גברים צעירים נוטים במיוחד פָנאטִיּוּת. כל דיקטטור יודע וכמוהו כל גורו וכל מנהיג דתי. פנאטיות היא אותה תחושה עמוקה של זהות, המבוססת על סיבה (דת), השתייכות קהילתית (כנופיה, נבחרת), וקשר הדוק ואקסקלוסיבי עם חברים אחרים באותה קבוצה. הם מוכנים להסתכן בפציעה, אובדן ואפילו מוות למען הקבוצה. הם רואים בכול האחרים אאוטסיידרים ואפילו אויבים. אבל למה רבים כל כך מאלה הם דווקא זכרים צעירים?
בעולם של מדינות לאום, גברים צעירים נלחמו במלחמות שיצרו את מרבית המדינות. הדבר נכון גם באשר לשבטים, כפרים וסיעות. לזכרים צעירים יש תכונות שמייעדות אותן לתפקוד כזה בדיוק. הם מזדהים בקלות עם הקבוצה שלהם. הם יוצרים קשרים הדוקים עם חברים אחרים בקבוצה. הם נוטים להישמע למנהיג חזק. לכן גברים צעירים מושפעים כל כך בקלות על ידי גורמים סביבתיים כמו התרבות הרווחת שבה הם במקרה חיים ולכן הם נמשכים בקלות כזו למנהיגים כריזמטיים או לאורח חיים שמבטיח לחברים-בלבד בקבוצה מטרות או ערכים מוגדרים היטב. הם אוהבים להסתכן לטובת הקבוצה שלהם – הם נוטים להקל ראש בסכנות האורבות להם כשהם לוקחים על עצמם סיכונים כאלה. אלמלא היו להם תכונות כאלה, הם היו מגלים פחות נכונות לצאת למלחמה, ולכן היו מסוגלים פחות למלא את אחד התפקידים הסוציו-ביולוגיים המרכזיים שלהם.
למה הם כאלה, הגברים הצעירים? לחלק מזה אחראי הטסטוסטרון, הפעיל במוחם בשלב מוקדם של חייהם העובריים. חשיפה לטסטוסטרון ברחם הופכת את המוח ל"זכרי" יותר – כלומר, מעניקה לו תכונות מסוימות ובהן זהות מינית זכרית וגם העדפה למשחק שיש בו מגע גופני ואפילו התגוששות. אנחנו יודעים שבנות שנחשפו בשלב העוברי לרמות חריגות של טסטוסטרון מפגינות התנהגות דומה, שאינה אופיינית לבנות בדרך כלל. בגיל ההתבגרות ישנו פרץ נוסף של טסטוסטרון הפועל על אותו מוח, שכבר הוכן לקליטותו: פרץ זה מעורר את המיניות, ובנוסף מעודד אסטרטגיות שונות להשגת בני זוג – כולל השימוש באגרסיביות והסתכנות. אבל טסטוסטרון אינו הגורם היחיד ליצירת פנאטים.
הטסטוסטרון פועל על החלק הנושן של המוח, המערכת הלימבית. המערכת הלימבית של בני אדם דומה לזו של פרימטים אחרים כמו שימפנזים, וניתנת לזיהוי אפילו אצל חולדות. אבל החלק הזה של המוח האנושי נשלט על ידי תוספת חדשה יותר: האונה המצחית, השוכנת מאחורי המצח. השפה העממית מכירה בחשיבות חלק זה של המוח: בהשפעת הפיזיוגנומיה, אנחנו עדיין קוראים לאנשים מבריקים "בעלי מצח גבוה" (ומניחים שיש להם אונה מצחית גדולה יותר). לאונה המצחית יש, בין השאר, חשיבות בעיצוב האישיות, מגעים חברתיים – וגם איפוק. נזק לאונה המצחית עשוי לגרום להתנהגות חברתית פגומה או לא ראויה וגם לשיקול דעת פגום.
