אדם סמית ידע שהעשירים ובעלי הכוח אינם מאושרים יותר וגם אינם נעלים מוסרית, וחשב שסימפתיה כלפיהם היא רגש מסוכן ומזיק
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
בספרו "תאוריה של הרגשות המוסריים" (Theory of Moral Sentiments) משנת 1759, אדם סמית פיתח תאוריה של פסיכולוגיה שהתבססה של "סימפתיה" והתוותה דרך לחיות על יסוד "היגיון ופילוסופיה". הרעיונות הללו לא רק מקעקעים את הסטראוטיפ (שגם כך מתעמעם והולך) של סמית כחלוץ מדיניות השוק החופשי, אלא מאתגרים אחדים מהרעיונות היקרים ללבנו ביותר בנוגע למקורות האושר.
"תאוריה של הרגשות המוסריים", שראה אור 17 שנה לפני "עושר העמים" (משנת 1776), מתחיל בדחייה של הרעיון לפיו בני האדם מוּנעים בעיקרו של דבר מתוך אינטרס אישי. "אף אם נניח שהאדם אנוכי, ישנם בעליל עקרונות מסוימים בטבע שלו שגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים", מצהיר סמית. אנחנו מוּנעים לא פעם, ואף נשלטים, על ידי המעורבות הרגשית שלנו ברעיונות שיש לנו ביחס לאנשים אחרים, עניין שסמית מכנה בשם "סימפתיה" (sympathy).
קל לטעות בהבנת כוונתו של סמית. אם ננתח את האטימולוגיה של המלה "סימפתיה",, נגלה שיש לה שורשים יווניים שמשמעותם "להרגיש עם". בדיבור היומיומי שלנו, אנו מתייחסים לרוב לסימפתיה כאל תהליך שמונע על ידי רגש. בספרו, Against Empathy: The Case for Rational Compassion ("נגד סימפתיה: טיעונים לטובת חמלה רציונלית") משנת 2016, הפסיכולוג פול בלום (Bloom) מצטט פעמים רבות את "הרגשות המוסריים" של סמית, וטוען שכשהוא משתמש במונח "סימפתיה" כוונתו למה שבלום עצמו מכנה "אמפתיה": "להרגיש את הכאב וההנאה של אחרים". אך לא לכך סמית מתכוון.
אין לנו גישה למה שאנשים אחרים מרגישים. במקום זאת, אנחנו מדמיינים מה אנשים אחרים בוודאי מרגישים, או ליתר דיוק מה אנחנו היינו מרגישים לו היינו במקומם
סמית האמין שסימפתיה היא בלתי נפרדת מן הדמיון ומפעולת החשיבה ההגיונית. אין לנו גישה למה שאנשים אחרים מרגישים. במקום זאת, אנחנו מדמיינים מה אנשים אחרים בוודאי מרגישים, או ליתר דיוק מה אנחנו היינו מרגישים לו היינו במקומם. תחשבו על אם השומעת את בכיו של פעוט חולה. התינוק "מרגיש רק את אי-הנוחות של הרגע הנוכחי". האם, לעומת זאת, אינה סובלת רק מהכאב שהיא מאמינה שהתינוק מרגיש, אלא גם מ"תוצאות לא ידועות של ההפרעה שלו". היא לא רק מרגישה סימפתיה כלפי הילד שלה אלא גם מזדהה עם "דמות הסבל והמצוקה שלו", שנוצרה בדמיונה ובהיסקיה ביחס לעתיד.
מזה דורות חוקרים מנסים ליישב בין הדגש של סמית על סימפתיה ב"תאוריה של הרגשות המוסריים" ובין מה שנראה כתמיכתו באנוכיות ב"עושר העמים". אלא ש"תאוריה של הרגשות המוסריים" מציג פרדוקס משלו. בעוד שסמית טען שסימפתיה היא מפתח לחיים הפסיכולוגיים שלנו, הוא גם הזהיר שהיא מקור לאמונות תפלות, לאי-שוויון פוליטי וכלכלי ולסבל מתמשך.
סימפתיה מביאה אותנו לעתים קרובות להרגיש ולפעול בדרכים שמפחיתות את חירותנו ואת אושרנו. אנחנו מרגישים סימפתיה כלפי המתים: אנחנו מדמיינים כמה אומללים היינו אילו נמנעו מאיתנו הנאות החיים. סמית טוען שהאמונה בעולם הבא עולה מתוך "אשליית הדמיון" הזאת, שמעוררת סימפתיה כלפי אלו שאינם סובלים עוד.
