רגע לפני שנטבע בפייק ניוז ובתאוריות קונספירציה, על עידן המידע לפנות את מקומו לעידן המוניטין
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
יש פרדוקס של ידע שמשחק תפקיד מרכזי בדמוקרטיות הליברליות לנו, שמתאפיינות בקישוריות-על. ומדובר בפרדוקס שלרוב אינו מוערך במידה הראויה: ככל שמידע רב יותר מסתובב, כך אנחנו מסתמכים יותר על מה שמכונים אמצעי המוניטין שלנו כדי להעריך את המידע. הסיבה שמדובר בפרדוקס היא שהגישה האדירה שיש לנו כיום למידע ולידע, אינה מעצימה אותנו ואף אינה מעניקה לנו את היכולת להיות יותר אוטונומיים מבחינת קוגניטיבית. להפך, היא הופכת אותנו לתלויים יותר בשיפוטים ובהערכות של אנשים אחרים ביחס למידע.
האופן שבו סמכות הידע מובנית כיום, גורמת לנו להיות תלויים בשיפוטים מוטים-בהכרח של אחרים, שאת רובם איננו מכירים כלל
כלומר, אנחנו חווים שינוי פרדיגמה יסודי במערכת היחסים שלנו עם ידע. מ"עידן המידע", אנו נעים כעת לעבר "עידן המוניטין", שבו המידע יהיה בעל ערך רק אם הוא כבר מסונן, מוערך ומלווה בהערות ופרשנויות של אחרים. לאור זאת,המוניטין הפך כיום לעמוד התווך של האינטליגנציה הקולקטיבית שלנו. המוניטין הוא השומר הניצב בשער הידע, ואילו המפתחות לשער מוחזקים בידי אחרים. האופן שבו סמכות הידע מובנית כיום, גורמת לנו להיות תלויים בשיפוטים מוטים-בהכרח של אחרים, שאת רובם איננו מכירים כלל.
אתן לכם דוגמאות אחדות לפרדוקס הזה. אם שואלים אתכם מדוע אתם מאמינים שמתרחשים שינויים גדולים באקלים, ושהם עלולים להזיק דרמטית לחיים העתידיים בכדור הארץ, התשובה הסבירה ביותר שבוודאי תתנו היא שאתם סומכים על המוניטין של מקורות המידע שאליהם אתם נוהגים לפנות כדי לקבל מידע על מצבו של כדור הארץ. בתסריט האופטימי ביותר, אתם סומכים על שמו הטוב של המחקר המדעי ומאמינים שביקורת-עמיתים היא דרך הגיונית לסנן את "האמיתות" מההשערות המופרכות ומה"בולשיט" המוחלט ביחס לטבע. בתסריט הממוצע, אתם סומכים על עיתונים, כתבי עת וערוצי טלוויזיה שמקדמים עמדה פוליטית שתומכת במחקר מדעי, שיסכמו עבורכם את הממצאים. במקרה השני, אתם רחוקים בשתי דרגות מן המקורות: אתם נותנים אמון באמונם של אחרים במדע מכובד.
או קחו למשל את האמת שאין עליה מחלוקת, שעסקתי בה באריכות במקום אחר: אחת מתאוריות הקונספירציה הידועות לשמצה ביותר היא שאיש לא צעד על הירח ב-1969, ושכל תוכנית "אפולו" כולה (כולל שש נחיתות על הירח בין 1969 ו-1982) לא הייתה אלא זיוף מבוים. מי שהחל להפיץ את תאוריית הקונספירציה הזאת היה ביל קייזינג (Kaysing), שעבד בתחום הפרסום של חברת Rocketdyne – שם ייצרו את מנועי הרקטה Saturn V עבור פרויקט אפולו. ב-1976 קייזינג פרסם ספר – במימונו העצמי – "We Never Went to the Moon: America’s $30 Billion Swindle" ("מעולם לא הגענו לירח: ההונאה של אמריקה בעלות של 30 מיליארד דולר"). לאחר הפרסום, צמחה תנועה של מטילי ספק שהחלה לאסוף ראיות להונאה כביכול.