ההבדל המכריע הוא שאצל זכרים האונה המצחית אינה מבשילה לחלוטין עד שנות העשרים המאוחרות לחייהם, ואילו אצל נשים היא מבשילה מוקדם יותר. חלק זה של המוח מגיב בקלות לאותות חברתיים ולהתנהגותם של אחרים. יתכן שהגבר הצעיר הסטריאוטיפי – קולני, מסתכן בקלות, לא שקול, אגרסיבי (וגם נון-קונפורמיסט ולכן רב-המצאה) – הוא תוצאה של זה. השילוב בין טסטוסטרון משתולל לבין אונה מצחית שטרם הבשילה הוא אמנם יתרון אבולוציוני לקבוצה כולה, אבל הוא גם הסיבה לכך שגברים צעירים אוהבים להסתכן ונוטים לפנאטיות.
ברור שלא כל הצעירים, ואפילו הפנאטים שבהם, הופכים לטרוריסטים. גברים צעירים נבדלים אלה מאלה. גורמים חברתיים עשויים להניב תוצאות שונות. טרוריסטים רבים מגיעים מרקע פלילי או מסביבת מצוקה. ידוע שהזנחה והתעללות בילדוּת עשויות לגרום להתנהגות אנטי-חברתית או סוטה בהמשך החיים. לסביבה החברתית של היחיד, בעיקר בשלב מוקדם בחיים, עשויה להיות השפעה עמוקה וארוכת טווח על התנהגותו. כיום רק מתחילים להבין כיצד תנאים כאלה משנים, לעתים באופן בלתי הפיך, את מבנה המוח, אבל עד כה אין לנו כלים שיוכלו לתקן את השפעתם. אנחנו מכנים בשם "פסיכופתים" את אותם אנשים שאינם מייחסים משמעות למערכות יחסים אנושיות נורמליות, כדי לרמוז לחריגות (פתולוגית) בנפשם. אנחנו גם יודעים שיש אנשים שמפתחים תכונות גנטיות חריגות (למשל, אוטיזם) בלי קשר לאופן גידולם. אנחנו לא יודעים בדיוק אילו פגמים במוח אחראים לכך. עם זאת, טבעם של הפגמים – התנהגות חברתית ויחסים בין אישיים חריגים – מצביעים על האונה המצחית, אם כי יתכן שגם אזורים אחרים במוח מעורבים בכך.
המעמד החברתי חשוב ביותר לזכרים של מינים רבים, וגם בקרב בני אדם. מספר פרימטים לא אנושיים מקפידים על סולם מעמדי ברור מאוד. סטטוס גבוה יותר מעניק קדימות בגישה למזון, מחסה ובני זוג. מעמד כזה מבוסס בעיקר על יתרונות גופניים, והזכרים נלחמים או מאיימים זה על זה על מנת לקבוע את מעמדם היחסי.
אותו דבר קורה אצל בני אדם, כמובן. ועם זאת, המוח האנושי פיתח מערכות דירוג אחרות, כולל אלה המבוססות על כסף, זכויות מולדות או יכולות טכניות. פיתוחם של קליעים הקטין את התלות שלנו בכוח השרירים, אבל הסיט את הדגש ליכולות אחרות, כמו אכזריות, אומץ ויכולת הנהגה. בקבוצות פנאטיות מתקיימת תחרות כזו, שבה נדרשים החברים להפגין תכונות שיקדמו את מעמדם בקבוצה. הדבר עשוי לקסום במיוחד למי שמרגיש שבשאר התחומים בחייו אין לו אפשרות לרכוש סטטוס גבוה.
פעולות טרור או פעולות אלימות עשויות להיות מבוצעות כדי להוכיח את ערכו של החבר בקבוצה וכדי למשוך תשומת לב שהחבר אינו מסוגל לקבל בצורה אחרת. זוהי דרך מודרנית לסיפוק צורך ביולוגי קדום שזכרים כמהים לו – הצורך בכבוד. לסיכום, נטייתו של המוח הזכרי היא ליצור קשרים עם זכרים אחרים (למשל: כנופיות רחוב), כדי להזדהות עם קבוצות, להגן על אותן קבוצות כנגד אחרות ולהתמודד על נכסים. המערך ההורמונלי של זכר צעיר, והאופן שבו מוחו מבשיל, מגבירים את נטייתו לפנאטיות, שהיא סוג קיצוני של קשר עמוק, וגורמת לו לנטייה לפעול תוך לקיחת סיכונים לטובת הקבוצה שלו.