אדם סמית חשב שאנחנו מדמיינים את האושר שהעשירים ורבי העוצמה נהנים ממנו: האושר המדומיין כל כך מבוסס בקרבנו, שאנחנו אף מאמינים שהוא מגיע להם ומצרים על כל פגיעה שהם סובלים, על אף שאנו חשים אדישות נוכח סבלם של העניים
הוא מזהיר שאנו טועים באורח דומה כשאנחנו חושבים על העשירים ורבי העוצמה. אנחנו מדמיינים את האושר שהם נהנים ממנו. האושר המדומיין כל כך מבוסס בקרבנו, שאנחנו אף מאמינים שהוא מגיע להם. אנחנו מצרים על כל פגיעה שהם סובלים, על אף שאנו חשים אדישות נוכח סבלם של העניים. המחשבה על חייהם אינה גורמת לנו כל אושר שנגזר מכך שאנו מדמיינים אותם.
אך לטענת סמית, העשירים ורבי העוצמה אינם מאושרים יותר וגם אינם עליונים מוסרית על אנשים אחרים. לעתים קרובות הם אומללים ורשעים. והם עושים שימוש באשליות שלנו ביחס אליהם כדי להצדיק את הפריבילגיות שלהם. אליטות מפיקות תועלת מאי-שוויון בעושר ובכוח בחברה שלנו כיוון שהתבנית הבסיסית של החיים הרגשיים שלנו, הסימפתיה, גורמת לנו להזדהות עם מי שמדכאים אותנו.
הסימפתיה דוחפת אותנו לשאפתנות וגם לאמונות תפלות ולדיכוי. סמית הזמין את קוראיו להרהר ב"בנו של אדם עני, שההשגחה בזעמה העניקה לו שאפתנות". אדם כזה חש סימפתיה כלפי העשירים ורבי העוצמה, והוא עובד קשה כדי להפוך להיות כמוהם. הוא מקריב את מה שסמית מכנה "האושר האמיתי בחיים", שמהותו "נוחות של הגוף ושלווה של הנפש". הוא מאמלל את עצמו בניסיון לחקות את העשירים, שאינם מאושרים בעצמם.
יש אלטרנטיבה
סמית טוען שאנחנו יכולים להשתחרר מן הסימפתיה על ידי אימוץ "רציונליות" ו"פילוסופיה". הוא אינו מגדיר את המונחים הללו בשום מקום בספרו "תאוריה של הרגשות המוסריים". אך מעקב זהיר אחר האופן שבו הוא משתמש בהם לאורך הספר, מגלה שהם ככל הנראה מתייחסים לדרך של חשיבה ושל חיים שמפריכה את האשליות שיוצרת הסימפתיה.
הדרך הזאת דורשת תכונות אופי, מעלות "מוצקות" של איפוק, ספקנות וצלילות. התכונות הללו, שסמית מכנה "גדולות ונוראות", גורמות לבני-אדם שחיים באורח פילוסופי להיראות בעיני אחרים לא ידידותיים, משעממים וחמוּרים. "פילוסוף הוא חברה טובה רק לפילוסוף אחר", העיר סמית. פיתוח תכונות של "היגיון ותובנה", על אף שהוא "מועיל לעצמנו", כדברי סמית, עלול לגרום לנו להזניח תכונות כגון אנושיות, צדק, נדיבות ורוח ציבורית – שיש בהן תועלת לחברינו ולשכנינו.
מה שמטריד אף יותר מכך הוא שאם חברינו ושכנינו מקבלים את הנורמות התרבויות המבוססות של האשליות הרוחניות, הפוליטיות והכלכליות שנגרמות על ידי הסימפתיה, סביר שהם יראו את הפנייה שלנו לפילוסופיה כהתקפה על אמונותיהם היקרות להם ביותר. פילוסופים עלולים להיראות כאויבי הסדר החברתי המבוסס על סימפתיה.
החיים הכלכליים, לפחות כפי שהם קיימים בחברה שלנו, תלויים בכך שבני אדם יהיו שאפתנים, ישגו באשליות ויהיו אומללים
סמית עצמו מסתייג מן המסקנות הרדיקליות של הניתוח שלו. לאחר שהוא מתאר את אומללות "בנו של האיש העני", הוא מגיע למסקנה שטוב שהסימפתיה משלה אותנו, שכן "ההטעיה הזאת... גורמת לעבודה היצרנית של המין האנושי להיות בתנועה מתמדת". החיים הכלכליים, לפחות כפי שהם קיימים בחברה שלנו, תלויים בכך שבני אדם יהיו שאפתנים, ישגו באשליות ויהיו אומללים. באופן דומה, סמית טוען שהאמונה בחיים שלאחר המוות "אף כי היא פוגעת בפרט ומענה אותו, היא שומרת על החברה ומגוננת עליה". מוטב לפילוסופים, אלא אם הם תומכים במהפכה, לשמור לעצמם את התובנות שהם מגיעים אליהן.
