירה להם שאם הם רוצים שפיזיקאים יתייחסו אליהם ברצינות, הם לא יכולים להתעלם מהמתמטיקה, מהרבה מתמטיקה. דימויים וסרטוני וידיאו לא יכולים לשמש תחליף.
אחד או שניים מהם נעלבו מכך שלא מיהרתי לקרוא "גאון!", אבל רוב המתקשרים אלי הבינו שהם לא יכולים לתרום לתחום בלי לעמוד בתקני האיכות המקובלים. בכל זאת, הרי שמעתי רק מאלה שהיו מוכנים מראש להשקיע בהעשרת הידע שלהם. אחרי השיחה הראשונה שלנו, הם בדרך כלל קובעים פגישה נוספת. אחד מהם אולי אפילו יפרסם בקרוב מאמר. לא, לא הצעה של תיאוריה חובקת-כל, אבל הצעה למבט חדש בתופעה מוכרת. צעד ראשון במסע ארוך מאוד.
לא למדתי חידושים בפיזיקה מהשיחות האלה, אבל למדתי לא מעט על תקשורת במדע. הלקוחות שלי שאבו את המידע שלהם כמעט רק מפרסומים מדעיים בתקשורת הפופולארית. לעתים קרובות, הם טעו בדרך כשהבינו משהו לגמרי לא נכון. ברגע שאני שומעת שהם קראו מאמר על קצף חלל-זמני או על חומות אש בחוֹרים שחורים, אני מבינה מאיפה נולדות הטעויות שלהם. אבל הם מציעים פרשנויות שלעולם לא היו עולות בדעתי בעת כתיבת מאמר.
אחת הבעיות הנפוצות היא שבהיעדר משוואות, הם מעניקים למילים כמו "גרעינים" של חלל-זמן או חלקיקים שמבצעים "קפיצות" אל תוך ומחוץ למציאות משמעות מילולית לגמרי. הלקוחות שלי מייחסים הרבה יותר מדי משמעות לתמונות, מודדים כל זווית, בוחנים כל צבע בשבע עיניים וסופרים כל פסיק. מאיירים חייבים לציין בזהירות רבה איזה מידע באיור רלוונטי ואיזה הוכנס לשם בשם החופש האומנותי. אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי הוא שעיתונאים מצליחים לגרום לפיזיקה להיראות כל כך לא מסובכת, עד שקוראים רבים מקבלים את הרושם שהם יכולים לעסוק בה בקלות בעצמם. איך אפשר להאשים אותם בכך שהם לא יודעים מה דרוש כדי להיות פיזיקאי, אם אנחנו אף פעם לא מספרים להם?
חלפו מספר חודשים, והתחלתי לעבוד במשרתי החדשה, ולא היה לי יותר זמן לשיחות הטלפון. המיילים נערמו בתיבת הדואר הנכנס שלי. בהיסוס מה, העליתי לפייסבוק הודעה ששאלה אם ישנם בעלי דוקטורט בפיזיקה שמעוניינים להרוויח קצת כסף מהצד. בתוך שעתיים, קיבלתי תריסר פניות. יש בעולם הרבה פוסט-דוקטורנטים ומרצים שמשתכרים מעט. יש לי כעת צוות יועצים קטן, המפעיל את שירות "צלצלו לפיזיקאי". איש מאתנו לא מרוויח הון, ואני לא חושבת שנרוויח הרבה גם בעתיד, משום שהשוק קטן מדי. אבל אם מחשבים כמה דולרים או אירו אנחנו מרוויחים לשעה, מסתבר שזה יותר מהרבה עבודות כתיבה כפרילאנס שעשיתי בעבר.
אני עדיין נתקלת מדי פעם בבדיחות של עמיתים בנוגע ל"עסק הייעוץ למטורללים", אבל אני כבר לא חושבת ככה על הלקוחות שלנו. הם מונעים על ידי אותה תשוקה להבין את הטבע ולתרום למדע, כמונו. הם פשוט לא זכו בהשכלה המתאימה בשלב מוקדם בחייהם, וכעת הם מתקשרים להבין איך להתחיל בכלל. עם זאת, הפיזיקאים בצוות שלי אוהבים לעזור לאחרים להבין יותר בנושאי מדע, ומעריכים את ההזדמנות להשתמש בידע שלהם מחוץ לאקדמיה. החיבור הזה בין שני הצדדים, הוא רווח נקי של כולם.