המוח האנושי המציא קטגוריות זהוּת נוספות, שנדמה כי אינן מוכרות למינים אחרים, כולל אלה המבוססות על אמונות משותפות או על השקפות מוסריות. היום, הזהות מבוססת יותר ויותר על אמונות. המוח האנושי העצום אפשר את המצאת הנשק; כלי נשק מאפשרים לפנאטים דרכים יעילות יותר ויותר להשגת המטרה הפרימיטיבית של שליטה באמצעות הטלת אימה על האחר. הדרך לפנאטיות נשלטת על ידי הגנים של הזכר, החוויות המוקדמות בחייו, ההורמונים שלו, מידת הבשלות של מוחו וההקשר החברתי שבו הוא מוצא את עצמו. כל אלה עשויים ליצור את המצב המוחי שלו אנו קוראים פנאטיות, מוטציה מסוכנת של תפקיד שכל זכר צעיר אמור למלא. המשימה שלנו היא לזהות איזה מצב מוחי זה עשוי להיות, איך הוא נוצר ואם אפשר גם איך להתמודד מולו.
ג'ו הרברט הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח במרכז לטיפול בפגיעות ראש באוניברסיטת קיימברידג'. ספרו האחרון Testosterone: Sex, Power, and the Will to Win ראה אור בשנת 2015.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitterתורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תגובות פייסבוק
יש מצב שיש מצב
העברית המדוברת שלנו מתחדשת ומשתנה כל העת. לא רק שנוספות לה מילים, אלא שמופיעות בה צורות ונוצרים בה מבנים. יש מי שינסו לעקוב אחר ה"צורך" בתוספות למיניהן, ב"סיבה" לחידושים וב"יעילותם", ויחפשו הסברים-תירוצים להתבססותם של אחדים ולהיעלמותם של אחרים. כל אלו הם ביטויים לסקרנות טבעית של המתבוננים במתרחש בשפתנו הדינמית. אלא שעיקרם ספקולציה. גרוע מכך, הם משקפים הנחות שאינן בדוקות בדבר הדינמיקה של הלשון.
העיסוק ב"מה" וגם ב"איך" הוא מורכב, עשיר ומרתק, וגם נסמך על עובדות, על ממצאים אמפיריים מתוך טקסטים אמיתיים, טבעיים. ה"למה", עם כל ההרגל המלווה אותנו מילדות לשאול לסיבותיהם של דברים, מוביל אותנו לאזורים הפחות רציניים של המחקר.
אחד מאותם "מה" שצצו להם בעברית החיה הוא "יש מצב". וגם ביחס אליו, נפנה ראשית אל ה"מה" של העניין. "יש מצב" מופיע בעיקר בשני מבנים. האחד הוא משפט או פסוקית שמביעים אפשרות, סיכוי, היתכנות: "יש מצב שאראה אותה מחר". כלומר, יכול להיות, יתכן, עשויות להתקיים הנסיבות שבהן אראה אותה מחר. המבנה השני הוא בתשובה לשאלה, בתגובה לאמירה, כשמי שאומר "יש מצב" מאשר את מה שנאמר לו על ידי דוברת אחרת. "תבוא למשחק בשבת?", שואלת מי ששואלת, והדובר האחר עונה: "יש מצב". מדובר בתשובה חיובית, אך מעט מסויגת, כיוון שאין ודאות מוחלטת מצדו של המשיב. הכוונה שם, הרצון חיובי למדי, אבל אין התחייבות או הצהרה חותכת.