לפי ה-Flat Earth Society, אחת הקבוצות שעדיין מכחישה את העובדות, הנחיתות על הירח בוימו על ידי הוליווד בסיוע וולט דיסני ובניהול אמנותי של סטנלי קובריק. רוב ה"הוכחות" שהם מציגים מבוססות על מה שנראה כניתוח מדויק של תצלומים מהנחיתות השונות על הירח. הזוויות של הצל אינן תואמות את האור, דגל ארצות הברית מתנפנף על אף שבירח אין רוח, סימני העקבות מדויקים מדי ושמורים מדי בקרקע שבה אין לחות. וכן: האם אין זה חשוב שתכנית שעבדו בה יותר מ-400 אלף איש במשך שש שנים נסגרה באופן פתאומי? וכן הלאה.
אם אני שואלת את עצמי על סמך איזה בסיס עובדתי אני מאמינה שהייתה נחיתה על הירח, אני חייבת להודות שהראיות שבידי דלות למדי, ושמעולם לא השקעתי שנייה בניסיון להפריך את ראיות-הנגד שנצברו על ידי אנשי תאוריות הקונספירציה הללו
רובם הגדול של בני-האדם שהיינו מחשיבים כהגיוניים וסבירים (ובכללם אני) יבטלו את הטענות הללו ופשוט יצחקו על עצם האבסורד שבהנחה (על אף שהתקבלו תגובות רציניות ומתועדות מצד נאס"א לטענות הללו). יחד עם זאת, אם אני שואלת את עצמי על סמך איזה בסיס עובדתי אני מאמינה שהייתה נחיתה על הירח, אני חייבת להודות שהראיות שבידי דלות למדי, ושמעולם לא השקעתי שנייה בניסיון להפריך את ראיות-הנגד שנצברו על ידי אנשי תאוריות הקונספירציה הללו. מה שאני יודעת אישית על העובדות הוא תערובת של זיכרונות ילדות בלולים, חדשות מהטלוויזיה בשחור לבן, וכבוד שאני רוחשת למה שהוריי אמרו לי על הנחיתה בשנים שלאחר מכן. ובכל זאת, האיכות של הראיות הללו – שכולן מיד שנייה וללא אישוש מצדי – אינה גורמת לי להסס ביחס לאמת של מה שאני מאמינה בנושא.
הסיבות לכך שאני מאמינה שהנחיתה על הירח אכן התרחשה עמוקות הרבה יותר מן הראיות שאני יכולה לאסוף ולבדוק בעצמי ביחס לאירוע עצמו. באותן שנים, האמנו שדמוקרטיה כמו הדמוקרטיה האמריקנית תהיה בעלת מוניטין מוצדק באשר לכנות שלה. ללא שיפוט מעריך ביחס למידת האמינות של מקור מידע, אותו מידע הוא למעשה חסר תועלת.
שינוי הפרדיגמה מעידן המידע לעידן המוניטין חייב גם הוא להילקח בחשבון כשאנחנו מתגוננים מפני "פייק ניוז" וטכניקות של מידע שגוי ודיסאינפורמציה למיניהן, שמתרבות ומתפשטות בחברות של ימינו. מה שאזרחים בוגרים של העידן הדיגיטלי אמורים להיות מיומנים בו אינו איתור ואישר האמיתות של החדשות. אזרחים כאלו צריכים להיות מיומנים בשחזור מסלול המוניטין של המידע המדובר, ועליהם להיות מסוגלים להעריך את הכוונות של מי שהפיצו אותו, וגם לגלות את האג'נדות של אותן רשויות שהעניקו למידע אמינות.
כל אימת שאנו ניצבים מול ההחלטה לקבל או לדחות מידע חדש, עלינו לשאול את עצמנו: "מנין הוא מגיע? האם למקור יש מוניטין טובים? מי הסמכויות או הרשויות שמאמינות בכך? מה הסיבות שלי לקבל על עצמי את הסמכות שלהן?"
כל אימת שאנו ניצבים מול ההחלטה לקבל או לדחות מידע חדש, עלינו לשאול את עצמנו: "מנין הוא מגיע? האם למקור יש מוניטין טובים? מי הסמכויות או הרשויות שמאמינות בכך? מה הסיבות שלי לקבל על עצמי את הסמכות שלהן?" שאלות כאלה יעזרו לנו לתפוש את המציאות טוב יותר מכל ניסיון לבדוק ישירות את אמינות המידע. במערכת המתמחה ביצירת ידע, אין כל טעם לנסות לחקור בעצמנו, למשל, את הקורלציה האפשרית בין חיסונים ובין אוטיזם. זה יהיה בזבוז זמן, וקרוב לוודאי שהמסקנות שלנו לא יהיו מדויקות. בעידן המוניטין, ההערכות הביקורתיות שלנו צריכות להיות מופנות לא לתוכן המידע אלא דווקא לרשת החברתית של היחסים שעיצבו את התוכן ונתנו לו "דירוג" – מוצדק או לא מוצדק – במערכת הידע שלנו.