ומי יודע? אולי אנחנו נהיה הראשונים ללמוד על התיאוריה החובקת כל?
סבינֶה הוסנפלדר (Hossenfelder) היא עמיתת מחקר במכון פרנקפורט ללימודים מתקדמים, ומתמחה בפנומנולוגיה של תורת הכבידה הקוונטית. מאמריה הופיעו בכתבי העת "פורבס", "סיינטיפיק אמריקן", "ניו סיינטיסט" ואחרים.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על שרות פיזיקה שלום
הרעיון נפלא . אך , אני מתקשה להאמין ביישומו .
אני למדתי בפקולטה שהמוטו של מרציה , מתרגליה , מזכירותיה , ומנקיה , הוא שהאוניברסיטה יכלה להיות מקום נפלא אם רק לא היו כל הסטודנטים האלה ...
אני חושב שסך כל הפוסט-דוקטורנטים (ומעלה) בפקולטה המהוללת הנ"ל להנדסה שיסכימו להטות אוזן לציבור הרחב , הוא מספר אחד עגול ...
גאווה (גאה) ודעה קדומה
ג׳ין אוסטן סיפקה את ההשראה, וחודש הגאווה נתן את הדחיפה לביצוע המחודש של ״גאווה ודעה קדומה״, בגרסה אמריקנית גאה: Gay Pride & Prejudice.
גיבור הסיפור בגרסה הנוכחית הוא בנט, צעיר הומוסקסואל, שחבורת החברים האהובים שבקרבם הוא חי - המשפחה האלטרנטיבית שבחר לעצמו - הולכים ומתמסדים ומתפצלים, זוגות זוגות, לחיי שגרה שחלקו בהם הולך וקטן. התפאורה, הזמן והמקום שונים מאוד מן המקור האוסטני וכוללים מצעד גאווה, מפגשים בברים, דיונים פוליטיים על נישואים חד מיניים וכיוצא באלה, אבל התככים, הסודות, היצרים והמריבות המשפחתיות (וכמובן, הדעות הקדומות) עדיין שם. המבטא, כאמור, אמריקני, אבל הפיצוי מגיע בדמות ג׳סי טיילר פרגוסון (Jesse Tyler Ferguson), כוכב הסדרה ״משפחה מודרנית״, המגלם את בנט. וגם לרוזי אודונל בין השחקנים. חסרון נוסף: הפודקאסט זמין רק בספוטיפיי.
נקודה!
התופעה פשתה בארץ כבר לפני כמה שנים. היא נפוצה במיוחד בתקופות של מערכות בחירות. בשנים האחרונות, הללו התרגשו עלינו בתדירות חסרת תקדים ובוודאי עודדו את התופעה וסייעו לה להתבסס. שוב ושוב, בכל מדיום אפשרי, עמדה מובעת, דעה נכתבת, סיסמה מודפסת, טענה מושמעת, והאמירה הקצרה נחתמת ב"נקודה!"
סיסמאות ואמירות נחרצות נפוצות בשפה הדבורה, ואכן אפשר לשמוע לעתים קרובות את אותה "נקודה!" נאמרת בסוף המשפט, שהוא לרוב משפט הצהרתי, נחרץ, דעתני ובוודאי כזה אין בו רצון או כוונה לעודד שיחה, מענה או תגובה. הפטרת "נקודה!" – תמיד בהדגשה שמוצדק לייצג אותה כאן בסימן קריאה – מסמנת סגירה, סוף פסוק, ובעיקר הצבת האמירה כדבר האחרון שיש לומר בעניין שעל הפרק, או הטחה של קביעה מוחלטת שאין לערער עליה. באנגלית אמריקנית אנחנו מכירים את "period" בתפקיד דומה, כש-"period" הוא אכן שמו של סימן הפיסוק המיוצג על ידי ".".