בעוד שנראה כי הפילוסופיה היא נחלתו הטבעית של מיעוט, כל אחד יכול לזכות להצצה אליה אם הוא נופל למשכב בגלל מחלה או לוקה בדיכאון. סמית טוען שכשהאנרגיות החיוניות שלנו נחלשות, גם הסימפתיה שלנו פוחתת, ומאפשרת ל"פילוסופיה מרת-המזג" לגלות לנו שרוב הפרויקטים המרכזיים לחיינו אינם מבוססים אלא על ההנאות המדומיינות מבית היוצר של הסימפתיה. כשבוחנים אותן ב"אור פילוסופי ומופשט", רכילות על העשירים ורבי העוצמה, או השאיפה להתקדמות כלכלית, אינן נראות עוד כבעלות משמעות. יחד עם זאת, רוב בני האדם שוכחים את הלקח הזה מיד כשהם מחלימים, ושבים לרדוף אחר הנאות שאינן אלא אשליה ריקה.
לעתים קרובות אנו טועים לחשוב שאנחנו למעשה אנשים אחרים, או לחשוב שהמתים הם החיים, או שחולי הוא בריאות
בחירתנו לראות את העולם כפי שהוא בשעה שאנו חולים עלולה להיראות אבסורדית. אלא שהניתוח של סמית ביחס לסימפתיה ולפילוסופיה ב"תאוריה של הרגשות המוסריים", אומר לנו שלעתים קרובות אנו טועים לחשוב שאנחנו למעשה אנשים אחרים, או לחשוב שהמתים הם החיים, או שחולי הוא בריאות. אכן, יתכן שחוויית העולם שלנו חולה, ושהמרפא לכך הוא החיים הפילוסופיים.
תגובות פייסבוק
בְּסוֹפֵנוּ
תמר וייס-גבאיתריסר פעמים בשנה בא העצב אל הנערות, והיה עצב קשה ולעוס מפני...
X 2 דקות
לא סִפְרתי
לרגע היה נדמה שבעידן המתקדם, המתוחכם והטכנולוגי שהאיר עלינו, המונח ״סִפְרתי״ ישרוד. הוא ניצב כניגוד ל״אנלוגי״ והיו מי שצפו לו קריירה גדולה. אבל זה היה בסביבות שנות השמונים של המאה שעברה ומאז נשטפנו בזרם דיגיטלי בלתי פוסק, עד כי ״דיגיטלי״ הפך להיות המונח השולט.
״דיגיטלי״, כלומר ״ספרתי״, מתייחס למערכות אלקטרוניות שפועלות על בסיס מדרגות מתח קבועות מראש, ובעיקר הכוונה כיום לתחום המחשוב, כשרמת מתח אחת מייצגת את הספרה ״0״ ורמה אחרת את הספרה ״1״. ״אנלוגי״, לעומת זאת, מתייחס למערכות שפועלות על פי ערכים רציפים, המיוצגים כך שערכם מוצג באמצעות מחט על תחום המחולק לשנתות. הדוגמה הפשוטה והמוכרת היא בתחום השעונים: השעונים של פעם, אלו שהיינו מותחים ידנית, הורו על שעה בערכים רציפים, ומחוגי השעון הצביעו על מקום על פני מעגל, ואפילו השלו אותנו שהם נעים באורח חלק. שעונים דיגיטליים, לעומת זאת, שנוכחותם בשוק בולטת מאז שנות ה-70 של המאה שעברה, הורו על שעה במונחים של ספרות: ״12:34״, וגם ייצגו את הזמן בתצוגה של ספרות, כלומר ספרתית.