היכולות החדשות הללו הן מעין אפיסטמולוגיה מסדר שני. הן מכינות אותנו לתהות על המוניטין של מקור מידע ולהעריך את המוניטין הללו. פילוסופים ומורים צריכים לעצב את ההרגלים הללו למען הדורות הבאים.
לפי ספרו של פרדריק האייק (Hayek), "חוק, חקיקה וחירות", משנת 1973, "הציוויליזציה נשענת על העובדה שכולנו מרוויחים מִיֶדע שאין לנו". עולם מקוון ומתורבת יכול להתקיים רק אם בני-אדם ידעו כיצד להעריך באורח ביקורתי את המוניטין של מקורות המידע, ויהיו מסוגלים להעצים את הידע שלהם על ידי כך שהם ידעו להעריך נכונה את ה"דירוג" החברתי של כל מידע שנכנס לשדה הקוגניטיבי שלהם.
גלוריה אוריג'י היא פילוסופית איטלקייה וחוקרת בכירה ב-CNRS, המרחק הצרפתי הלאומי למחקר מדעי, בפריס. ספרה האחרון הוא "Reputation: What It Is and Why It Matters", משנת 2017.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תמונה ראשית: שלט על תיבה שנועדה לפריטי מידע. תצלום: רומן קראפט, unsplash.com
Photo by Roman Kraft on Unsplash
תגובות פייסבוק
סוג של מלה
מלים לא חסרות. אוצר הוא מלים הוא חלק מהשפה. אוצר המלים נוטה להיות גמיש ומשתנה, מלים מסתפחות אליו, מלים משנות משמעות, מתמקמות בצירופים חדשים וגם נשמטות מן השימוש ובסופו של דבר נעלמות. אך מלים לעולם לא חסרות. לפי הגדרה, המצאי ״מספיק״ כפי שאברי הגוף ״מספיקים״ לצורך תפקודו. כפי שתופעות מזג האוויר ״מספיקות״, כיוון שהן קיימות ובבואנו לתאר את המטאורולוגיה כחלק מתיאור כדור הארץ, הן מה שיש.
ובכל זאת, בשונה ממזג האוויר או משכבות סלע, השפה היא תופעה אנושית. כתופעת טבע היא חלק מטבעה של הקבוצה האנושית שבמסגרתה מתקיימת השפה הספציפית – אנגלית, עברית, קירגיזית, גאורגית, סווהילית או יוונית קלאסית. פיתוי ותיק וידוע בכל הנוגע למחשבה על שפות ואפיון של דובריהן הוא לנסות למפות כיצד אוצר המלים משקף את הדוברים, את הקבוצה שהם משתייכים אליה. למשל, ריבוי מונחים המתארים סוגים של שלג מיוחס לעמים החיים באזורים הארקטיים ושפע של מונחים הקשורים לגמלים אמורים לומר לנו משהו על החיים בחצי האי ערב לפני העידן המודרני. מיפוי כזה, מעבר לרמה הבנאלית, המובנת מאליה, הוא עניין מורכב, מתעתע ולא פעם גם מפוקפק. וקשה אף יותר הוא לנסות לטעון שהיעדרו של מונח מסוים מעיד באיזשהו אופן על דוברי השפה ש״חסרה״ את אותו מונח.
כי מהו אותו ״חסר״? איך אפשר לומר שבשפה ״חסר״ מונח, שהיא ״זקוקה״ למלה שאין בה? האמת היא שחסר כזה מתעורר בתרגום. בין אם מדובר בתרגום של טקסט ובין אם בתרגום המתרחש בתודעה, כשאנו קולטים תוכן בשפה זרה וחושבים עליו בשפה שלנו, אנחנו יכולים להישאר במצב של תמיהה: ״איך נאמר את זה בעברית?״ צורך כזה מתעורר באורח אורגני כאשר יש עלינו לחץ חוזר ורחב מצד מלים וביטויים, דרכי התבטאות ותכנים בשפה זרה, וגדול הפיתוי להעתיק את הדברים לשפתנו, כלומר לעברית.