כמה דברים עולים מן המיפוי הראשוני, הקצר הזה. ראשית, הצורה "יש מצב" אינה מזמינה ניתוח של שני חלקיה. מדובר בצורה אחת, ואין לה קשר למשמעות המקורית המדויקת של "מצב", כפי שאין מדובר במשפט ישות, כלומר במשפט שמביע קיום של דבר. "יש מצב" הוא אלמנט שעומד בראש משפט שאלה המברר אפשרות, היתכנות, סיכוי. בנוסף לכך, ראוי לשים לב שהתחביר של "יש מצב", כלומר המופעים שלו במבני משפט שונים, מתחלקים לשני סעיפים: בשאלה ובתשובה. הדבר חשוב באופן כללי: דגמי המשפט והמבנים למיניהם המשמשים במשפטי שאלה אינם זהים לאלו המשמשים במשפטי תשובה, מה גם שבעברית התשובה אינה מהדהדת את השאלה במבנה תחבירי מיוחד. באנגלית, למשל, המצב שונה: לשאלה "Do you like King Charles?", תשובה תהיה לרוב "I do" (או "I do not", לפי טעמו של המשיב), כלומר התשובה תכלול אלמנט שמצביע על השאלה ועל המבנה שלה. בעברית, "יש מצב" של תשובה יכול לבוא גם בתגובה לשאלה שלא החלה ב"יש מצב".
בנוסף לכך, קיים בשפה "אין מצב" שהוא צורה שלילית של "יש מצב", כלומר גם במשפטים שמתחילים ב"אין מצב ש..." וגם בתגובה שהיא "אין מצב". חשוב תמיד לבדוק את צורות השלילה, שכן אין בהכרח סימטריה בין חיוב ושלילה בתחביר. ככל שייאספו נתונים אמיתיים רבים יותר, תהיה אפשרות למפות גם את "יש מצב" וגם את "אין מצב".
זאת ועוד: כל תחביר "יש מצב" הוא חלק מתחביר הדו-שיח בעברית המדוברת העכשווית. עד כה לא ראיתי שימוש בצורה שאינו בדו-שיח, אם כי הלשון עשויה להתפתח גם לשם, כמובן. יתכן שהתפקוד שלו בדו-שיח בלבד נוגע למשלבי השפה, שנוטים להיות שונים בדו-שיח לעומת המקובל בסיפור או תיאור, ולכן גם יכול להיות שבעתיד נראה את "יש מצב" מתקבל גם לסוגי טקסט נוספים, בתהליך שיתגבש לקבלתו כנורמטיבי באורח רחב יותר.
נקודה תחבירית נוספת נוגעת לכך שמיד אחרי "יש מצב" בראש משפט או פסוקית מופיע "ש-", הפותח את תוכן הפירוט של הדבר העשוי לקרות, להתקיים או להיות. "יש מצב שאתה קונה לי משולש פיצה?" וכו'. אלא שכאן גם המקום להוסיף שנפוצים מאוד מקרים מסוג "יש מצב אתה קונה לי משולש פיצה?", כחלק מתהליך רחב יותר של ויתור על ה"ש-" הוותיקה, המבוססת והטובה בפתיחה של פסוקית במבני משפט רבים בעברית המדוברת. בלי להיכנס לסוגיות של טעם אישי ובלי למפות ביתר הרחבה מקרים דומים של מבנים שבהם היינו רגילים לראות את ה"ש-" הזאת, אפשר לומר שבמקרה של "יש מצב אתה קונה לי..." וכדומה, ה"יש מצב" חזק ומבוסס דיו כדי להעביר לשומעים את המושג הברור שמדובר במשפט בקשה או בירור, כזה שבו מיד לאחר ה"יש מצב" תבוא הבקשה עצמה או הבירור המצופה.
הערה אחרונה נוגעת למקורות האפשריים ל"יש מצב". פה העניין פשוט מאוד: למיטב ידיעתי, הם אינם ידועים. אלא שכשאנחנו משוחררים מ"סיבות" ומ"יעילות" ומסתפקים בתיאור הדברים כפי שהם קיימים לנגד עינינו בפועל, אפשר להגיע לממצאים ברורים ובהירים. האם יתגלה מקור כזה בעתיד, בעקבות גילוי תיעוד שישכנע בתהליך שהתרחש בלשון והוליד את "יש מצב"? יש מצב.
מחאה מי יודע
הת׳ר פורדמדוע השקעתי עשר שנים במחקר של ערך ויקיפדיה בודד? סיפור על חייה...
X רבע שעה
כמה אתה שווה לי?
מריו הליו גומס דה לימהמה מחירו של אדם? הסחר הלא-אנושי בבני אדם מגלגל יותר מ-32 מיליארד...
X 6 דקות