בעברית הישראלית, השימוש נעשה מוקצן עוד יותר כשאמירות מוצגות כאותיות כתובת. או-אז, המימוש הגראפי של התופעה הוא פשוט כך: נקודה אדומה, על פי רוב מעט שמנה ממה שצריך ביחס לאותיות שהיא חותמת. הנקודה האדומה מייצגת את האמירה "נקודה!", ולכן יש מקום לחשוב על מעמדה של אותה נקודה אדומה גדולה. היא אינה סימן פיסוק. היא אינה אות. היא יותר ממלה, ובעצם אפשר להשוות אותה לאימוג'י, שמובנו ברור לכל מי שעינו פקוחה. והאימוג'ים, בכלל, דומים מאוד להירוגליפים: הם סימנים גראפיים המייצגים רעיון, מחשבה, עמדה נפשית, פריט מוחשי במציאות ועוד. כך אפשר היום לדבר על הנקודה האדומה כעל הירוגליף עברי מבוסס היטב. הופעתו בסוף משפט קצר מסמנת את המשפט כולו ומאפיינת אותו כאמירה נחרצת, סופית, כטענה מוחלטת בוויכוח שלא אמור להימשך, כקביעה שעל אמיתותה אין רצון, כוונה ואולי גם אפשרות להתווכח.
מעניין לשים לב היכן הנקודה האדומה אינה מופיעה. היא אינה מופיעה בסופם של משפטים שמציגים מידע נכון באורח ודאי, וגם לא בסופן של פקודות רשמיות במחנות צבא או במשרדי ממשלה. לנקודה האדומה יש פונקציה פולמית, ואף גוון ברור של סתימת פיו של כל מי שהיה מעלה בדעתו להגיב על הדברים או לערער עליהם. בבחינת "זה מה שאמרתי, ואתם תשתקו". יש לכן הבדל בין שני סמלים גראפיים: סימן הקריאה, "!" והנקודה האדומה. סימן הקריאה מביע מגוון גדול רגשות, עמדות והתייחסויות, והוא גם עובר תהליך של שחיקה, הניכר בצורך שכותבים רבים רואים להכפיל אותו שלוש וארבע פעמים, במאמץ לשקף רגש קיצוני, התלהבות פרועה, תדהמה אדירה וכדומה – בעידן שבו רגשות מתונים יותר נדחקים ואינם זוכים לקשב בחלל הציבורי.
לנקודה האדומה, לעומת זאת, יש תפקיד צר ומוגדר יותר, והיא מופיעה בטקסטים מסוגים מסוימים בלבד. כסימן דפוס היא נוטה להיות גדולה מדי, כנקודה היא שמנה ובוטה, וצבעה בולט, כמעט תמיד אדום. התחביר שלה דורש בדיקה שיטתית, אך הקווים שהעליתי כאן הם התחלה אפשרית לבירור הזה, שידרוש איסוף של דוגמאות רבות ואפיון של התפקידים שלה, של המשפטים שהיא מופיעה בהם ושל ההקשרים שבהם משפטים המסתיימים בה פועלים. מבט קצר לאחור אל האנגלית מגלה שהנקודה האדומה הישראלית כבר שונה במידה מובהקת מ"period!" (גם בתוספת סימן הקריאה), ושהיא מנהלת קריירה עצמאית, עברית בתכלית.
ובכל זאת, נדמה שגם הנקודה האדומה שלנו עוברת שחיקה. אפילו היא. בתרבות שבה "טרנדים" הופכים לסטנדרט ועד מהרה גם לחובה, נעשה שימוש יתר בכל מה שנחשב למוצלח ברגע מסוים, מסיבה אמיתית או בדיונית. וכזה הוא גם גורלה של הנקודה האדומה. מאחר שהיא מופיעה באינספור מקומות, יתכן מאוד שהעין שלנו רואה רק אותה, רואה אותה בלי לראות, ובוודאי בלי לקרוא את מה שבא לפניה, את המלים שהיא אמורה לארוז ביחד לכדי אמירה בעלת אפקט דורסני ומוחלט. העין שלי, לפחות, רואה אותיות ומלים ובסופן נקודה אדומה, וכל הטקסט – גם בלי לקרוא אותו – מסווג כצעקה שיווקית פוליטית מהסוג שראינו כבר אלפי פעמים. אם יימשך השימוש בנקודה האדומה באופן הזה, היא תהפוך לסימן לאמירה שאפשר ואף רצוי לוותר עליה, שבוודאי אין טעם להתעסק בה, גם בגלל תוכנה הריק וגם בגלל האלימות שבה היא משוגרת אלינו. גם זאת משמעות וגם זה תחביר.
עץ הדעת הנצחי
ג'ונארדון גאנריהאם למכלול הידע שלנו יש מבנה אחד? גישה עתיקה ומרתקת מציעה צורה...
X 6 דקות