דוגמה טובה היא המלה האנגלית kind, במובן הנוגע למזגו של אדם, לדרך התנהגות. אפשר לומר בפירוש: אין לה מקבילה עברית. בעברית ״חסרה״ מלה שתביע את kind האנגלית. מדובר באחת המלים שמשתייכות לקבוצת ״אימת המתרגמים״, כלומר מלים שמתרגמים מעדיפים לא להיתקל בהן. העניין נעשה חמור ומציק במיוחד לאור התפוצה הגדולה של kind באנגלית, וקיומה הטבעי והנוח בשפע של הקשרים.
מה נאמר בעברית? רשימת המועמדות להקטין את הכישלון שלנו לומר kind בעברית ארוכה, והיא מונה בין היתר את ״אדיב״, ״מסביר פנים״, ״מיטיב״, ״נוח״, ״מנומס״, ״טוב לב״, ״ידידותי״, ״נדיב״ וגם ״נעים״. אף אחת מהן לא מתאימה היטב, אף אחת מהן לא מעבירה את הדבר המובן מאליו לכל דוברי השפה האנגלית, וגם ברור שאף אחת מהן אינה מביאה איתה נוכחות שלמה – סמנטית, דקדוקית, תרבותית וגם אתית – כפי שיש ל-kind.
ואין מדובר במלה שולית, בחידוש שבא לעולם במקרה או כתוצאה מגחמה. Kind היא מן המלים העתיקות ביותר בשפה האנגלית ושורשיה מגיעים הרבה מעבר לאנגלית, ונטועים בימים פרהיסטוריים. במקור, המובן שלה קשור לרעיונות בדבר השתייכות על פי סוג (גזע, טבע ודור) והיא נוגעת למהות המשותפת המוטבעת בפרטים המשתייכים לקבוצה – מכאן גם kindכ״ילד״ בגרמנית. מכאן קצרה הדרך לזיהוי הקבוצה על פי תכונותיה, לסיווג ולהתייחסות לסוג ולמה שמגדיר את הסוג הספציפי. וכך, כשם תואר, kind מציינת בקלות את מה שטבעי, את מה שמולד ובסיסי. ונראה כי הביטוי החופשי, הבסיסי, של הטבע של אדם הוא ביטוי ה-kind שלו, וכך קצרה הדרך לזיהוי בין טבעו הטוב – הרצוי, המקווה, המונח כמובן מאליו או זה ששואפים לו – ובין ההתגלמות ההתנהגותית שלו. התוצאה היא שכל מה שטוב ורצוי, מתאים, מקובל ונאה בהתנהגות האנושית מוצא מחסה חמים ונוח תחת המטרייה העתיקה, הגדולה, של המונח kind.
חשוב לזכור כי לקסיקון של שפה אינו רשימה של פריטים. מלים מייצגות שושלות של משמעות ותרבות, של הקשרים, של מסלול חיים שנמשך על פני דורות רבים בחייה של הלשון, ויש בהן הנושאות מטען מכובד במיוחד של דנ״א לשוני. המלה האנגלית kind היא בהחלט כזאת. לכן יש בסיס לטענה שתרגום הוא פעולה בלתי אפשרית, הרי אין דרך להעביר את המטען הגנטי הזה דרך תרגום. וכל ניסיון ליצור מלה עברית שתתאים לצורך תרגום, יהיה חסר ולוקה. מלים אינם מתקיימות לבד, הן חלק מרשת סבוכה, בזמן ובמרחב. בדיוק כמו יצורים ביולוגיים במארג החיים. ובאשר להשערות שיכולות לעלות בלבנו על המשמעות של ״היעדרה״ של ״מקבילה״ ל-kind האנגלית, זהו עניין חשוב אתית, חברתית והתנהגותית, אך הוא חורג מהדיון הלשוני.
הלך עורב אצל שימפנזה
אליסון גוֹפְּניקהאדם הוא יצור מוצלח למדי. אך האם הוא מסוגל להיות צנוע וישר...
X 10 דקות
לשנות את אירופה, עכשיו
תומא פִּיקֶטִיתוך שנים ספורות נסקו שיעורי ההצבעה לימין הקיצוני בצרפת מ-15% ל-30%, וכעת...
X 4 דקות