לספר את הדברים האלו היום גובל בעיסוק בהיסטוריה. וגם מבחינת המונחים דומה שעבר עידן. אם נראה היה ששני התארים, ״ספרתי״ ו״אנלוגי״ יחלקו ביניהם את התחום באיזון עברי-לועזי, הרי שהיום אין ספק ש״דיגיטלי״ הדיח כמעט כליל את ״ספרתי״, בוודאי במציאות הלשונית היומיומית. את ״ספרתי״ אנו עוד מוצאים בטקסטים מלוטשים, טכניים, וכן במה שנראה כמאמצים מופגנים של מתרגמים לדבוק במונח העברי היפה, המדויק והפשוט. בחומרי לימוד, בחוברות הסבר למכשירים מהסוג היותר מתוחכם, בכתיבה מושקעת על הנדסה ובשמות של קורסים אקדמיים כגון ״מערכות ספרתיות״, עוד שורד ״ספרתי״ ומקבל הנשמה מפה לפה מצד מי שמנסים להצילו משקיעה סופית.
בינתיים, ״דיגיטלי״, גם על סף ניצחונו הצפוי, אינו נח על זרי הדפנה. לאחרונה הופיע בעברית המונח ״דיגיטל״, כשם עצם. אין הכוונה לחברת המחשבים האמריקנית הגדולה שפעלה משנות ה-60 ועד ראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, Digital Equipment Corporation, שנודעה בעברית כ״דיגיטל״ (כך דווקא, על דרך הגרמנית, ולא ״דיג׳יטל״ לפי המקור האנגלי). ״דיגיטל״ במובן הזה היה שם פרטי, והחברה חדלה להתקיים מזמן. ה״דיגיטל״ שהופיע לאחרונה הוא כאמור שם עצם, כמעט גנרי, כלומר במשמעות כללית מאוד.
בימינו, ״דיגיטל״ מציין בעיקר מחלקה או צוות בתוך ארגון. ה״דיגיטל״ בארגון אחראי על הנוכחות של הארגון ומותגיו בסביבה האינטרנטית, במקומות השונים שבהם גורמים מסחריים מנסים להיות נוכחים כדי לזכות בפרסום ובהשפעה תדמיתית. אות ועדות לכך הם משפטים מהסוג ״הדיגיטל צריכים להחליט מתי להעלות את הפוסט״, כלומר – מדובר בקבוצת אנשים שמרכיבים את הגוף הארגוני המכונה ״הדיגיטל״. בנוסף לכך ״דיגיטל״ ובפרט ״הדיגיטל״, בביטויים כמו ״עידן הדיגיטל״, ״טכנולוגיות הדיגיטל״ וכדומה, אינו מתייחס לתכונות הנדסיות-אלקטרוניות של רמות מתח וייצוגן כסמלים לוגיים או כמדידה, אלא שמובנו, כללי ומעט ערטילאי, חופף במידה רבה את ״אינטרנט״, כלומר ״עידן האינטרנט״ ו״טכנולוגיות אינטרנט״.
מבחינת הלשון, קרה כאן דבר מעניין. נראה שחדירת ״דיגיטלי״ – שדוחק את ״ספרתי״ ככל הנראה באורח סופי – רחבה דיה כך שנוצר גם שם העצם ״דיגיטל״. אפשר וצריך לראות בכך תהליך פנים-לשוני של העברית העכשווית. הדבר קורה לא פעם: מונח לועזי נכנס לשפה, מאומץ על ידי דובריה, ולידו, באמצעות תהליכי גזירה שונים, נוצרים מונחים חדשים בעברית. מקורם של מונחים כאלו הוא אמנם לועזי, אבל התבססותם במרקם הלשוני היא עברית בתכלית. מי שמלינים על השפעות לועזיות על העברית נוטים להזניח את העובדה שזרעים לועזיים עוברים תהליכים עבריים ומנביטים מלים עבריות חדשות, הגם שהללו נראות לועזיות. והרי ככל הידוע לי אין באנגלית ״digital״ במובן של שם העצם ״דיגיטל״ העברי.
עניין היידוע, כלומר תפוצתו הברורה של הצירוף ״ה-דיגיטל״, אמנם ראויה לדיון נפרד, שעוד יבוא, אבל יועיל להזכיר כאן שה׳ הידיעה במקרה הזה מצביעה על כך שלכל ארגון וחברה מסחרית טבעי שתהיה להם ״מחלקת דיגיטל״, כחלק בלתי נפרד מהמסגרת הארגונית הכוללת. סימנים לעידן שאנו חיים בו, ושהעברית מיטיבה להסתגל אליו, גם בעזרת יבוא לועזי.
כואבת להם המדינה
גארי גרינברגעל החיים, החירות, והחתירה אחר אומללות קולקטיבית: מה קורה לנו כשהדימוי העצמי...
X 17 דקות